האם שנת 2025 תהיה שנת פריצת הרכב האוטונומי?

 

לפני שנצלול לנושא הפוסט, הרשו לי לחלוק איתכם שני סיפורים אישיים

יש אנשים שמאמצים בהתלהבות כל טכנולוגיה חדשה, early adopters, אני לא כזה.

יש אנשים שמתנגדים לכל שינוי - laggards אני לא כזה.

אני, כנראה כמו רוב האנושות, איפשהו באמצע. אני צריך שמוצר או שירות יהפוך למשהו מוכר ו"לא מרים גבה" כדי שאכניס אותו לאורח חיי. וגם אז כנראה ארכוש את הבסיסי והמוכר (והלא מאד יקר) ולא את קידמת הטכנולוגיה.

רצה הגורל והשנה רכשתי שני מוצרים טכנולוגיים, שהפעם הקודמת שרכשתי אותם היתה לפני 11 שנה בדיוק.

המוצר הראשון הוא שואב אבק רובוטי. זה שקניתי ב-2013, כמעט עשור אחרי שהמוצר חדר לראשונה לשוק. הוא התהדר בחיישנים וגם בפגוש שאיפשר לו לזהות עצמים מרחוק על ידי התנגשות בהם. הוא השתמש בפגוש הזה הרבה יותר מדי. הוא הבטיח למפות את הבית אבל לא ממש הצליח לממש את ההבטחה, הוא נתקע על כל גרב וכמעט אף פעם לא הצליח לחזור לבית שלו ועשה המון רעש אבל לא בטוח שעוצמת הניקוי תאמה את עוצמת הרעש. כשהוא שבק חיים אחרי כמה שנים חזרנו לשואב אבק לא רובוטי בעליל (אם כי ברוח התקופה, אלחוטי).

זה שקניתי ב-2024 אמנם היה בקטגוריית מחירים גבוהה יותר כי הוא גם שואב וגם שוטף, אבל הוא לא המוצר הכי חדש ומפונפן בשוק, ולמרות זאת האפליקציה שלו נהדרת, הוא מיפה את הבית בשניות בלי בעיה, יש לו פגוש קדמי אבל הוא ממעט להשתמש בו כי ה-LIDAR  בראשו ושאר החיישנים אשכרה עושים עבודה טובה. הוא מזהה חפצים על הרצפה ובדרך כלל נמנע מהם ואפילו מזהה חפצים שכיחים כמו נעליים ככאלה. הוא לא מתייחס לכל מכשול באותה צורה כי היום כל מכשיר מגיע עם תכונות AI. הוא עובד על מצב חסכוני ושקט אבל משאיר את הבית נקי, תמיד מצליח לחזור הביתה והתחזוקה שלו נדרשת לעיתים רחוקות בלבד במקום אחרי כל שאיבה . בקיצור ב-11 שנה התפתח המכשיר (ברמה הבסיסית שנמכרת לכל בית) מגימיק מעצבן למכשיר אשכרה יעיל. 

המוצר השני שקניתי היה רכב חדש מהניילונים. אנחנו משק בית שמחזיק רכב אחד ופיתחנו אסטרטגייה לא חכמה כלכלית בעליל של קניית רכב חדש לגמרי ושימוש בו במשך 10 שנים בערך. הרציונל שעומד מאחורי זה הוא התעסקות כמה שיותר מועטה עם שוק הרכב הפרטי ובינתיים זה עובד לנו.

הרכב שקנינו ב-2013 היה ידני (כי אנחנו מוזרים) ולא כלל שום פיצ'רים אוטונומיים נראים לעין אבל כבר היה מבוסס מחשב רכב עם כל מיני חיישנים שמדליקים נורות במקום רכיבים מכניים שמדליקים נורות. הוא כלל מערכת למניעת נעילת גלגלים והרבה כריות אוויר כי אני משקיע בבטיחות אבל פחות או יותר זהו. אפילו הטלפון לא התחבר טוב ל"מערכת הבידור" של הרכב והמסך לא ידע להציג וייז אלא רק רדיו. בעוד ניכרה התקדמות כלשהי ב-2013 מהרכב הקודם שלנו שנקנה ב-2004, היא לא היתה מאד גדולה.

הרכב שקנינו ב-2024 הוא אותו רכב בדיוק (אנחנו מאוהבים בתצורת סטיישן), הוא אוטומטי כי פשוט כבר אין למצוא סטיישנים ידניים, הוא מגיע עם מערכת בטיחות בסיסית שבימינו כוללת גם עצירת חירום וגם מערכת למניעת סטייה מנתיב (רך ואגרסיבי). ולפי חוקי האיחוד האירופי הוא מזהה שלטי מהירות מותרת ומתריע כשאנחנו עוברים אותה. ולא הייתי צריך להוסיף המון בשביל מערכת זיהוי שטח מת ואפילו תיקון אוטומטי במקרה של סכנה מאותו שטח מת. הוא כולל גם קרוז קונטרול למרות שלא ביקשנו (וכן זו טכנולוגיה עתיקה אבל היום היא BUILT IN, ואם הייתי רוצה הייתי מוסיף גם קרוז קונטרול אדפטיבי שמשנה את המהירות בהתאם לרכב שלפניו בתוספת לא גדולה ואת זה לא עשיתי, אני בטוח שלעומדים בפקקים זה קריטי לחוויית הנהיגה אבל אני נוסע לעבודה באוטובוס). הוא כולל מצב אוטומטי מלא לאורות ולוישרים, הוא מזהה את הטלפון שלי איך שאני נכנס אליו ומחבר אותו ל"מערכת הבידור" בצורה חלקה עם דיבורית איכותית ומדליק את הוייז שהופך אותי לרובוט ממלא פקודות. הוא מזהה ומתריע כשהידיים שלי לא על ההגה  ומציע לי לעצור לקפה אם אני מזגזג יותר מדי. יש לו תצורת ECO לחסכון בדלק ובאופן כללי מחשב הרכב עושה הרבה יותר דברים מאשר עשה באוטו הקודם. חוויית הנהיגה באותו סוג רכב בערך באותה רמת איבזור (בסיס+קצת) השתנתה מהקצה אל הקצה ב-11 שנה.

אז מה הקשר לפריצת הרכב האוטונומי?

מהנסיון האישי שלי אני מבין דבר אחד פשוט, יבוא יום ורכב אוטונומי יהיה נחלת הכלל, אבל הדרך לשם תעבור במידה רבה ב"סיפוח זוחל" ולא במהפיכה פתאומית. הרכבים הרגילים שלנו יכללו יותר ויותר תכונות אוטונומיות וידרשו מאיתנו פחות ופחות מאמץ בנהיגה. יום אחד פשוט אוכל להיכנס לסוכנות רכב ולקנות רכב אוטונומי בלי הגה וזה לא ייראה כמו קפיצת מוט באולימפיאדה אלא כמו עליית מדרגה לא גדולה במיוחד מהשלב הקודם שבו עדיין היו הגה ודוושות, אבל הם כמעט לא היו בשימוש. זה גם קשור לרגולציה שתסתמך יותר ויותר על היכולות האוטונומיות והטכנולוגיות כשתדרוש דברים שלא היו מצפים עד עתה מנהג אנושי.

אני עוקב אחר ערן אפרת בטוויטר (מומלץ). איש עסקים ישראלי מצליח שגר בהולנד. ופעם הוא סיפר שהמרצדס החשמלית שלו כוללת בקרוז קונטרול שלה את היעדר היכולת לעלות מעל המהירות המותרת. בהולנד אסור לעבור אותה אפילו בקמ"ש אחד ולכן פעם כשקיבל דוח על נסיעה באזור עירוני ב-51 קמ"ש, הוא לא התעצל, הלך ובדק אם המערכת אצלו באוטו מכוילת וגילה שכן, ואז ערער על הקנס בטענה שהבעיה כנראה בכיול של מצלמת המהירות. והסתבר שהוא צדק. 

רוב יצרני הרכב המסורתיים, גם אלה שנכנסו להרפתקאות ניסויים ברכב אוטונומי מלא, מאמצים את הגישה האבולוציונית. כל דגם ודגם מכיל עוד ועוד פיצ'רים אוטונומיים הן ברמת הבסיס והן ברמת האקסטרה צ'ארג'. והרגולוציה, אמנם כרגיל תמיד באיחור, גם מתאימה עצמה למהירות המשתנה. האיחוד האירופי כבר העביר את החוק שמחייב את מערכת זיהוי המהירות והתרעה על מעבר שלה, יש את זה באוטו שלי. תארו לכם העברת חוק באיחוד האירופי שמחייב את כל המכוניות לכלול את הפיצ'ר מהמרצדס של ערן אפרת כרכיב חובה. בתחילה כדיפאולט (משהו שצריך לבטל בתחילת כל נסיעה אם לא רוצים אותו) ואחר כך גם בלי אפשרות ביטול. והופס נפתרה לה הבעיה של נסיעה במהירות גבוהה מדי. 

כדי שזה יקרה רשת הכבישים צריכה להיות מקודדת. זה נחמד שהאוטו מזהה שלטים אבל תכ'לס לכל קטע כביש יש מהירות מוגדרת ששמורה על מפה ממוחשבת והמידע בהחלט יכול להגיע לרכב שלנו גם מהאויר. ומאחר והוא כבר יודע להתאים עצמו למהירות של הרכב לפניו, השימוש בדוושת הגז ירד פלאים. גם אם היא עדיין תהיה שם. מכאן קצרה הדרך לאישור נהיגה אוטונומית במקטעים ספציפיים כדוגמת אוטוסטראדות שאין בהן את הולכי הרגל המעצבנים האלה, או חניונים שבהם הכל מתבצע במהירות נמוכה. הפיתוח המורכב ביותר של הרכב האוטונומי, הרחוב העירוני הקלאסי, דורש יותר מדי מערכות כדי שיוכל  "לטפטף לרכבים הרגילים" בקלות אבל כשזה יגיע נעבור כבר לעולם אוטונומי מוחלט. למעשה חברת GILLY כבר מוכרת בסין את "מכונית ה-AI הראשונה" שאתה קונה מהחנות מראש ברמת אוטונומיה 4 (כשאתה רק נהג בטחון), אבל זה כמובן רק בסין ולפי הסטנדרטים הסיניים לרמה 4.

אבל הבטיחו לנו ציים אוטונומיים שבהם אנחנו לא נהיה בעלי הרכב בכלל, מה קורה עם זה?

רמה אחת מעל ה-early adopters יש את ה-innovators. הם מנסים לעשות את קפיצת המוט האולימפית לרכב אוטונומי כבר מהמצב הנוכחי.

הדרך היחידה להסיע כרגע רכב אוטונומי לחלוטין היא באמצעות צי מנוהל ולא באמצעות בעלות פרטית, כי טכנולוגיה כזו מתקדמת בכלי שמסכן חיי אדם דורשת פיקוח מטורף בשלביה הראשוניים. לכן רוב החברות המפתחות רכב אוטונומי מפמפמות את הרעיון שלפיו ציי הרכב האלה הם העתיד. אולי הן צודקות אבל נושא הבעלות על רכב פרטי מושרש כל כך חזק שאני די בטוח שהעתיד יהיה היברידי ויורכב גם מציי רכב אוטונומיים וגם מרכבים פרטיים אוטונומיים. 

בואו נסקור את החברות הפעילות ביותר בתחום ומה הולך לקרות איתן ב-2025.

waymo

חברת הבת של אלפאבית והאחות של גוגל היא אולי המתקדמת ביותר ביישום מכל החברות העוסקות בתחום. כשגוגל יצאה עם ההדגמה הראשונה בעולם של רכב אוטונומי שנוסע על כביש רגיל ב-2015 (היא התחילה לעבוד עליו ב-2009) היא הצהירה שהיא מאמינה שב-2025 הטכנולוגיה תהיה בשלה מסחרית. מאז קופצי הייפ למינהם נקבו כל מיני תאריכים מופרכים של "תוך שנה שנתיים" דקה אחרי ההכרזה של גוגל, אבל המציאות הוכיחה שוב שקצב איטי ויציב מנצח את המירוץ. 

ב-2016 ויימו הוקמה, וב-20.10.2020 ויימו השיקה את שירות הרובוטקסי שלה לציבור לראשונה בפניקס - אריזונה. מאז הצטרפו אליה ערים גדולות, מוכרות ומאתגרות יותר כסן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. ויימו מסיעה כיום כ-150,000 נוסעים ורכביה גומעים כמליון ק"מ בשבוע. ב-2025 היא צפויה להתרחב גם לאוסטין - טקסס. וכשהדלתות הרגולטוריות בשלוש מדינות פתוחות לפניה חדשות כבר יהיה יותר קל. אגב, לא סתם מדובר במקומות חמים יחסית, תנאי מזג אויר יציבים הם תנאי לפתיחה מוצלחת של המהפכה, אבל גם האתגרים במקומות עם יותר גשם ושלג הולכים ונפתרים. בימים אלה רכביה של ויימו עושים ניסויים מתקדמים במישיגן הצפונית.

ויימו היא לא יצרנית רכב. היא חוברת ליצרניות רכב בכדי לבצע התאמות ברכבים קיימים (לדוגמה לקסוס). היא כבר פועלת גם עם חברת דיימלר לשלב את הטכנולוגיה שלה גם בציי משאיות וכבר יש לה כמעט 50 משאיות בניסוי (עם נהג מלווה) בטקסס. ויימו נמצאת במגעים מתקדמים גם עם פלורידה (מיאמי) וג'ורגיה (אטלנטה) ואפילו חתמה על מזכר הבנות לשיתוף פעולה עם אובר, שאמנם זנחה את חלום פיתוח הרכב האוטונומי שלה אחרי תאונה קשה ב-2020 אך נשארה אפליקציה פופולרית מאד להזמנת נסיעות שאין שום סיבה בעולם שלא תשמש גם להזמנת מוניות אוטונומיות. בנוסף ויימו רוצה להיכנס לטוקיו שביפן וחתמה מזכר הבנות עם בחרת GO שהיא האובר של טוקיו. בקיצור. העתיד הוא התרחבות בקצב מואץ. כרגע יש לה כבר כמעט 1000 רכבים.

ZOOX

זוקס היא חברה מבית אמאזון שאולי עושה פחות כותרות, אבל מצליחה גם היא להגיע לשלב המסחרי הפעיל. זוקס מאמינה בייצור רכב אוטונומי ולא בהתאמה של רכב קיים. והיא אכן ייצרה כזה, והיתה הראשונה לקבל את את האישור להפעלתו ממשרד התחבורה הפדרלי (יולי 2022) וממחלקת התחבורה של קליפורניה (2023). בהתחלה באופן צנוע, רק בכבישים במהירות עירונית סביב המטה של החברה בפוסטר סיטי (בין סן פרנסיסקו לסן חוזה) והחל מיוני 2023 גם בלאס וגאס - נוואדה. (והנה קיבלנו מדינה נוספת שכבר עשתה תהליך רגולציה לרכב אוטונומי). זוקס מתרחבת לאט לאט לסן פרנסיסקו עצמה, וכנראה גם לסיאטל שבמדינת וושינגטון (עוד מדינה לאוסף). כרגע יש לה כנראה 500 רכבים בערך.

חברת GM שפיתחה את שירות CRUISE היתה מעורבת בתאונה ועצרה את הפיתוח, יש דיווחים שהיא לא לגמרי ויתרה עליו לגמרי ונאלץ לחכות ולראות. אבל רגע לפני שנעבור לחברה שכולכם חיכיתם לה, בואו נבקר בסין.

באידו, דידי וסיניות אחרות.

בעיר גוואנז'ו. באי על נהר הפנינה אפשר כבר לנסוע ברובו-באס ובשאר חלקי העיר אפשר לנסוע ברובו- טקסי. אבל בגוואנז'ו ובערים רבות אחרות של סין המיזם נמצא בשלב 4, כלומר עדיין עם נהג בטיחות, ברור לכולם שהנהג ייעלם בסופו של דבר. ות'כלס ככה גם התחילה ויימו בפיניקס. אבל עכשיו בסין, כמו בארה"ב כמה ערים כבר אישרו את שלב 5 ועליו נדברץ

ענקית הטכנולוגיה באידו יצרה את מיזם אפולו-גו, ומפעילה 500 רכבים  בעיר הקטנה ווהאן (רק 11 מליון תושבים) כבר מ-2022 (בתחילה באזור מצומצם וכעת ברוב העיר) ווהאן חרטה על דגלה להיות העיר הראשונה בלי נהגים. בשלבי החדירה המחיר הוא בערך רבע מהמחיר של מונית עם נהג אנושי. יש לה כרגע כ-500 רכבים בצי והיא מתכננת להכפילם. 17,000 נהגי המוניות של ווהאן די כועסים על המחיר ה"טורפני" ויוצאים נגדה.  לאחרונה המיזם התרחב גם לאזור מצומצם (פרברי יחסית) של שנגחאי. במחיר קצת פחות טורפני). אבל שם הוא כבר פגש מתחרה, חברת דידי (סוג של אובר אסייאתי) מפעילה שם כבר שירות אוטונומי באזורים מצומצמים מ-2020. כמו גוגל הם מסבים רכבים קיימים של חברות מסורתיות (וולבו לדוגמה) לרכבים אוטונומים.

באידו עובדת על רובו-באס ורובו-מיניבוס שיהיו דומים יותר לזוקס. כלומר. הם מתחילים מגישת ויימו להתאמת רכב קיים ומעריכים שיתקדמו לרכב ייעודי שתוכנן להיות אוטונומי מהתחלה

טסלה

טסלה מראש החזיקה בגישה היברידית לכל נושא הרכב האוטונומי.

מצד אחד טסלה מאמינה שכל רכב שהיא מייצרת ומוכרת לצרכן פרטי צריך להיות בעל יכולות אוטונומיות. כך שברגע שהיא תקבל את האישור לנסיעה אוטונומי, יוכלו רוכשיה "בלחיצת כפתור" להסב את המכונית שרכשו לרכב אוטונומי. ההצהרות האלה היו קצת מנותקות מהמציאות לפני עשור, אבל היום הן כבר לא נשמעות מופרכות. כל מכונית טסלה שנמכרת משדרת מידע חזרה לטסלה, וכך, בעוד שויימו אוספת מידע (לניתוח, למידה והמשך שיפור) ממליון ק"מ מדי שבוע, וק במקומות המוגדרים לה לניסויים ולפעילות, טסלה אוספת מידע מכל העולם בקצב של מליון ק"מ לשעה.

זה מאפשר לתוכנית ה-FSD לנהיגה אוטונומית של טסלה להשתפר בצעדי ענק וכיום, בערך בגירסה 13 שלה היא יציבה וטובה מאי פעם. משתמשיה מעידים כשהם מפעילים אותה הם כמעט לא צריכים להתערב יותר בנהיגה. 

זה אומר שרכבי טסלה, שרשמית מוגדרים עדיין ברמת אוטונומיה 2 בלבד, יכולים לקפוץ ממש בקלות לרמה 5, גם בגלל שהם איפשרו לויימו ולאחרות לצלוח את החלוציות הביורוקרטית וכעת הם פועלים בתנאי ודאות רבה יותר וכעת גם בזכות ממשל טראמפ האוהד. אם יגיע היום הזה שבו האופציה תיפתח, וגם אם נניח שרק אחוז קטן מבעלי טסלה ינצלו את ההזדמנות להשכיר את רכבם בשעות הפנאי כרובו-טקסי, מספר הרכבים האוטונומיים שנוסעים על כבישים יקפוץ בבת אחת בסדרי גודל מכמה אלפי רכבים למאות אלפי רכבים. בנוסף יש שמועות שטסלה הולכת למכור את ה-FSD עצמו כשירות ליצרני רכב אחרים.

פה המקום לציין שלטסלה יש ויכוח חשוב עם כל שאר התעשיה והרגולטורים לגבי החומרה הנדרשת ברכב כדי שיהיה אוטונומי. טסלה מאמינה במצלמות בלבד (8 לפחות) ובניתוח המידע מהן, בעוד שאר החברות עובדות גם עם מכשיר הליידר היקר על גגן וחיישנים אחרים בתחום שאינו תחום האור הנראה כדי להתמודד גם עם תנאי מזג אויר קשה וראות בעייתית. מאסק בטוח ביכולותיו לשכנע את הרגולטורים אך זה לא מובן מאליו.

מצד שני טסלה גם מאמינה בשיטת ציי הרכב המקודמת על ידי ויימו ודומיה. וממש לאחרונה חשפה את הרובוטקסי שלה - ה"סייבר-קאב". רכב ראשון שלה שמתוכנן ללא הגה. אמנם בניגוד לרכביה של זוקס הוא נראה כמו רכב פרטי מבחוץ, אבל חוץ מזה הוא אותו דבר. טסלה כנראה לא מתכוונת להפוך למפעיל של צי כזה אלא למכור את הרכבים שלה למפעילי צי כדוגמת אובר, ליפט ודומיהן.

סיכום

שנת 2024 סיכמה עשור של פעילות אינטנסיבית בתחום הרכבים האוטונומיים, שנת 2025 תציין פתח של עשור חדש. הרכבים הלא אוטונומיים של היום הם יותר אוטונומיים מאי פעם והמגמה הזו תמשך. הרכבים האוטונומיים ברמה 5 פעילים כבר לפחות בחמש ערים ברחבי העולם ולכן עידן החלוציות הראשונית כמעט מאחורינו. בעשרות, אם לא מאות ערים נוספות ישנם רכבים אוטונומיים המאושרים לפעול ברמות הנמוכות יותר, (רמה 4 של התערבות נהג מינימלית כבר נפוצה במרבית ערי סין וגם ביפן ובמקומות נוספים, באירופה מותר כעת רק רמה 3 (נהג מלווה עם מעורבות גבוהה יחסית) אך ב-2025 הם אמורים לאשר את הרגולציה לרמה 4. מרגע שנכתבה הרגולציה קל יותר להעתיקה לעוד מקומות ולכן הגידול במספר הערים שיאשרו רמה 5 יהיה אקספוננציאלי. שוק האוטובוסים כמובן מורכב יותר, אך הניסויים שנעשים כרגע במיניבוסים והמקומות בהם הם אפילו כבר פועלים באופן סדיר (כמו באי באמצע נהר הפנינה או) מצביעים על עתיד כלשהו גם בכיוון הזה.

האם זה עתיד טוב או לא טוב? אני מאמין שמבחינת תאונות דרכים ויתרונות אחרים זה יהיה טוב. מבחינת הגודש בכבישים יהיה דווקא יותר גרוע. זה טבעי שמכונית שקודם לא יכלה לנסוע בלי נהג וכעת נוסעת כעת גם בלעדיו (נסיעה ריקה) היא מעמיסה יותר על רשת הדרכים ות'כלס אפשר להסתכל על אובר כעל מקרה מבחן של "רכב אוטונומי עם נהג") בהיקפים גדולים ולהבין שלא הכל ורוד ברכב אוטונומי.

לפני עשור כתבתי על הדואליות הזו של יתרונותיו וחסרונותיו של הרכב האוטונומי. נראה שהפוסט ההוא עדיין עדכני.

"מר קו" וזווית לתח"צ עם יובל כרמי.

 

מה זה "מר קו".?

משרד התחבורה עובר תהליך שבו יותר ויותר מידע מוצא לציבור דרך המערכות השונות, זה התחיל עם המידע על מסלולי הקווים, התחנות ולוחות הזמנים (להלן - מידע רישויי) שמיוצא בפורמט GTFS לשלל פלטפורמות שמתרגמות אותו למידע לציבור החל מאתר האינטרנט הותיק bus.gov.il ודרך האפליקציות כדוגמת איפהבוס, אוטובוס קרוב ומוביט. וכמובן גוגל מפות.

בנוסף מייצא המשרד גם את המידע בזמן אמת על מיקום האוטובוסים בפורמט שנקרא siri שלא קשור לאפל. (בלעז גם תתקלו במינוח VM  שזה Vehicle Monitoring). וגם הוא מיוצא לאפליקציות השונות ולשלטים האלקטרוניים. 

המידעים האלה משמשים גם להצגת נפחי אוטובוסים בצירים בשעות שיא ומהירויות הנסיעה שלהם כפי שמוצגים באתרי חצב ותלתן. שמכילים בנוסף עוד מידע חשוב כגון נת"צים, מסופים, אשכולות שירות ושכבות של התשתית העתידית של הרק"ל והמטרו.

במקביל אוסף המשרד את את המידע על התיקופים, ברב קו ובאפליקציה מכל קו ומכל תחנה. זה כמובן רק נתוני העולים על האוטובוסים אבל הוא יחסית מהימן. הוא מפרסם אותם לציבור באתר data.gov  הן ברמת קו והן ברמת תחנה

בנוסף למשרד יש מערכת רישוי ומערכת BI שמאפשרת שאילתות גם יותר ממוקדות ככל הנדרש.

כך עברנו בשנים ספורות ממצב של היעדר מידע, למצב של הצפת מידע, ועכשיו נתקלנו בבעיה ההפוכה, איך לחלץ מהמידע הרב את המידע המדויק המפורט שאני רוצה.

כשאני אומר "אני" אני מתכוון למתכנני תחבורה ציבורית כמוני, שלפעמים מתעסקים בכל מיני שאלות מאד ספציפיות, אבל לעיתים קרובות אנחנו מוצאים את עצמנו עובדים קשה כדי להוציא מידע די רגיל ושכיח. זה מה שיובל ואני ביקשנו לפתור. בעיקר על ידי שימוש באמירה "Less is more". 

אז מה עשינו?

1. הגדרנו שתמיד נעבוד במערכת עם שבוע מייצג, כלומר היחידה הבסיסית שלנו היא שבוע ורק שבועות בלי חגים.

2. הגדרנו שאחנו רוצים לעשות ממוצע של כמה שבועות שגרה כאלה בכל רבעון, כדי שאירועים נקודתיים יורת כמו איזושהי תאונה באמצע איילון לא ישבשו לי את הנתונים. לכן הגדרנו בכל רבעון (למעט ברבעון של חופשת הקיץ) שישה שבועות של שגרה. ואנחנו מציגים את נתוני הממוצע של אותם שישה שבועות. להלן הפירוט כפי שהוא מופיע באתר מר-קו.

3. הגדרנו תאריך קובע לרישוי (נתוני הלו"ז, המסלול והתחנות) של השבוע האחרון מבין שבועות השגרה. אם במקרה שינו את הקו בדיוק באמצע התקופה זה חבל, אבל זה לא מחובתנו להכיר כל אירוע כזה אלא מחובת זה שבוחן את הקווים להכיר אותם. מתוך ידיעה שהמערכות האחרות, המסובכות אך המפורטות יותר, עומדות לרשותו אם ירצה.

הרציונל מאחורי הגדרת התקופות היא שבבדיקה של שירות בשגרה אנחנו תמיד מסתכלים על העבר הקרוב כדי לשנות משהו בעתיד. אנחנו צריכים את התמונה הכי נכונה ומדויקת של העבר, בודרך כלל זה בקווים שלא נגעו בהם שנים, כדי להסיק מסקנות לגבי העתיד ומה צריך ואפשר לשנות. זה השימוש של מר-קו. לכן גם, בשם הפשטות אנחנו מציגים אך ורק את תמונת המצב האחרונה ולא שינוי לאורך זמן. מי שרוצה לבדוק כיצד שינוי שעשה השפיע על הקו יצטרך ללכת למערכות אחרות (ובדרך כלל אלה שאילתות מורכבות שמערבות מספר קווים שמשפיעים הדדית אחד על השני).

4. הגדרנו סט של קריטריונים מתוך הרישוי שחשוב לנו להציג (מפעיל, אשכול, מחוז, מק"ט קו, סוג אוטובוס וכו'). וגם הופפנו הערה למתכנן של תחנות או יישובים שהם ייחודיים לאותו קו, שידע לגעת בהם בזהירות כדי לא לפגוע בכיסוי בלי לשים לב. בדיעבד זה מדהים כמה זמן חסכנו לציבור המתכננים רק מהיכולת הפשוטה להקליד מספר קו ולקבל את המק"ט שלו, או את היקף הקילומטר השבועי שלו, במקום להיכנס למערכות משרד התחבורה בשביל זה...

5. הוספנו כבר לנתונים העיקריים מהרישוי גם קצת נתונים כלליים מהמסלקה, שעליהם אחר כך נפרט יותר. ממוצע הנוסעים ביום חול ובשבוע, וכן ממוצע הנוסעים לנסיעה, שזה חלוקה פשוטה בין מספר הנסיעות ברישוי למספר הנוסעים הכללי.

רק בזה חסכנו הרבה זמן למתכננים שזה נתון די חשוב לנו בשביל להבין את מהות הקו. אנחנו מציגים את הנתונים ברמת כל הקו אבל גם מאפשר לגלול ולפתוח ברמת הכיוון. זה נראה כך.

בהמשך אנחנו מציגים את התדירות השעתית של הקו ומעליו את ממוצע הנוסעים בכל שעה ושעה ביום שבחרנו. תראו איזה יופי רואים בקו 71 שבחרתי להדגמה זו את הגמל כפול הדבשת מחולון לתל אביב בבוקר (דווקא כיוון 2 בהקשר של הקו הזה - מסומן באדום) ואת הגמל ההפוך בכיוון חזור לחולון אחר הצהריים וכן את ההתאמה של התדירות השעתית לפיק הזה.

שימו לב שאפשר להוריד את המידע הזה ב-CSV. בכך גם יצרנו כלי פשוט ליצירת תדירות שעתית של קו באקסל (שלא תאמינו כמה זה היה מסובך קודם לחלץ אותו) וגם אפשרנו באופן מיידי להצליב אותו עם מספר הנוסעים באותה שעה. אם כי חשוב להגיד, עד לאחרונה לא יכולנו לחבר את הנוסעים לנסיעה ספציפית. ולכן אנחנו מציגים שעת תיקוף, ייתכן שנשנה את זה בהמשך.

לבסוף אנו מציגים את מסלול הקו והעליה בתחנות לאורכו, ואת המידע הזה אנחנו מציגים ברמת חלופות הקו כי אחרת הוא צובר טעויות. בעוד מסלול הקו לקוח מהרישוי והוא אמין, המידע על מספר הנוסעים בכל תחנה ותחנה עדיין סובל ממספר רעשים בקליטת הנתונים אז כבדוהו וחשדוהו. בעיקר אם אתם רואים תחנה ראשונה באמצע השדות שהיא חזקה באופן מפתיע, זה כנראה סתם תחנה שקלטה נסיעות שלא ידעו לאן לשייך אותן...

שימו לב שיובל הכניס חיווי של עצמת התחנה ביחס לתחנות האחרות לקו בגודל העיגול. גם את המידע הזה קל להוצאה לCSV ומשם לאקסל להמשך ניתוחים והצלבות.

גברת תחנה

זה לא שם רשמי, אבל לפעמים אנחנו דווקא רוצים לבחון תחנה ולראות איזה קווים עוברים דרכה. נוכל לכתוב בשורת החיפוש את המילה תחנה ואחריה מק"ט תחנה אם אנחנו יודעים אותו, אבל גם אם לא, נבחר קו שעובר בתחנה שאנחנו רוצים לבדוק, נרחף מעליה ונקבל קצת מידע עליה. שם התחנה יהיה לינק שאפשר ללחוץ עליו כדי לעבור לעולם חדש ומופלא.

זאת התחנה שלנו, (בכוונה בחרתי הדגמה תחנה עם מספר קווים "רגוע") - נוכל לראות שקו 71 הוא רק השני הכי חזק בתחנה, עם 245 עולים בשבוע.

בהמשך אנחנו יכולים לבחור גם להציג את הקו שלנו לבד עם היקף העולים בכל תחנה כמו קודם או, אולי להציג כמה קווים או כמה חלופות קווים שונות ביחד על מפה.

יובל ואני ממשיכים קצת לחשוב על תוספות שונות לאתר אבל בגדול חלק גדול מהעבודה שלנו היא להבין מה לא להכניס כדי לא לייצר מערכת איטית ומסורבלת. המטרה של המערכת מאד בסיסית וככזו כנראה תישאר.

"זווית לתח"צ" עם יובל כרמי

אחת לכמה זמן מארגן אגף תכנון ומדידה הרצאה מקצועית במסגרת הנקראת "זווית לתח"צ".

ההרצאה האחרונה היתה של יובל כרמי, שעובד איתי בחדר לידי כחוקר תחבורה והקים ביחד איתי את פלטפורמת "מר-קו".

(הוא אחראי גם על החזון וגם על ההקמה, אני על האיפיון).

מעבר לחשיבה המקורית של יובל הוא גם מרצה בחסד, וסטורי-טלר אמיתי, אז ההרצאה שלו היא ממש דובדבן. מומלץ לכולם, 

תחבורה ציבורית חכמה - ההייפ ושברו

בשנת 2013,  כתבתי על מיזם התחבורה הציבורית החכמה של הלסינקי בירת פינלנד - קוטסופלוס. אולי האבא המייסד של שירות בסגנון באבל ותיק-תק שאנחנו מכירים בארץ. בנובמבר 2015, לאחר כמעט 4 שנות פעילות השירות נסגר, פשוט משום שהוא היה לא יעיל לדעת הרשות המטרופולינית של הלסינקי.

מה שאני כותב כאן לקוח מוובינרים בהם השתתפתי בעבר בהם האחראים על הפרויקט הציגו אותו ומשיחה אישית שניהלתי ע אחד המייסדים אחרי אחד הוובינרים. אבל יש דוח מסכם מסודר לפרויקט  ויש גם את דוח הניתוח לאחר המוות הזה. 

• כל נוסע בו סובסד בכבדות רבה מדי לעומת תחבורה הציבורית הרגילה (השירות עלה כמו באבל, משהו בין תח"צ למונית ספיישל, אבל הנסיעה עצמה היתה הרבה יקרה, את הפער הזה כיסתה הרשות) כמה? בערך פי 3 לכל נוסע לעומת תח"צ רגיל.
• מספר הנוסעים היה בדרך כלל בין אחד ל-שניים לנסיעה . ההבטחה ל"רכב שמסתובב כל היום, מעלה ומוריד נוסעים ומאגם תמיד בין 3 ל-8 נוסעים לרכב" פשוט לא התקיימה. לא רק זה, הרכבים נסעו חלק ניכר מהזמן ריקים בדרכם לאסוף נוסע, ומנגד היו הרבה אנשים שניסו להזמין את השירות וקיבלו "סירוב מערכת" כי היא לא הצליחה להצמיד להם רכב. כלומר בפרדוקס מופלא הביקוש עלה על ההיצע... אז בואו נוסיף עוד רכבים?
• האחראים על התוכנית הגיעו למסקנה שהם צריכים להוסיף לשירות 200 רכבים נוספים כדי לתת מענה לביקוש, אבל ממוצע הנוסעים היה נשאר על 1-2 לנסיעה. פשוט אי אפשר לאגם נוסעים לרכב אחד על שטח גדול כמו כל העיר הלסינקי.  הבעיה היתה שאם הגידול ברכבים היה מגדיל גם את הביקוש שוב היינו צריכים להגדיל את כמות הרכבים, עד שהיינו מגיעים לרמה "מאוזנת" של כמעט כל רכב לכל תושב בהלסינקי - רכב פרטי, אבל עם נהג. בשפה עסקית זה אומר שהמוצר הוא non-scalable ואין לי תרגום לזה. ולכן הוא גם לא בר קיימא לאורך זמן.
• בנוסף הם גילו שאחוז גבוה מהמשתמשים בשירות לא ממש זנחו את הרכב הפרטי אלא דווקא את התחבורה הציבורית הקלאסית, היעילה יותר במונחי עלות לנוסע. אותם משתמשים היו ממש מרוצים מהשירות (מי לא מרוצה ממונית ספיישל מסובסדת) אבל ציינו לרעה את סירובי המערכת ואת זמן ההמתנה הארוך (מעל 20 דקות) ומסתבר שהם פשוט בוחרים כל פעם בין אוטובוס לשירות הקוטסופלוס לפי הזמינות באפליקציה. פה אציין שלשירות יש יתרונות בשימורם ברשת התחבורה הציבורית, כי כנראה מדובר על הנוסעים שהיו הכי קרובים לקבלת החלטה לעבור להשתמש ברכב פרטי וזה שימר אותם בשירות הציבורי עוד כמה שנים, אבל במחיר כספי לא הגיוני, ובעצם ללא תרומה ממשית להפחתת גודש ואפילו (אם היו מגדילים את מספר הרכבים) להרעה בגודש עקב הנסיעות הריקות של הרכב בדרכו לאסוף נוסעים, ואת זה למדנו מכל מקום שבו אובר נכנסה בהיקפים גדולים.

מקור: כאן

בואו נראה גם את העלויות של השירות

לאורך השנים הוסיפו רכבים, העלו מחיר וכלל מספר הנוסעים הלך ועלה, אך יכולת האיגום של הנוסעים כמעט ולא השתנתה ונותרה על בערך 1.27 נוסעים לכל נסיעה. . ב-2015 בשירות נסעו כבר יותר מ-1000 אנשים בכל יום, עליה יפה משנה לשנה, אך במחיר קניית עוד ועוד רכבים מ-10 ב-2012 לכ-80 ב-2015. לכן כל שנה גם העלויות הלכו ועלו עד שהגיעו לכ-3 מליון יורו בשנה. (לפי מקור אחר כן היתה עליה זניחה בממוצע הנוסעים לנסיעה ככל שהיו יותר רכבים, עד ל-1.8 נוסעים לנסיעה ב-2015 - הידד!!!) 

הבעיה. העלויות גדלו במאות אחוזים, מותנו קצת על ידי העלאת מחיר הכרטיס,  אבל היעילות של השירות לא השתנתה כמעט כהוא זה. הביקוש המשיך לגדול ובפני HSL עמדה דילמה. להמשיך להגדיל את היקף הרכבים מדי שנה כדי לעמוד בביקוש הגדל, בידיעה שזה לא יהפוך את השירות ליעיל יותר ושהעלויות ימשיכו לטפס - או לסגור את השירות.

בהודעת הסגירה נאמר שאם יזם פרטי רוצה להיכנס לנעליים של האפליקציה שהרשות כבר פיתחה - וולקומן. זה לא קרה.

ב-2014 סיפרתי לכם על VIA הישראלית שאז פעלה רק בניו-יורק. 

הרעיון אותו רעיון, אבל VIA הבינה מראש שהשטח שבו היא פועלת חייב להיות מאד מוגבל כדי שיהיה לה איזשהו סיכוי להצליח. היא בחרה במנהטן, אבל אפילו לא בכולה אלא באזור קטן יחסית בתוך מנהטן. היא שידרה בטחון טכנולוגי, גייסה משקיעים, וגם התרחבה לוושינגטון, אבל בסופו של יום היא החליטה לסגור את הפעילות הלא רווחית הזו. 

כיאה לחברה עסקית, היא לא מפרטת למה (בניגוד לאנשי הרשות לתח"צ של הלסינקי שמדברים על הנסיון שלהם בהמון וובינרים). בהודעה ללקוחות שלהם על הסגירה, הם מהללים את היכולת של תחבורה חכמה להציל את העולם ורק מציינים שהם "בלב כבד" מתקדמים הלאה.

הרשו לי לנחש שהשירות היה הפסדי מיומו הראשון, ושהתגלו בו בערך אותם בעיות שהתגלו בהלסינקי. VIA מראש לא הוקמה כחברת היסעים אלא כחברה טכנולוגית. הם היו צריכים להוכיח את היכולת הטכנולוגית שלהם ולכן פתחו גם שירות היסעים כ"הוכחת יכולות" ותו לא.  היום הם מתמקדים במכירת הפיתוחים הטכנולוגיים שלהם לרשויות תחבורה או לחברות אחרות העוסקות בהיסעים. הם מספקים "פלטפורמה טכנולוגית" במחיר המגלם רווח עבורם ומישהו אחר סופג את ההפסדים על ההיסעים עצמם (שזה כשלעצמו בסדר עד גבול מסוים כי תח"צ היא תמיד מסובסדת ולכאורה תח"צ ברמה גבוהה צריכה להיות מסובסדת יותר).  באופן לא מפתיע מרבית הפרויקטים שלהם כיום מתמקדים ב"פתרונות שמגשרים על פערים שהתחבורה הציבורית לא מסוגלת לספק", כלומר פתרונות קצה למקומות דלילים. על כך בהמשך.

ה-TFL  האחראית על התחבורה בלונדון השיקה שני פיילוטים במחוזות סאטון ואילינג. השירות במחוז סאטון פעל חצי שנה טרם היכתה הקורונה ואז נסגר לכאורה בגלל הקורונה (כי הוא היה אמור להימשך שנה) אבל סיפק מספיק ממצאים שניתן לקרוא כאן. השירות באילינג באמת פעל זמן קצר מדי טרם הקורונה להסקת מסקנות. בקצרה, 8 רכבים בסאטון על פני כמעט 30 קמ"ר של פרבר בריטי. (קצת יותר מעניין מפרבר אמריקאי). נרשמה שביעות רצון גבוהה מהשירות, הוא באמת חסך לאנשים קצת זמן, בערך 20% אכן ויתרו על נסיעות ברכב פרטי (כנהג או כננוסע), עוד 10% על נסיעה במונית, 13% נוספים היו בעלי מוגבליות שהיה להם שירות דומה עוד קודם לכן (על בסיסו בעצם נבנה שירות זה)  וכל השאר הגיעו מהאוטובוסים. באופן כללי המספרים בסאטון היו טובים בהרבה מהמספרים בקוטסופלוס עקב השטח המוגבל של הניסוי, ונראה שכל רכב הצליח להסיע יותר  מ-10 נוסעים בשעה שזה פנומנלי, אבל כנראה לא מספיק טוב כדי להחזיר אותו לחיים עם שוך הקורונה. למרות שבסאטון מפעילים על זה לחץ פוליטי.

והם לא לבד, חברת bridj שסיפקה קונספט דומה בכמה ערים בארה"ב סגרה את ההסעות שלה ומתמקדת במכירת הטכנולוגיה שלה לאחרים, חברת צ'אריוט מבית פורד סגרה את שעריה בפברואר 2019 (שימו לב שכולם נסגרו לפני הקורונה ובלי קשר אליה) וגם בברלין ובמקומות נוספים היו פיילוטים שהופסקו כשלפעמים כמו בסאטון הקורונה פשוט באה בזמן כדי לרדת מהעץ. קשה להודות בכשלון ולכן אין על זה הרבה מידע וגם קשה להפסיק פיילוט שצבר (מעט) לקוחות נאמנים.

ולפעמים הקורונה היא דווקא תירוץ להתחיל. שירות המטרו-מיקרו בלוס אנג'לס לדוגמה החל בנובמבר 2020, מתוך תפיסה שדווקא רכבים קטנים יותר יהיו פחות מפחידים בתקופת הקורונה. (אגב התחושה מבוססת על עליה קלה שראו שירותים כאלה במקומות אחרים במהלך הקורונה, אם כי זה לא הספיק להפוך אותם פתאום ליעילים ורווחיים). גם כאן מדובר על הרחבה של שירות שניתן בכל מקרה לאוכלוסיית בעלי המוגבלויות. והוא מוגבל למספר לא גדול של פוליגונים לא גדולים בתוך העיר לוס אנג'לס. כלומר מספק את צרכי הניידות הקצרים והבסיסיים ביותר ולא מכל מקום לכל מקום. עוד לא מצאתי עליו נתונים אבל לא אתפלא אם הם יהיו דומים. למה שאנחנו כבר מכירים מפינלנד. (כלומר בעצם מוניות מסובסדות המסיעות כל פעם בן אדם אחד במקרה הטוב).

אחד מפוליגוני השירות של המיקרו-טרנזיט בלוס אנג'לס. עם דגש על שירות לאסט מייל ממערכת הסעת ההמונים של העיר.
כתבתי על התח"צ בלוס אנג'לס כאן.

 אבל לפני שנמשיך ונחטא בכך שנשמיץ את כל השירות הגמיש באשר הוא, בואו נבין בדיוק על מה אנחנו מדברים.

תחבורה חכמה?

ראשית המינוח בכותרת: "תחבורה חכמה" - הוא רחב מדי, מדביקים את המונח חכם היום לכל דבר. תשלום חכם, מידע חכם, תכנון חכם של קווים רגילים לחלוטין... אנחנו מדברים על סוג מאד מסוים שנקרא DRT - demand responsive transit. וגם זה נושא מאד רחב בעצמו, אז גם אותו נאלץ לחלק לקבוצות משנה.

שירות מוכוון ביקוש לחלוטין במיקרו טרנזיטים - פן צר אחד של "תחבורה חכמה".

במקרה הקיצוני של מיקרו-טרנזיטים הפועלים בפוליגון מוגדר בתוך עיר - מדובר על שירות גמיש לחלוטין, מעין רכב אובר שהוגדל בשקל תשעים לטרנזיט של 8-14 מקומות ישיבה, במטרה לאסוף כל אחד מביתו ליעדו (בתוך שטח נתון) - תוך הבטחה שהאלגוריתם ידע לקבץ כמה וכמה נוסעים ביחד ובכך עלויות הנסיעה ירדו ומקדם המילוי יעלה. flexible on-demand micro-transit service. (FMTS).

אני מכיר מיקרו-טרנזיטים בשם הזה מהמקומות הכי כפריים ומעפנים של רומניה, ואני גם מכיר דולמושים מטורקיה או שמות חמודים אחרים ממדינות עולם שלישי אחרות. שם הם עובדים יופי גם בלי שום אלגוריתם. אין תחבורה ציבורית, אבל גם רמת המינוע מאד נמוכה ובעצם נוצרה תח"צ לא פורמלית שמסיעה אנשים בין הכפרים השונים והערים השונות. והם בהחלט יודעים גם לאסוף אותך מביתך ולהביא אותך ליעדך המדויק (אם כי לא תמיד, לעיתים קרובות גם שם מתפתחות תחנות מרכזיות לא פורמליות וקווי תח"צ "סדירים" אך לא פורמליים).

אבל אנחנו מדברים על משהו חדש - מעטפת טכנולוגית שאמורה להביא את בשורת הדולמושים התורכיים גם למרכזי הערים הכי עשירות בעולם עם התחבורה הציבורית הכי מפותחת בעולם, וכל זאת באמצעות אלגוריתם נוצץ.

וכאן בדיוק האלגוריתם מכזיב, וכשמדובר בהרבה אכזבות, אנחנו מבינים שהבעיה היא כנראה לא באלגוריתם, טוב ככל שיהיה, אלא בחוקי הפיזיקה. פשוט לא ניתן לממש את ההבטחה כי אי אפשר, פיזית, לאגם הרבה אנשים לרכב אחד, בדיוק באותה שעה, כאשר הם מפוזרים על פני ריבוע גדול, וכאשר כמעט לכולם יש כבר רכב פרטי זמין או תחבורה ציבורית רגילה אך סבירה. ואי אפשר להיענות לכל מי שכן רוצה אם הם חופשיים להזמין מאיפה לאיפה שבא להם ומתי שבא להם.  

הגמישות הגדולה מגיעה על חשבון האמינות כי יותר מדי אנשים יקבלו הודעה שאין להם רכב זמין, או על חשבון העלות האדירה כי יהיו יותר מדי רכבים כאלה (וכן, אובר מדממת כסף גם בין השאר מהסיבה הזו). אגב אובר ודומיה, הם גם ניסו את רעיון הטרנזיטים (uber-pool  ו-co-lyft) בערים שבהם היו להם גם ככה המוני לקוחות, זה לא הלך והם ביטלו אותם, היום הם מציעים אפשרות של שיתוף עם עוד נוסע אחד באותו רכב פרטי+נהג, וגם זה כמעט ולא מתרומם.

למעשה גם נהגי הדולמושים הבינו את זה ובדיוק לכן נולדו התחנות המרכזיות הלא פורמליות בעולם השלישי, חייבים לאגם נוסעים כדי להיות יעילים.

אז אני קוטל פה בעיקר את המקרה הקיצוני - גמישות מוחלטת. פשוט אי אפשר לספק איכויות של רכב פרטי, אבל בתחבורה ציבורית, לפחות לא בעלות הגיונית למשק. לצערי זו האמת הכואבת.

במקרים פחות קיצוניים מקריבים חלק מהגמישות כדי להבטיח איגום נוסעים, בין אם במסלול (מסדרון ביקוש ולא שטח בצורת ריבוע), ובין אם בלוח הזמנים שלא מאפשר לך להזמין בכל דקה של היום, ובין אם בהגבלתו לסוג אוכלוסיה מסוים (לדוגמה בעלי מוגבלויות) כדי להצליח להתאים את הביקוש להיצע. לכל אלה יש מקום ונדבר עליהם בהמשך. אגב אם לגמרי מוותרים על כל הגמישויות מקבלים קו אוטובוס רגיל, אמין, ולא מרגש בעליל, אבל בניגוד לאמירות, בעל הצלחה מוכחת במתן שירות למספר גדול יחסית של נוסעים. כי לקו סדיר יש אמינות של 98% אחוז (לא 100% כי תמיד יש קצת תקלות) וזה כנראה מאד מאד חשוב למשתמשים גם אם הם לא בהכרח מציינים את זה במקום גבוה בסקר. 

עקומת ההייפ

המונח עקומת ההייפ מתייחס למוצר או שירות חדש שסוחף אנשים רבים לעסוק בו ולהשקיע בו. במקרה שלנו "תחבורה ציבורית גמישה לחלוטין מדלת לדלת". מרגע שהרעיון הטכנולוגי עלה (כי הוא קיים מאז ומעולם פשוט בלי מעטפת טכנולוגית), וצצו החברות שמציעות את שירותיהן, קפצו לעגלה עוד הרבה אנשים אחרים, משקיעים, לוביסטים, פעילי קהילה, קובעי מדיניות שרצו להציג חדשנות בענף, נביאי טכנולוגיה ועוד... וכולם היללו ושיבחו את היכולות של השירות החדש לתת מענה לכל בעיה, קשורה ולא קשורה. בדוגמה שלפנינו. שירות טרנזיטים שמסיע בין שניים לעשרה נוסעים בשעה (וזה על פי מחקרים)  נמכר לציבור כ"פתרון להתחממות גלובלית", "מחסל הפקקים האולטימטיבי" והדבר הכי טוב שראה העולם מאז המצאת מרק העוף.

אחר כך הפתרון מנוסה במציאות ומגלים גם את חסרונותיו כי פשוט אין כזה דבר פתרונות בלי חסרונות. ההייפ יורד והולך ולמשווקים של הפתרון יותר קשה למכור אותו כפתרון קסם.

אם מדובר במוצר ממש גרוע הוא עשוי להיעלם לגמרי בשוך ההייפ. אבל לרוב יש איזשהו גרעין אמיתי של צורך שהוא כן נותן לו מענה. המוצר פשוט עשוי להתכנס לפינה הנכונה שלו ולפרוח רק בה, הפעם בלי רעש וצלצולים, ואולי להפוך לנורמה אחרי הרבה מאד שנים של גידול איטי.

עקומת ההייפ נראית ככה

מקור: ויקיפדיה

יש הרבה דוגמאות לעקומת הייפ אבל מאחר ואנחנו בלוג תחבורה ניתן כדוגמה את הרכב האוטונומי.

כשגוגל הציגה לעולם את החזון שלה לרכב אוטונומי (ב-2012 כמדומני) היא הניחה הנחה שמרנית שהוא יהיה זמין לכולם עד 2035. אבל אז התחיל סביב זה הייפ מטורף. הרבה כסף נשפך לנושא על ידי הרבה חברות רציניות יותר ופחות, והמומחים מטעם עצמם העריכו שזה מקצר את לוח הזמנים ל-2025.

אבל מעוררי ההייפ המשיכו להשתולל עם הצהרות, כי עכשיו היה להם משקיעים לרצות ומניות לנפח וכשאין מוצר אז גם הצהרות יספיקו. התחלנו לשמוע הצהרות שאוטוטו בשנה הבאה יש כבר רכב אוטונומי מלא, וב-2018 נוכל להיכנס לחנות  ולהזמין רכב אוטונומי. כל חברה שמכבדת את עצמה הציגה הדמיה של רכב ללא הגה כי זה כבר "ממש מעבר לפינה וצריך להתכונן".

קונספט מ-2015. כי חשוב להתכונן מראש...

ואז הגיעה ההתפכחות. הפתרונות לנסיעה בכבישים מהירים במהירות גבוהה, בפקקים במהירות אפס או אפילו בכניסות לחניה במהירות נמוכה הגיעו מהר, אבל הסתבר שכל מה שבאמצע (אתם יודעים - רחובות, צמתים, הולכי רגל...) קצת יותר קשה. הסתבר שיש אפס סבלנות לתאונות דרכים ואי אפשר פשוט להסתפק במשהו שהוא קצת יותר טוב מנהג אנושי, הסתבר שיש עניינים רגולוטיביים, ביטוחיים ואפילו פילוסופיים של מעורבות רובוט בתאונה... הסתבר שהליידר מאד יקר ושכוח החישוב מתקשה להבדיל בין המידע ממנו למידע מהמצלמות ולהחליט מה נכון במקרה שיש סתירות בינהם, וחברות שרצו מהר מדי עם הניסויים והיו מעורבות בתאונות חטפו ממש חזק על הראש. 

אז התאריך נדחה שוב, לזמן לא ידוע ובינתיים רק המשקיעים היותר רציניים, אלה שיודעים לרוץ למרחקים ארוכים נשארו כששאר הספקולנטים עזבו, חברות רבות זנחו את הפרויקט אבל אחרות ממשיכות אותו. וכבר יש קצת פחות כתבות בעיתונים ובאופן כללי קצת פחות הייפ. 

אבל חזון הרכב האוטונומי ממש לא נעלם. בינתיים בלי שנרגיש המכוניות העממיות הרגילות שלנו מקבלות יכולות אוטונומיות. הן יודעות לשמור על נתיב ולעמוד בפקק, ובעתיד אולי יידעו עוד קצת. ההבנה מחלחלת שהרכב הפרטי לא יוחלף על ידי המכונית האוטונומית ביום בהיר אחד אלא ישודרג אליה לאט לאט, עד שיום אחד, אולי ב-2035, נקרא כתבה בעיתון על המכונית הראשונה ללא הגה שאושרה וזה יישמע לנו הגיוני וטבעי, כי אנחנו כבר שנתיים נוסעים במכונית עם הגה אבל לא ממש משתמשים בו...

בינתיים כבר מתבססים רכבים אוטונומיים מלאים במקומות "טבעיים", לדוגמה במכרות ענקיים שבהם בכל מקרה לא מסתובב אף אזרח לא מורשה כבר פועלים ציים אוטונומיים לחלוטין והם לגמרי סבבה. ויש עוד כמה דוגמאות שכאלה.

אז מה המקום הטבעי של שירות גמיש?

בפשטות - מקומות שבהם שירות סדיר פשוט לא עובד טוב. והדבר שקופץ ישר לראש הוא המגזר הכפרי והפרברי.

אבל אסור לשירות להיות גמיש מלא אלא גמיש חלקי כדי לשמר איזושהי אמינות בסיסית בשירות. לדוגמה מסלול ולו"ז קבועים וכניסה ליישובים רק לפי צורך. או אפילו יציאה לפי צורך. כבר יש כמה נסיונות כאלה בארץ במשגב, באילות ובאזור כפר מנחם והם עובדים בסדר גמור.

השירות הזה מיועד מראש להסיע נוסע או שניים לנסיעה, ולכן מטרתו של השירות הגמיש אינה מלחמה בהתחממות הגלובלית ואינה אפילו הורדת רכבים מהכביש (לפחות לא בהיקף שמשנה משהו למישהו) אלא פשוט אספקת שירות במייל האחרון, בדרך הכי זולה האפשרית. הוא כן חוסך לפעמים כמה דקות לנוסעים במקום קווים סדירים שנכנסים לכל יישוב, אבל מדובר מראש במקומות עם אטרקטיביות נמוכה לשימוש בתח"צ ולכן זה לא יביא מליוני נוסעים חדשים.

הפתרון הגמיש נוצר מראש כדי לחסוך כסף במקומות מאד יקרים לשירות מכל סוג שהוא, כלומר מקומות מוטי רכב פרטי בצורה קיצונית. וצריך להכיר בכך. כשאתה חוסך כסף אתה יכול להמיר חלק מהחסכון או כולו לקצת יותר שירות, וכך לספק לאותם מסכנים שגרים במקומות אלה בלי רכב (נוער לדוגמה) קצת יותר אלטרנטיבות. זה טוב וזה חשוב, אבל זה עדיין חייב להיות בעלות סבירה למשק ולכן זה לא יכול להיות גמיש לחלוטין. אפילו אין קשר לטכנולוגיה. בארה"ב יש חוק המחייב לספק שירות לבעלי מוגבלויות בכל מקום. ולכן כבר משנות השישים יש שם שירות לפי קריאה בכל חור. (ומאחר וזה בארצות הברית אנחנו יודעים שחקרו וראו שזו הדרך הזולה ביותר לתת את מינימום השירות הנדרש).

אפשרות אחרת היא ללכת על גמישות מלאה, אבל להגביל מאד הן את השטח שבה היא פועלת, והן את מספר המשתמשים הפוטנציאליים. בלונדון מפעילה הTFL שירות גמיש שכזה לבעלי מוגבלויות. היא חילקה את לונדון לעשרה תאי שטח ומספקת רק לבעלי מוגבלויות אפשרות להזמין רכב שייקח אותם מביתם אל המרכז הקטן שליד ביתם. איפה שהבנק והצרכניה והכנסייה. אם הוא רוצה לראות הצגה בשייקספיר'ס גלוב - שייקח מונית נגישה בעלות מלאה. העיר לא תממן את זה. זה נקרא איזון נכון. 

לכן, כן יש מקום לשירות גמיש, מטרתו לספק שירות קצת יותר טוב, לפלחי אוכלוסיה מאד מובחנים, ובקצת פחות כסף מהאלטרנטיבה הסדירה. מאד מאד צנוע. אבל זה מספיק כדי שאולי הוא יתרחב ויפרח במקומות האלה.

מה הציבור רוצה?

הציבור הוא לא מיקשה אחת, הוא מורכב מאינדיבידואלים, אנשים פשוטים ועסוקים המתניידים בתחבורה ציבורית או לפחות מביעים רצון להתנייד בה, שפינו מזמנם בכדי לכתוב בקשה לשיפור השירות שניתן להם כך שיתאים יותר לצרכיהם. הבקשה הגיעה לפתחם של המתכננים והם רוצים באמת ובתמים להיענות לה בחיוב. אבל האם זה נכון? בואו נבחן את הבקשות השכיחות של "הציבור". 

הבקשה העקרונית: שהתחבורה הציבורית תהיה כמה שיותר דומה לרכב פרטי

רכב פרטי ניצח את התחבורה הציבורית, לא רק בישראל אלא בכל העולם. הוא מספק לנו חופש תנועה (כמעט) מוחלט, הוא זמין לנו בכל שעות היום, והוא מביא אותנו מהבית שלנו ליעד שלנו במהירות יחסית גבוהה. ואת כל זה הוא עושה במחיר גבוה עשרות מונים מתחבורה ציבורית אך עדיין כפי הנראה במחיר סביר המאפשר לאחוזים גבוהים מאד מהאוכלוסיה להחזיק בו ולהשתמש בו. לא פלא שרכב הפרטי הוא נקודת הייחוס של האינידיבידואל שמבקש לשפר את התחבורה ציבורית. 

אנחנו רוצים שהתחבורה הציבורית שלנו תהנה מכמה שיותר מהיתרונות של הרכב הפרטי, תוך שמירה על מחיר זול ונגיש. אבל יש בעיה. תחבורה ציבורית פשוט משחקת לפי כללים אחרים (איגום הרבה אנשים לרכב אחד זה המאפיין השונה הבולט ביותר, שמכתיב למעשה גם את שאר ההבדלים). אנחנו אולי לא יכולים לנצח את הרכב הפרטי במגרש "שלו", אבל מקומות רבים בעולם הוכיחו שאפשר לנצח אותו במקומות בהם השימוש המוגבר ברכב פרטי הופך אותו מיתרון לחסרון, ואפשר לתת לו פייט לא רע במקומות אחרים.

אז מה רוצה משתמש התחבורה הציבורית?

1. תדירות תדירות תדירות

הציבור מבקש יותר נסיעות, זו המקבילה לחופש הספונטני שמאפשר הרכב הפרטי המחכה בחניה. אני רוצה להגיע לתחנת האוטובוס או הרכבת שלי ולחכות כמה שפחות. זו גם הנקודה היחידה שבה קיימת הסכמה רחבה בין אנשי המקצוע לבין הציבור. הוכח בעשרות מחקרים שתדירות היא הגורם מספר אחת במשיכה (או ברתיעה) של אנשים משימוש בתחבורה ציבורית. ולכן בקשות כאלה מטעם הציבור זוכות לאוזן קשבת במיוחד, בעיקר כשהן מגובות במספר נוסעים יפה בקו המדובר. 

אנחנו לא רוצים שהקו יהיה עמוס מדי. עומס הוא פרדוקס ההצלחה, קו עמוס הוא קו מוצלח ואנחנו רוצים לתגבר אותו ובכך מרוויחים גם תדירות טובה יותר, שבתורה מושכת עוד אנשים. מה שמייצר שוב עומס. זה מעגל חיובי שלדעתי בו צריך להתמקד. לתדירות יש חסם עליון שמעליו צריך לעבור לאוטובוסים גדולים יותר ואולי אפילו לתכנן קווי רכבת קלה, ותדירות גבוהה, שמסיעה הרבה אנשים (לא בהכרח באותו קו אלא באותו ציר) היא גם סיבה מספיק טובה לתת העדפה בדרך ולנצח בסעיף המהירות.

אז למה בכל זאת התדירות של רשת הקווים שלנו עדיין נמוכה? ולמה בכל זאת יש קווים עמוסים ברשת? בגלל הדרישות האחרות של הציבור שגם הן הגיוניות בעיני המבקש ולעיתים נענות בחיוב. אבל לעיתים באות על חשבון התדירות, על כך בהמשך.

2. שיהיה לי אוטובוס ישיר ממוצא ליעד - אני שונא החלפות.

הבקשה לגיטימית, וכמו שאר הבקשות, היא נופלת לקטגוריה של "שהתחבורה הציבורית תהיה קצת יותר דומה לנסיעה ברכב פרטי". אנשים שונאים החלפות, עד כדי כך שהם נרתעים משימוש בתחבורה ציבורית הדורשת החלפות. החלפה יכולה להיות איכותית במקום מקורה ונוח, ללא הליכה ברגל וכמעט ללא זמן המתנה, ובכל זאת היא תרגיש לנו כמו נצח. לצערי לעיתים קרובות הן לא כאלה נוחות...

מענה חיובי לבקשות אלה מביא באופן טבעי לפתיחת קווים חדשים בסיטונאות. בין אם בתוך העיר, כשבמקום קו תדיר אחד שיוציא אותי מהשכונה ליעד המרכזי בעיר (מרכז העיר, אזור התעסוקה או תחנת הרכבת), אני מקבל שלושה קווים, אחד למרכז העיר, שני לאזור התעסוקה ושלישי לרכבת. הכל בשם השירות הישיר ללא החלפות.

גם בשירות מחוץ לעיר רואים את הפיצול הזה. כולם רוצים להגיע לתל אביב ולירושלים בקו ישיר ללא החלפות, ולפעמים אפילו קו שיוצא מהתחנה המרכזית בעיר שלי לא מספיק ואני רוצה גם קו ישיר מהשכונה שלי לעיר הגדולה.

ברמה התיאורטית ריבוי קווים לא סותר תדירות גבוהה, ברמה המעשית כמובן שזה סותר כי המשאבים מוגבלים. כל קו חדש כזה בא על חשבון הגדלת התדירות בקווים קיימים. לפעמים זה מוצדק והקו החדש מתמלא בנוסעים ומגיע גם הוא לתדירות יפה אבל לעיתים קרובות זה ממש לא מוצדק והתוצאה היא רשת קווים דלילה בתדירות. זה גם מייצר "רעש" בלוח הזמנים, כאשר במקום המרווח היחסית קבוע המוגדר בין אוטובוסים עוקבים באותו קו, נוצר מרווח רנדומלי בין קווים שונים שמגיעים ל"בערך אותו יעד". הרבה אוטובוסים יגיעו בבת אחת לתחנה שלי, ויסעו בבת אחת ליעד שלי (ואחר כך יתפצלו ליעדי המשנה), אבל אם פספסתי את ה"מקבץ" הזה אולי אצטרך לחכות הרבה יותר. אפשר כמובן לסנכרן לו"ז בין קווים שונים אבל זה הרבה יותר מסובך.

אנחנו שונאים החלפות כי זה לא נוח, אבל אי אפשר להימנע מהחלפות לחלוטין. פשוט אי אפשר לספק לכל אחד שירות מביתו ליעדו. באופן פרדוקסלי, כל פתיחת קו ללא החלפות בתדירות נמוכה הופכת את ההחלפות ליותר קשות לביצוע ולפחות נוחות. כלומר יש כאן מעגל היזון שלילי. בכדי שהחלפות יהיו נוחות צריך רשת בתדירות טובה כתנאי בסיסי, ואחר כך אפשר לשפר גם את נוחות ההחלפה בהיבט התכנון הפיזי של אזור המעבר. האקדמיה לפעמים מטיפה לרשת היררכית נוקשה כסוג של "תורה מסיני" וזה לא נכון. החלפות זה רע, זה אילוץ וצריך להימנע ממנו כשיש מסה מספיק גדולה של נוסעים שמצדיקה שירות ישיר. הבעיה שלנו זה שהלכנו קצת יותר מדי לכיוון הזה , סיפקנו שירות ישיר בין שתי נקודות גם ללא מסות נוסעים, ועכשיו צריך לתקן.

מאפיין נוסף של הרצון להימנע ממעברים הוא פיתול יתר של הקווים. ראש העין (לדוגמה) היא עיר גדולה, והיא רוצה וכנראה צריכה את הקשר הישיר לתל אביב. (יש הלימה בין המרחק לעיר הראשה לבין עוצמת החיבור). אבל ראש העין מורכבת מהרבה שכונות, וכנהוג במקומותוני אין לה איזה ציר ראשי מאד מובחן המחבר אותן, וכל שכונה רוצה את הקשר הישיר הזה לתל אביב. התוצאה היא שהשירות לתל אביב צריך להתפתל די הרבה בתוך ראש העין לפני שהוא מגיע ליציאה מהעיר. זה הופך את הנסיעה בו לגרים בקצה הקו לסיוט לא הגיוני, ועל הדרך זה גם דופק את אמינות השירות לגרים בהמשך המסלול. 

לאורך כל הזמן הזה השירות העירוני בתוך ראש העין, שאמור לחבר את השכונות לקו לתל אביב נשאר בתדירות לא גבוהה במיוחד כי "לא צריך אותו", כולם קיבלו את הקו הישיר. בהמשך תלונות על זמן נסיעה ארוך יביאו (שוב) לפיצול הקו לתל אביב למספר קווי משנה - התוצאה - רשת מסורבלת עם תדירות נמוכה, באסה.

3. כיסוי מושלם, תחבורה ציבורית היא כמו חשמל ומים...

אם רכב פרטי מגיע לכל מקום, כך גם צריכה להתנהג תחבורה ציבורית. בין אם מדובר בשכונת וילות בפאתי העיר או הרחבה של קיבוץ. יש הגיון רב בכך כי בכל מקום גרים גם נוער, קשישים וסתם אנשים ללא רשיון נהיגה או רכב, אבל זה אומר שהשמיכה שלנו צריכה להיות גדולה במיחד. מאחר והיא לא, אנחנו מסתפקים במתן שירות מינימלי עבור אותם מקומות שלא התאפיינו בעירוניות בריאה, ומהיותו שירות מינימלי הוא לא ממש מצליח למשוך אנשים להשתמש בו. יש אנשים הטוענים שמכיוון שכך אולי אפשר בכלל לוותר ובאמת יש מדינות שלא טורחות לתת שירות כלל ליישובים המבודדים ולשכונות הפרבריות ביותר, אבל זו אמירה ממש לא חברתית... בינתיים רשת הדרכים שתוכננה בראיית רכב פרטי, בעיקר באותם מקומות דלילים, מכתיבה שהשירות המועט שכן ניתן יהיה מפותל ומסורבל ולא אטרקטיבי. כשמכפילים את אותו שירות מועט ולא אטרקטיבי בכל היישובים במדינה ובכל שכונות הבלון במדינה, מקבלים מסה של שירות שבאה, שוב, על חשבון המקומות שבהם נדרשת תחבורה ציבורית תדירה יותר. מה לעשות? לזה אין לי ממש תשובה.

4. רכבים קטנים יותר

ברכב הפרטי אנחנו יושבים לבד עם עצמנו, ואנחנו חושבים שכך אנחנו רוצים גם את התחבורה הציבורית שלנו. כולם חושבים שמיניבוסים הם הפתרון הכי טוב, לפחות במקומות הדלילים, ולו רק בגלל הנראות. אבל הסוד הגלוי הוא שהנהג הוא הרכיב הכי יקר בשירות תח"צ והוא עולה אותו דבר אז מבחינה כספית מיניבוסים לא באמת חוסכים הרבה, מנגד הם מתמלאים מאד מהר. לכאורה אם אותם מיניבוסים היו יכולים לפעול בתדירות פנטסטית היינו במקום אחר, אבל כאמור, אי אפשר.... התוצאה. יש אנשים שלפעמים לא מצליחים לעלות על המיניבוס ונשארים לחכות בתחנה שעה או שעתיים. תוצאה לא רצויה לכל הדעות.

אז נכון שנורא מעצבן לשבת בג'יפ שלך בשכונת הוילות שלך ולראות אוטובוס גדול, ונכון שזה מרגיש בזבזני, וזה באמת מפריע לך לדמיין את ציוץ הציפורים (שאתה לא שומע כי החלונות סגורים והמזגן עובד) אבל הי, אתה לא זה שלא יצליח לעלות על המיניבוס בקצה המסלול. 

כמובן שבמקרים מסוימים שבהם אוטובוס לא עובר חייבים להפעיל מיניבוס, זה עדיף מכלום, ובמקרים ספציפיים אחרים של קיבוצים ומושבים קטנים גם אפשר להפעיל מיניבוס כי כנראה לפי מספר הנוסעים היה עדיף לא להפעיל שירות בכלל (אבל יש מדיניות וכל זה) אבל ביישובים עירוניים ובינהם צריך אוטובוס. נקודה.

5. שיהיה מהיר לפחות כמו רכב פרטי

אוטובוס, בניגוד לרכב פרטי, עוצר בתחנות בדרכו ליעד. זה מראש מאט אותו לעומת רכב פרטי. בשעות השיא הוא עשוי לנצח רכב פרטי אם יש לו נתיבי העדפה, אבל זה עדיין חזיון נדיר מדי במקומותינו. בדמיוננו אנחנו רוצים קו שיוצא מהבית שלנו, נוסע בדרך המהירה ביותר עד ליעדנו, ולא עוצר לאף אחד אחר, אבל בפועל הקווים הטובים ביותר שלנו הם קווים שמצד אחד נראים מאד ישרים (כלומר מחקים את המסלול של הרכב הפרטי אבל לא מהבית עד לעבודה אלא מהציר המרכזי הקרוב לבית עד לציר המרכזי הקרוב לעבודה), ומצד שני לא בוחלים בעצירה בתחנות לאורך הדרך, כך הם נותנים מענה ליותר אנשים ויכולים לפתח תדירות טובה. בראש נזכור שלקו אוטובוס אין מה לחפש באוטוסטראדות שנבנו עבור הרכב הפרטי. אין זה אומר שהוא לא יכול להשתמש בהם, אבל הם מהווים מבחינתו מקטין כוח ולא מגדיל כוח. התוצאה היא שהוא חייב מסלול ארוך יחסית בעיר המוצא טרם עלייתו לאוטסוטראדה, (לא לעלות עליה ביציאה הקרובה לביתנו אלא ביציאה או שתיים אחר כך). או שהוא נדון להיות קו עם פוטנציאל נוסעים מועט ותדירות נמוכה. גם המחלפים מהווים בעיה לא פשוטה, כי רכב פרטי יודע להתעלם ממחלפים שלא רלוונטיים לנהג, האוטובוס נדרש לספק שירות גם לאנשים המחכים במחלפים אלה. ומאחר והוא לא יודע מראש אם מחכים לו, לעיתים הוא מבזבז זמן סתם על פארש.

במטרפולינים הגדולים, שיש בהם שימוש רב בתחבורה ציבורית יש מקום ל"גם וגם", גם שירות מאסף וגם שירות מהיר, אבל מחוץ להם יש פשרות.זה חבל אבל זה די "טבע השירות". כל תחנה שמדלגים עליה מקטינה את פוטנציאל השימוש, ורק במקומות עמוסים (ובתנאי שיש העדפה בדרך) הקו המהיר שלנו מייצר הגדלת שימוש שגוברת על הפגיעה כתוצאה מדילוג על תחנות. ככלל, למעט מקרים נקודתיים מסוימים התחבורה הציבורית נדונה להיות יותר איטית.

פונקציה נוספת של המהירות היא הזמן הכולל מדלת לדלת. כמה זמן אנחנו מחכים בתחנה, כמה זמן אנחנו מחכים בעת מעבר בין קווים. ושוב חזרנו לחשיבותה של תדירות. 

6. שיהיה גמיש

יכול להיות שבעידן הרכב האוטונומי יש גם תקומה לרעיונות הגמישות השונים. אבל בשלב הנוכחי כל רעיונות הגמישות נתקלו בבעיה. הן באות על חשבון משהו. המשהו הזה הוא אמינות. אי אפשר לסמוך על תחבורה ציבורית שלפעמים מישהו אחר הזמין לפניך כדי להגיע כל יום לעבודה, או לחוג. והדרך היחידה לפתור את זה היא באמצעות המון רכבים שידאגו שאף פעם לא יחסר המשאב הזה. התוצאה של שירות גמיש לחלוטין ועם היצע רכבים ענק היא בעצם "גרסה של רכב פרטי" עם נוסע או שניים לנסיעה. כלומר אנחנו מאבדים את המרכיב החשוב ביותר של תחבורה ציבורית שהוא איגום נוסעים רבים. וכל עוד הנהג משודך לרכב זה חזון לא ריאלי. (ויש שיטענו שזה חזון הרסני שאסור שיתגשם). 

אגב, מהעדויות האחרונות באבל התל אביבי כן מצליח קצת להתרומם ויש לו אפילו נסיעות מלאות לחלוטין. מדהים על כמה אנשים שמעתי שנוסעים בבאבל אל מרכז תל אביב אבל חוזרים באוטובוס. (אין לי מושג מה זה מוכיח, זו רק נקודה למחשבה..).

7. בא לי קו סיבובי

קווי אוטובוס, ברובם המוחלט הם דו כיווניים, וככל הניתן סימטריים. אמנם יש לנו איזה 200 קווים סיבוביים במדינה אבל הם דווקא החריג. לכן לא מובן לי למה כל כך הרבה פעמים אנשים מבקשים קו סיבובי (טבעתי) שייקח אותם תוך 5 דקות מביתם לתחנת הרכבת הקרובה, אבל יעשה להם טיול שעה בדרך חזרה מהרכבת לבית. כי זה בדיוק מה שעושה קו מעגלי אלא אם כן אתה גר בדיוק באמצעו.

ראשי ערים אוהבים קווים מעגליים כי הם דורשים פחות תחנות (תחנה רק בצד אחד של הכביש) ולכן ויתור על פחות חניות, המפעילים אוהבים קו מעגלי כי הוא הרבה יותר נוח לתפעול, ייתכן וזו הסיבה שבעבר בערים רבות השירות המעגלי מהתחנה המרכזית ולשכונה כלשהי וחזרה למרכזית היה השירות הנפוץ (זה נקרא תצורת "פרח") אבל זה לא עושה אותו לשירות טוב. העיגול הוא צורה מאד יפה וטבעית אבל אנשים נוטים לרצות להגיע מנקודה A לנקודה B ואת זה קו ישר עושה יותר טוב.

כמובן שיש מקומות שבלית ברירה זו הדרך היחידה לשרתם, אבל אלה מתי מעט.

8. שיפעל 24/7

זה נדבך נוסף של התדירות. אני צריך שתהיה לי תחבורה ציבורית לאן שאני רוצה ומתי שאני רוצה, בהנחה שקיבלתי על עצמי את עקרון המעברים כפשרה, התוצאה של זה צריכה להיות זמינות לאורך יותר שעות, לא?

אז כשיש פחות נוסעים (ביקוש) יש פחות תח"צ (היצע) הם הולכים יד ביד ובין 11:00 בלילה ל-5:00 בבוקר השירות בכל העולם דליל יותר. אם אתה גר במקום מרכזי תקבל שירות 24 שעות ביממה ורק תמתין לו קצת יותר. ואם לא... אז לא תקבל שירות בכלל. פרויקט קווי לילה שפועל כבר יותר מעשור הוכיח שמצד אחד יש מקום לשירות כזה ומצד שני שהמקום הזה מוגבל. לטעמי יש טעם להמשיך להרחיב שירות כשמתקבלות לכך בקשות. אפילו אם זה לא מביא נוסעים רבים.

ומה בנוגע לשבעה ימים בשבוע? זה אמור להיות בדיוק אותו דבר. אין ספק שהתח"צ בסופ"ש צריכה להיות שונה מזו שבאמצע השבוע, אבל אין ספק שהיא צריכה להיות. דוגמאות מהעולם מוכיחות זאת שוב ושוב.  הויכוח כאן הוא לא מקצועי אלא פוליטי נטו. 

9. שיכבד אותי

אם נתייחס לנוסעים בתחבורה ציבורית כאזרחים סוג ב', אז כל מי שיכול יעזוב את התחבורה הציבורית מיד. אנחנו צריכים להתייחס אליהם כאזרחים סוג א', ואפילו מעל נהגי הרכב הפרטי. זה נכון בכל הקשור לתשתיות העדפה ולעמידה בלוחות הזמנים (אמינות), ולהימנעות מצפיפות על ידי תדירות טובה. על כל אלה כבר דיברנו, אבל בסוף גם הנהג צריך להיות אדיב, המזגן צריך לעבוד ולא לטפטף עלי, האוטובוס צריך להיות נקי וכל הנוסעים עליו צריכים להיות "מחונכים", לדוגמה בהקשר לנורמות של לשים רגליים על כסא, לתת לקשישים לשבת או לא לדבר בטלפון בקול רם. כל אלה נמצאים באחריות משותפת של משרד התחבורה ומפעיל השירות (המשרד כקובע נהלים ומבקר והמפעיל כמבצע). אבל הם מאד חשובים. גם הסוגיה של קלות התשלום ברב-קו/אפליקציות נכנסת לקטגוריה הזאת. תחבורה ציבורית צריכה לתקתק ולהיות נוחה לכולם. זולה זה ממש לא מספיק. למקום הזה גם נכנסות הדרישות להנגשה. גם שתהיה וגם שתעבוד (עיוור לא יכול להסתמך על זה שהכריזה "רק לפעמים עובדת"). וזה משהו שמועיל לכולם אבל צריך להתמקצע בו.

10. תדאגו לילדים

אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, ורוצים שיהיה להם רק טוב. לכן אנחנו רושמים אותם לבית ספר שאולי הוא דווקא לא הכי קרוב אליהם, או לחוגים שדורשים הקפצות ארוכות. מאחר ואנחנו רגילים לנהוג אנחנו מתייחסים למרחק הזה בביטול, ביג דיל, נקפיץ אותך. אבל אחרי כמה זמן זה מתחיל ממש להפריע לנו ולאכול לנו את החיים. אם רק מישהו היה מסיע את הילדים במקומנו...

תחבורה ציבורית בדרך כלל לא מספקת את המענה המתאים, לפעמים הוא קיים מעצמו באמצעות קו סדיר שבמקרה תופר גם את הקשר המבוקש (אחותי נסעה לבית ספר במרכז תל אביב באוטובוס, אבל הוא ממש לא היה ייעודי לבית ספר שלה). אבל בדרך כלל הוא לא קיים באופן טבעי. 

חשוב לציין שאנחנו מדברים רק על נוער. כי ילדים קטנים דורשים מלווה מבוגר והנהג ממש לא יכול להיות כזה, אבל לחוגים יש נטייה להתחיל בשעה מאד ספציפית ולהסתיים בשעה מאד ספציפית. והילדים מגיעים מ"ענן של מקומות" ולא ממבניין ממוקד או אפילו משכונה ממוקדת. התוצאה של מתן מענה לבקשות כאלה היא בדרך כלל קווים מחורבנים פועלים בלו"ז שאולי היה נכון לפני שנה אבל לא הצליח לעקוב אחרי השינויים שערך המתנ"ס בלוח החוגים בשנה שאחר כך, ושמותאם אולי לתלמידים של שנה שעברה אבל לא לאלה של השנה שהגיעו יותר משוכנה אחרת. גם לבתי ספר מאד קשה לייצר את השירות המותאם הזה אבל נוסף להם עוד קושי - בשעת השיא אין נהגים ואוטובוסים פנויים.

בחו"ל, וגם אצלנו במועצות האזוריות פתרו את זה באמצעות "אוטובוסים צהובים" אוטובוסים שמופעלים על ידי הרשות ולכן תפורים לצרכים של התושבים בצורה הכי מיטבית שאפשר (אם כי גם שם תמיד יש פשרות ולא נדיר למצוא שתלמידים צריכים לצאת מהבית בשבע בבוקר לטיול של שעה בין כמה יישובים כדי להגיע לבית הספר האזורי בשמונה) אלה לא עונים הלגדרה של תחבורה ציבורית אלא של "הסעות מיוחדות" וזה הבדל ענק.

הנטיה של רשויות לתכנן את מיקום בתי הספר והמתנ"סים גם דרך השמשה של הרכב הפרטי  מביאה לכך שיש לנו היום פחות בתי ספר במרחק הליכה סביר (בשם ה"יתרון לגודל שעוזר לחסוך קצת בעלויות אבטחה). כלומר גם אם אנחנו ההורים הכי מודעים בעולם לנושא התחבורה, לפעמים אין לנו ברירה.

גם כאן, רשת קווים תדירה טובה שמתעלמת המצורך הנקודתי אבהל פשוט נוכחת במרחב תעזור לפחות לחלק מהנוער לנסוע. לבן שלי יש חוג פעם בשבוע בחוף הים. ויש קו מהכביש הראשי הצמוד לשכונה שלי עד לשם. המסלול אפילו טוב ולא מתפתל מדי לעומת רכב פרטי. אבל... האם אשלח אותו באוטובוס שעובר פעם בשעה? האם אתן לו לחכות חצי שעה בממוצע בערב בסוף החוג בחושך עד לאוטובוס הבא שיוצא חזרה הביתה? כנראה שלא. וחבל. תדירות טובה היתה מקלה עליי את ההחלטה.

אז מה אפשר לעשות?

יצא לי להכיר הרבה מתכנני תחבורה לאורך השנים, מותיקי אגד ודן מתקופת הדואופול ועד צעירים נלהבים שנכנסים רק היום למקצוע. כולם אנשים נהדרים עם כוונות טובות ורצון להגיד כן לכל בקשה שמגיעה אליהם.

הבקשה שכולם מסכימים שצריך להיענות לה, אבל שהכי קשה להיענות לה היא פתרון בעיית הצפיפות בקווים עמוסים בשעת שיא בוקר, זה דורש תקציב והזמנת רכב והכשרת עוד נהג... ולכן עם כל הרצון הטוב בקשות רבות מסוג זה נשארו על הנייר. 

הבקשות שהכי קל להיענות להן היו הארכת הקווים, בין אם לעוד שכונה, או באמצע המסלול יותר קרוב לדלת של המפעל. ואם לא היה כסף אז אמרו לא נורא", נקטין את התדירות ונאריך את הקו. זה ממש רע. לעיתים אנשים ביקשו קו חדש ובגלל שלא היה כסף הם קיבלו הארכה של קו קיים באופן מאולץ, לעיתים עם פיתולים לא הגיוניים. הרשת שמתקבלת במקרה הזה היא די בעייתית לשימוש וזה מתבטא באטרקטיביות שלה, כלומר במספרי הנוסעים. רצון טוב בלי רעיון מסדר מגובש מחרב את הרשת.

אז הנוסעים מתלוננים שהקו ארוך מדי, אבל בהיעדר כסף מחליטים לפצל את הקו הארוך שיצרנו לשני קווים, שכל אחד מהם פועל בחצי מהתדירות שהיתה קודם. קיבלנו מסלול אטרקטיבי יותר בתדירות לא אטרקטיבית בעליל.

וכשכבר יש כסף צריך להחליט איפה משקיעים אותו. בהגדלת תדירות קווים קיימים או בפתיחת קו חדש? קו חדש מצטלם יותר טוב ולצערי זה גם שיקול, כי תכנון ופוליטיקה תמיד הולכים ביחד... כך שוב פעם נדחק פתרון הגדלת התדירות בקווים אטרקטיביים לתחתית.

האקדמיה דוחפת כבר עשרות שנים את רעיון ההיררכיה התחבורתית. לקווים יש תפקידים שונים ואסור לערבב בינהם (אם כי כמובן יש חפיפות). בגדול אפשר לדבר על שני רובדי שירות עיקריים - מקומי וראשי - תפקיד הקו המקומי הוא להביא אותך למוקד מרכזי שממנו תוכל להגיע ליעדך בהליכה (אם זה יעד קרוב) או לעבור לרשת הקווים העורקיים - הראשיים (אם זה יעד רחוק). הראשון מתפתל בשכונות אבל לא צריך להגיע למרכז תל אביב ואילו השני נוסע רק על הציר הראשי של העיר ומחבר אותה לתל אביב אבל ממש לא צריך להתפתל בשכונות. על שני הרובדים המובחנים האלה ניתן להוסיף גם רובד "עורקי מהיר" המתגבר את הרובד העורקי המאסף ואם יש ממש הרבה פוטנציאל של נוסעים בעורק הזה אז גם BRT רק"ל ומטרו.  

ההפרדה התפקודית מייצרת רשת מרובת החלפות ואת זה אנחנו גם לא אוהבים. אם כי בתכנון טוב עבור מרבית הנוסעים לא נדרשת יותר מהחלפה אחת באותו מרחב עירוני (ממקומית לעורקית, שכבר מורידה אותך במרחק הליכה מהיעד). עד כדי כך אנחנו שונאים החלפות שאנחנו עיוורים להן - אם אין קו ישיר ממוצא ליעד אנחנו טוענים ש"אין לנו בכלל שירות לשם". 

התשובה נמצאת במינונים הנכונים, במשך שנים הדי-אנ-איי של התחבורה הציבורית שם דגש על הכיסוי. להגיע לכל מקום, והיה מוכוון גם הפחתת החלפות. כלומר להגיע מכל מקום לכל מקום. אגב זה די הגיוני ברשת שמבוססת בעיקר על אוטובוסים כי אנשים מבינים צורך בהחלפה מאוטובוס לרכבת שמוגבלת למסילה שלה אבל ממש קשה להבין את ההגיון בהחלפה מאוטובוס לאוטובוס, מה הבעיה לייצר מסלול שמתאים לי? אז הם ביקשו - וקיבלו.

הכיסוי הרשתי עדיין חשוב, אבל כנראה שאין ברירה ואם אנחנו רוצים לייצר רשת עם תדירות טובה יותר, שתמשוך נוסעים רבים יותר, צריך לייצר רשת עם קצת פחות קווים וקצת יותר החלפות. כל שכונה או יישוב שמטייל בהם יותר מקו אחד  צריכים להסתפק בקו אחד, שיהיה בתדירות טובה יותר. (אלא אם כן מספר הנוסעים מצדיק את שני הקווים בתדירות גבוהה לאורך כל היום. מהשכונה שלי יש קו למרכז העיר שמספר הנוסעים בו יפה, קו נוסף לאזור התעסוקה שמספר הנוסעים בו מגוחך, ועוד קו שמנסה לתפור את שניהם בצורה מעגלית ובלי הצלחה גדולה. אם נבטל את הקו לאזור התעסוקה ואת הקו הסיבובי אולי נוכל להגדיל את התדירות בקו למרכז העיר כך שאנשים ישתמשו בו יותר בקלות, ואולי גם נוכל לשפר את השירות העורקי ברחוב הראשי ליד השכונה שלי, שחולף גם באזור התעסוקה. לא יהיה לי קו ישיר לאזור התעסוקה אבל יהיה לי קל יותר להגיע אליו כשאצטרך על ידי החלפה בין שני קווים. האם זה אידיאלי? לא, כנראה שאין אידיאלי. אבל האם התוצאה תהיה טובה יותר? אני מאמין שכן. מעטים ייפגעו מהמהלך כי הקו לאזור התעסוקה לא נוסע ריק לגמרי, אבל רבים יותר ירוויחו (כל מי שנוסע למרכז העיר יחכה פחות) וכנראה יצטרפו כמה נוסעים חדשים שנרתעים בגלל התדירות הנמוכה, לפי כל המחקרים כנראה נרוויח יותר אנשים מאלה שנפסיד בגלל הרעת השירות לאזור התעסוקה. על הדרך נקבל רשת שקל יותר להבין אותה וגם לזה יש ערך. 

מנגד, אסור להשתמש במילה היררכיה בתור עקרון מקודש. יש מקרים שבהם על אף ההיררכיה הנדרשת יש מספיק פוטנציאל ליותר מקו אחד. אסור ליפול למחשבה דיכוטומית של הכל או כלום אלא לבחון כל מקרה לגופו.

ולבסוף, תדירות הולכת יד ביד עם העדפה בדרך. עוד ועוד נת"צים ומת"צים המסיעים קווים בתדירות גבוהה יביאו לעוד ועוד מקרים נקודתיים שבהם התחבורה הציבורית מנצחת את הרכב הפרטי. ברמת המדינה כולה כנראה התחבורה הציבורית תמשיך להיות פחות אטרקטיבית מרכב פרטי בכל פרמטר חוץ ממחיר, אבל הפער יהיה יותר קטן. ברמה המטרופולינית אפשר אפילו לנצח אותו בחלק מהקשרים, ואפילו לא חייבים לחכות למטרו בשביל זה.

המדריך לאפליקציות התשלום - וסקר שוק

עדכון 2022.

שתי האפליקציות הגרועות ביותר שנסקרו כאן נסגרו, נשארנו עם מוביט הנפוצה ורב פס מבית הופאון המומלצת.

זה לא בלוג אקטואלי. אפליקציות התשלום בתחבורה הציבורית חדרו לחיינו בינואר 2021 כפיילוט, בעיצומו של הסגר השלישי, ורק באפריל באופן מלא, אבל לא רציתי לכתוב עליהם לפני שאתנסה כמו שצריך. בשוך הסגר השלישי ניסיתי אותן קצת, אבל מהר מאד חזרתי לרב קו המוכר והטוב. כעת, באוגוסט, החלטתי לעשות ניסוי קצת יותר גדול עם עצמי. כל יום שבו נסעתי למשרד ניסיתי אפליקציה אחרת מארבעת האפליקציות השונות, כך שאני מרגיש שכעת יש לי מספיק נסיון לחלוק אותו עמכם. בפוסט זה אסביר מה הקטע שלהן, במה הן דומות ובמה הן נבדלות ומה מטרתן בכלל, אבל קודם. סקירה קצרה על אמצעי תשלום באוטובוסים בכלל. רק ספוילר של השורה התחתונה. אני ממליץ על רב-פס של הופ-און. (ואני לא מקבל כסף על הפרסומת הזו). היא היתה לי הכי נוחה. וגם יש לה מחשבון מחירי נסיעה נוח.

סקירה קצרה

מקור: כאן

בראשית היה מזומן, רק כך היה אפשר לשלם על נסיעה בתחבורה הציבורית וכך היה עוד מתקופת הדליז'נס.

אחר כך נולדו הכרטיסיות, אני לא יודע בדיוק מתי אבל כנראה זה היה די מהר. ההגיון שהוליד את הכרטיסיות היה בערך כזה:

מזומן זה כאב ראש לא קטן, צריך לדאוג שהוא תמיד יהיה לך בכמות מספיקה בשביל עודף, וצריך לדאוג שהוא נאסף כמו שצריך ולא "נאבד" בדרך, וצריך לדאוג שלא ישדדו אותך, וצריך להסתבך תוך כדי נהיגה עם כסף קטן שנופל לרצפה, וצריך לזכור המון תעריפים. בקיצור לחברות התח"צ הותיקות, (שהכסף מפדיון הנוסעים הלך ישירות לכיס שלהן, כך זה היה עד לפני בערך עשור), היה תמריץ ממש חזק להפחית את התשלום במזומן. הן עשו את החישוב שלהן וראו שהן מרוויחות יפה מאד אם הן יקבלו כסף על 8 מתוך 10 נסיעות בלבד, ועל הדרך הן יהפכו את הנוסעים ל"חברי מועדון לקוחות", לפחות עד שהכרטיסיה נגמרת או נאבדת, הן גילו שיותר מהר לנקב מאשר לספור כסף ולהחזיר עודף, יותר קל לנהל מחזור קטן יותר של מזומן עבור הנהגים ויש פחות ויכוחים על מחיר ועל עודף.. גם ההנחות הניתנות לילדים ונוער, 50% מהמחיר הקטלוגי, ניתנו רק בכרטיסיות, ובקווים שבהם עולים המון תלמידים בבת אחת זה קיצר את זמן הקליטה בצורה מטורפת. בקיצור, הן גילו את מה שגילה גם בית הקפה השכונתי שלכם, לכרטיסיה עם "ניקוב חינם" יש יותר יתרונות מחסרונות. כשהמדינה החלה לסבסד תחבורה ציבורית, בערך עם הקמתה, אז גם העלות העודפת של בונוס הנסיעות חינם גולגלה על המדינה.

העשורים חלפו והגיעה לידינו המצאה חדשה - "חופשי חודשי".  זה התחיל בשנות ה-90. חברת דן חילקה את גוש דן לתשעה אזורים קטנים  ונתנה לכל אחד צבע, ולעוד כמה אזורים משולבים היא נתנה צבע משולב. יכולת לקנות כרטיס "בריסטול" בצבע הנכון, לכתוב את שמך עליו ופשוט לנופף בו בכניסה לאוטובוס (בצמוד לתעודה מזהה) בלי לשלם שוב. כך ירד עוד קצת נטל התשלום במזומן או הניקוב על כל נוסע שנכנס אם כי מאחר והאזורים היו קטנים הם היו רלוונטיים יחסית למעט אנשים. שיטה זו נפוצה אחר כך גם באגד ובעידוד משרד התחבורה למקומות נוספים. החופשי חודשי למעשה מחקה (מלשון חיקוי) את הקונספט של "מנוי לבריכה" ולכן הם נקראים גם "כרטיסי מנוי".

המאה ה-21 נכנסה בפתח ואיתה הגיעו אמצעי התשלום הדיגיטליים, בהתחלה הכוונה היתה לכרטיסים דמויי כרטיס אשראי שהכילו בתוכם את המידע על הכרטיסיה או המנוי שרכשת. הראשונים למיטב זכרוני היו דווקא מוניות השירות בתאגיד נתניה תל אביב שהנהיגו "כרטיסיה אלקטרונית", אבל גם מפעילות תח"צ חדשות כקונקס (סי-פס) ומטרופולין  (מטרופס) יצרו כרטיסים כאלה  אגד ודן הכריזו גם הן על כוונתן לפתח אמצעים דומים ואז משרד התחבורה, שעשה בשנים אלה את צעדיו הראשונים כאחראי רגולטורי אמיתי על התחבורה הציבורית במדינה והבין שאם לכל חברה יהיה את הכרטיס האלקטרוני שלה הוא לא יוכל לשלב בין מפעילים ובין אמצעים ולא יוכל לתקן את בלגן התעריפים - עצר הכל והכריז על כרטיס מאוחד לכולם.

הכרטיס המאוחד הזה הוא כמובן ה"רב-קו" הירוק עם הארנב הסגול אשר פרץ לחיינו ב-2008, התחיל קצת עקום, אבל לאט לאט השתפר. הרב קו יכל לקרוא מנויי חופשי חודשי וכן קונספט חדש שנכנס לחיינו שנקרא "ערך צבור", מעין ארנק דיגיטלי שבו אתה משלם על הנסיעה לכאורה במזומן, אבל מתוך הכרטיס. כדי לעודד את הנוסעים להשתמש בערך הצבור, ומאחר ותפקידו היה להחליף גם את המזומן אבל גם את כרטיסיות הנייר, ניתנה לו הנחה "כמו בכרטיסיה", למה כמו? כי במקום נסיעה חינם היית פשוט משלם את עלות כרטיס הנסיעה אבל בטעינה היית מקבל יותר כסף לתוך הכרטיס. מאד לא אינטואיטיבי אבל בסוף זה תפס, החלו לבטל כרטיסיות וגם השימוש במזומן הלך ופחת. הרב קו יכל להיות אישי או אנונימי כאשר היתרון הגדול של הרב קו האישי היה היכולת להטעין עליו את פרופיל הנוסע, נער, סטודנט, קשיש, זכאי ביטוח לאומי וכו' ולהנות מההנחות, וגם יכלו להפוך את החוגר לרב-קו בפרופיל "חייל". זה באמת עשה את החיים ליותר קלים בחלק מהמובנים. בנוסף קיבלת מעין ביטוח לכסף שהטענת למקרה שהכרטיס הלך לאיבוד והיה צריך לאחזר אותו.

קפיצת מדרגה משמעותית הגיעה ב-2016, אז הוכרזה רפורמה גדולה בתעריפים בה לראשונה נכנסה כל הארץ בצורה די מסודרת תחת עקרונות של חופשי יומי, שבועי וחודשי שנתנו הנחה מאד משמעותית לנוסעים קבועים תוך כדי שיפור מתמיד בהליך השילוב בין אמצעים, בהליך הקליטה באוטובוס באמצעות הרב קו, הליך הנפקת הרב קו והטיפול בכרטיסים מקולקלים ואבודים. בין היתר בעקבות המסלקה שהבשילה. הרב -קו הפך לדרך הדומיננטית לתשלום בתחבורה הציבורית והמזומן הלך ונדחק.  על הדרך הרב קו גם איפשר בקלות את קידום העליה מכל הדלתות באוטובוסים עירוניים. ואת מעברי 90 הדקות במטרופולינים. אפילו תדמית הרב-קו היתה טובה מאד למרות הבעיות שהתגלעו פה ושם. חשוב לציין שכל התהליך התאפשר רק לאחר שכללי המשחק כולו השתנו, הפדיון כבר לא היה בידי המפעילים אלא הועבר באמצעותם למדינה ולכן הסיכון על הכנסות נמוכות יותר כתוצאה משימוש בחופשי חודשי במספרים גדולים, או כתוצאה מלא משלמים בגלל עליות בדלתות אחוריות, נח לפתחה של המדינה ולא לפתחם של המפעילים.

מעודדים מההצלחה, החלו להכין במשרד התחבורה את השלב הבא, ביטול כמעט מוחלט של תשלום במזומן, והקורונה במקרה זה התפרצה ממש לדלת פתוחה. אבל אליה וקוץ בה, לאחר כל המאמצים שהושקעו בהרחבת אפשרויות הנפקת וטעינת הרב קו, עדיין לנוסעים המזדמנים, אלה שנוסעים באוטובוס פעם ב... היה ממש לא ברור מאיפה משיגים רב קו ואיפה טוענים אותו ומה זה כל החוזים המוזרים האלה. בנוסף, את רפורמת התעריפים, המבוססת על עקרון הטבעות, ליוותה מאז השקתה ביקורת על הגבולות של הטבעות, איך יכול להיות שנסיעה של 20 ק"מ בתוך אותה טבעת עולה פחות מנסיעה של 2 ק"מ שחוצה טבעות? זו בעיה קוהרנטית של שיטת הטבעות, ויש דרכים לעדן אותה אך אין דרך אמיתית לפתור אותה לחלוטין ומה לעשות שתמיד יש אנשים שגרים ליד הגבול ובדיוק חוצים אותו...

בעיה נוספת קשורה לכך שלמעשה יש שתי שיטות טבעות שונות, האחת לערך הצבור שנהגתה ב-2011 והשניה לחופשי חודשי שנהגתה ב-2016. שוחררו הצהרות על איחוד בין שתי השיטות אבל הסתבר שזה די מסובך ליישום בלי תוספת תקציבית משמעותית או העלאת מחיר לכולם, הראשונה לא היתה בנמצא ועל השניה השר הטיל וטו. נשארנו עם שתי מערכות מבלבלות.

במקביל מהפכת הניידים התחילה למעשה עם היכולת לטעון ברב-קו, אם כי רק לבעלי מכשיר תומך NFC ונולדה גם אפשרות להטעין עם קורא כרטיסים במחשב הביתי, ונולדו שתי אפליקציות מעולות שעושות זאת. ravkavonlime והופ-און.

ואז הגיעו אפליקציות התשלום

אני אמנם מצייר כאן עולם מאד טורי בהתנהלות שלו, אבל במציאות דברים תמיד התנהלו במקביל. הסמארטפון חדר לחיינו רק לפני קצת יותר מעשור והתהליך שבו עוד ועוד פעולות עוברות לטלפון נמצא עדיין בעיצומו. אפליקציות תשלום הן לא המצאה ישראלית והיה ברור לכולם שלשם העולם הולך וכדאי שישראל תלך איתו. לקח זמן ארוך להגדיר את הפרויקט, להיערך אליו ולבצע אותו, הרבה לפני שהקורונה ואיתה ההחלטה להפסיק את התשלום במזומן חדרו לחיינו. אבל גם כאן, הקורונה היוותה זרז לסיים את התהליך ולצאת לשטח מהר יותר.

השאלה הראשונה היתה האם מעתיקים את שיטת טבעות החופשי חודשי המוצלחת לאפליקציות בשם הפשטות, או שמספקים לציבור אלטרנטיבה אחרת לגמרי במטרה לתת מענה לביקורת הציבורית על גבולות הטבעות. החליטו לשנות. שיטת הטבעות עדיין קיימת, אך עכשיו אתה, הנוסע, באמצעות ה-GPS בנייד שלך הנך תמיד במרכז הטבעת. הרעיון הוא שאנשים שבעבר "נדפקו" בשל שיטת הטבעות בחופשי חודשי, קיבלו כעת אלטרנטיבה זולה יותר, וזה עבד, אך כמובן הוליד אנשים ש"נדפקו" בשיטת הטבעות באפליקציה ועבורם הרב-קו נשאר יותר טוב. (אני אחד מהם, מסתבר שאני נמצא במרחק אוירי של 15.1 ק"מ מהעבודה שלי). נבחנה גם אפשרות של תשלום משתנה לפי מרחק כמו במונה של מונית אבל השיטה הזו מולידה בעיות ועיוותים רבים מספור כשהיא מיושמת על קווי אוטובוס ולכן היא לא נפוצה בשום מקום בעולם.

באתר פנגו, שותפתה של מוביט מצאתי את הטבלאות הנוחות ביותר להצגה של התעריפים השונים

1. המחיר לנסיעה לפי טבעות מרחק

2. תקרת המחיר היומי לנסיעה רק באוטובוסים ומטרונית

3. תקרת המחיר היומי אם משלבים גם רכבת

4. אם עברתם את ה-200 ש"ח בחודש תקבלו הנחה של "משתמש כבד" שאמורה להתחרות בחופשי חודשי. לפי העיתונים היא לא פועלת ואני מודה שאני לא בדקתי את הסוגיה הזו.

כל המחירים בטבלאות האלה הם לפרופיל רגיל, ההנחות של נוער, קשישים, זכאי ביטוח לאומי בתוקף ככל שתזינו את הפרופיל שלכם ואת המסמכים הנדרשים בעת הרישום באפליקציה. באפליקציית רב-פס מבית הופ-און וגם באתר שלהם יש אחלה מחשבון מחיר ממוצא ליעד שנותן את המידע על עבור כל אמצעי התשלום וכל הפרופילים. מיכאל מציין בתגובות שסטודנט מקבל באפליקציות רק 33% הנחה, בעוד ברב-קו יש אפשרות גם ל"חופשי סמסטריאלי מורחב שמקנה הנחה של 50%.

בנוסף כדאי להסביר את נושא הפריפריה. התוספת של מירי רגב לאפליקציות שהיו מוכנות להשקה עוד טרם כניסתה לתפקיד. במקור המערכת תוכננה עם אחידות תעריפים בשם הפשטות ולכן ההנחה לפריפריה קצת מסבכת את ההסבר גם אם היא מוצדקת. היא נקבעת על סמך מיקומך הגיאוגרפי (GPS) ורק לנסיעות הקצרות ביותר (עד 15 ק"מ). כלומר נסיעה עירונית בבית שאן עולה פחות מנסיעה עירונית בגוש דן. 

נושא המעבר ב-90 דקות, עוד סוגיה כואבת שמסיבות תקציביות לא הורחבה מעבר למטרופולינים הגדולים, נפתר למעשה מעצמו בשיטת האפליקציות. אתה מתקף כל פעם שאתה עולה על אוטובוס אבל כל עוד אתה באותה טבעת מרחק מנקודת המוצא שלך אתה לא תשלם שוב. (בפועל ראיתי שזה אפילו מרחיב לעיתים את הטבעות).

כדי לאפשר את החישוב הזה והעברת כל הכספים למקומות הנכונים נקבע שחודש של אפליקציות יהיה מה-25 לחודש עד ה-24 לחודש הבא. וזה לטעמי שגוי כי הוא לא אינטואיטיבי , וגם לא מאפשר לעבור ביעילות מחודש בו הם משתמשים באפליקציות לחודש בו הם משתמשים ברב-קו הישן והטוב. ייתכן שזה אילוץ טכנולוגי ופשוט בשלב זה לא היה ניתן לעשות אחרת. אבל נשמע לי מוזר שצריך חמישה ימים למשהו בעידן המחשבים.

ולבסוף השיטה: היא מבוססת על קודי QR מרובעים. באוטובוסים במדבקות ייעודיות או על מסכי הולידטורים. אותם יש לצלם באמצעות האפליקציה, להזין את הקו ואת תחנת הירידה ולקבל הערכת מחיר (כאמור בסוף החודש יחשבו לך את הכל ואולי זה יהיה פחות),  ברכבת ישראל זה עובד "הפוך". אתה מקבל QR לטלפון שלך ונדרש להניח אותו על הסורק בסבסבת הכניסה לתחנה ומחדש בסבסבת היציאה מהתחנה. מיכאל בתגובתו מציין שחוסר האחידות במיקום המדבקות בכל אוטובוס גורם לך תמיד לחפש את המדבקה וזה מעצבן... אני גיליתי שבאוטובוס עמוס זה כמעט בלתי אפשרי.

למה ככה? כי למתקן אלפי אוטובוסים עם מכשיר שקורא ברקודים היה אולי יותר נכון, אך היה לוקח יותר זמן, עולה יותר ונתקל בהרבה בעיות טכנולוגיות ותקלות שוטפות. הפתרון הפשוט ליישום יצר קצת סיבוך בפשטות ההפעלה והדיוק במחיר הנקוב (במקום שתתקף שוב בירידה אתה נדרש להזין את הקו ואת תחנת הירידה וזה לוקח זמן וגם מהווה מקור לטעויות אנוש). אגב, מבטיחים לנו שבעתיד טלפונים חכמים יצטרכו ברקוד. פשוט נניח את הטלפון כמו רב קו על הולידטור ונשמע צפצוף.

אחרי שכל זה הוגדר שאלו את עצמם מתכנני הקונספט, האם אנחנו רוצים אפליקציה אחת שתשלוט בכולם? או כמה אפליקציות? מצד אחד אנחנו מתעסקים בהעברות כספים, כך שלא כל אחד יכול לקבל אישור לכך, מצד שני, לאפליקציות ממשלתיות יצא, קצת בצדק, שם רע למדי באומת הסטארט-אפ. גם בפיתוח הראשוני, אבל יותר מכך בריצה הנדרשת אחר הטכנולוגיה המתפתחת וההזדמנויות הנוספת שהיא מאפשרת. אפליקציות ממשלתיות לא יודעות לרוץ טוב קדימה וזה עולם חדש ומתפתח. ולכן החליטו על מודל של תחרות על ליבו של הצרכן, במקביל לפיתוח האפליקציה הממשלתית הרשמית.

ארבע אפליקציות - במי לבחור?

כאן אנחנו מגיעים לניסוי שלי. אבל ראשית - תיאור ארבעת האפליקציות.

1. אפליקציית התחנה - האפליקצייה הרשמית של משרד התחבורה, שמפותחת באמצעות חברת VIA. אפליקציה זו כוללת מסלולן, כמו שאנחנו מכירים ממוביט או מגוגל מפות, אפשרות לפניות ציבור שמגיעות ישר למשרד התחבורה ואפשרות לשלם בעזרתה.

2. אפליקציית מוביט הישנה והמוכרת שפשוט נוסף לה פיצ'ר חדש - תשלום על הנסיעה. מוביט כבר מותקנת אצל הרבה משתמשי תח"צ על הטלפון וכאן כוחה האמיתי בחדירה לשוק, אבל עד עתה לא היית צריך להזין לתוכה כרטיס אשראי. כדי להקטין את החשש מהציבור חברה מוביט לאפליקציה אחרת המותקנת על המון סמארטפונים - פנגו, אליה כבר הזנת בעבר כרטיס אשראי והגדילה עוד יותר את יכולת החדירה שלה בקלות לשוק.

3. אפליקציית anyway מבית ישראכארט. - אפליקציה חדשה שנולדה לצורך זה בלבד. ואמורה להיות חלק ממהלך נרחב יותר של ישראכארט להשקת תשלום חכם בפלאפונים (anypay וכו')/

4. אפליקציית רב-פס מבית הופ-און בשיתוף סלופארק ודיסקונט - החברה שעבדה עד עתה עם דן על אפשרויות טעינה של רב קו בסמארטפון ועם תל אופן והיום גם מציעה שילוב עם קורקינטים. אמנם מדובר באפליקציה חדשה, אבל של חברה ותיקה ומוכרת למשתמשי תח"צ רבים (אם כי פחות ממוביט). היא גם קנתה את "אוטובוס קרוב" ולכן גם משלבת מידע איכותי של זמני הגעה ומסלולן מצוין המאפשר לה לתת מחשבון מנצח.

כל האפליקציות עובדות באופן דומה. בפתיחתן מופיע במקום בולט כפתור "תשלום על נסיעה" שבלחיצה עליו היא שואלת אותך אם אתה נוסע באוטובוס, ברכבת או בכרמלית (ובעתיד גם ברק"ל), אם אתה לוחץ על נסיעה באוטובוס נפתחת המצלמה שבעזרתה אתה סורק את הברקוד, מתיישב, בוחר את הקו ואת תחנת הירידה ולוחץ "שלם" מופיע לך כרטיס וירטואלי שתוכל להציג למפקח אם יעבור. כולן גם אמורות לחשב את העלות אותו דבר ועל פי אותם כללים. אז מה כבר יכול להיות שונה?

יש שוני קטן בממשק ובגרפיקה, אבל אני גיליתי בעיקר שוני גדול בזמן התגובה בעת לחיצה על כל כפתור, ובעת זיהוי הברקוד. מוביט ורב-פס מנצחות בענק את שתי האחרות.  רב-פס מבית הופאון מציגה ממשק קצת שונה מהאחרות בו מיד נפתחת לך המצלמה עבור השימוש השכיח של אוטובוס ולמטה מופיעות האפשרויות של רכבת, כרמלית או קורקינט. כלומר, רק רב פס חסכה לי לחיצה על כפתור. יתרון נוסף של הופ-און הוא הזיהוי האיכותי של הקו שאליו עלית והצגה נוחה של בחירת תחנות הירידה, כאשר בקווים שלא יוצאים מתחום הטבעת היא אפילו לא מבקשת שתציין תחנת ירידה. ובשילוב עם מהירות התגובה הנהדרת והמחשבון האיכותי מבחינתי היא המנצחת, היא מזהה בקלות גם במדבקות וגם במסכים הקטנים של הולידטורים. לכן היא הפכה למועדפת עליי והמומלצת ביותר על ידי. החיבור לקורקינטים בטח יעיל לכמה משתמשים נוספים אם כי לא לי.

גם מוביט מציגה זמני תגובה טובים וקליטה טובה של הברקוד והיא הגיעה אצלי למקום השני, אבל במוביט יש בלגן בנושא בחירת הקווים הרלוונטיים והם כמעט מכריחים אותך לבחור קו לא נכון (כי הם לא נותנים אל האפשרות הנכונה) או שהם מבקשים לבחור בעצמך מה מרחק הנסיעה בקו אוירי לדעתך (מטלה קשה לאנשים רבים) ונם תמיד מבקשים תחנת ירידה. זאת בעוד בהופ-און כמעט תמיד הוא מציע את הקו הנכון והוא מבקש ירידה רק אם לקו יש שני תעריפים. לתקופה קצרה מוביט גם ניסו לשים פרסומות, וזה אומר שהן בוא יבואו בעתיד אחרי שילמדו איך לשלב אותן הכי טוב. זו עוד נקודה לרעה מבחינתי.

anyway  נפלה כבר בשלב האימות ב-SMS בעת ההרשמה אבל נאמן לניסוי לא ויתרתי והצלחתי לבסוף להירשם גם אליה. והיא נופלת בכל פרמטר לטעמי משתי הפרטיות האחרות. אבל מה שהוריד לה את הציון בעיקר היה מספר פעמים של "סליחה תקלה" בעת נסיון התיקוף. 

אפליקציית התחנה עובדת היטב, אבל איטית משהו והקליטה של הברקוד לא חלקה. גם הדרך עד לאישור הנסיעה הכי פחות ברורה (אתה חייב לעבור דרך המסלולן שלה ולציין יעד מדויק בכל פעם).  לא הצלחתי למצוא בה יתרון כלשהו למעט היכולת להתלונן דרכה למשרד התחבורה, וגם זה לצערי בצורה מגושמת שמחייבת למלא הרבה יותר מדי שדות שהאפליקציה כבר יודעת עליי וחבל.

למוביט ולרב-פס יש ציונים מצוינים בחנות האפליקציות, אבל הם נסמכים על שלל השירותים שהאפליקציות היותר ותיקות האלה נתנו לפני פיצ'ר התשלום, אם כי כאמור הן עשו עבודה טובה גם בתחום הזה.  לanyway  ול"התחנה" החדשות יש ציונים די גרועים. כך שכנראה שגם חוכמת ההמונים חושבת כמוני. רק אציין שבסוף זו הרגשה סובייקטיבית וידידה שלי שגם ניסתה כמה אפליקציות טוענת ש-anyway דווקא הכי נוחה לה.

ואם נשארה לכם שאלה פתוחה - יש שאלות ותשובות באתר הרפורמה בתעריפים

על שאלה אחת לא קיבלתי מענה וזה איך מתקפים על כמה אנשים באפליקציה. לרבות איך אתה מתקף על הילד. לפי התגובות הרוב המכריע משתמש פשוט באפליקציות שונות לבני בית שונים וזה "קצת מוזר". ובטח לא יעיל.

לפי התגובות כנראה שאפשר לתקף על עוד אדם, אבל זה תמיד יהיה בתעריף המלא (גם אם אתה מוגדר כנוסע בפרופיל הנחה) וזה לא יכלול את המעבר 90 דקות, אבל את זה לא בדקתי.

זהו - מעכשיו אתה משלם באפליקציות?

התשובה לכך היא "איטס קומפליקייטד"

ראשית, אני מוגדר "משתמש כבד", כזה שהרב קו תמיד בארנקו (ואפילו הקפדתי לקנות ארנק עם כיס חיצוני שיהיה קל לשלוף את הכרטיס בלי להוציא את הארנק מהכיס). וחופשי חודשי גוש-דן-מורחב שלי משרת אותי מצוין בעלות מצוינת. חןץ מזה, אני ממש לא נהנה לכוון את הטלפון לברקוד תוך כדי נסיעה ולהקליק כל מיני דברים בטלפון אחרי שאני מתיישב. כך שבימים רגילים ובחודשים רגילים אני בהחלט מתכוון להמשיך לעשות ביפ עם הרב קו שלי ולשבת. זה פשוט יותר נוח. עם זאת, בעתיד ייתכן ואוכל פשוט להניח את הנייד שלי על הולידטור והנייד יעשה ביפ (באמצעות NFC כנראה) ואז אנסה זאת שוב. 

אבל, תמיד היה לי ברב קו גם חופשי חודשי וגם ערך צבור, עבור אותן נסיעות בודדות שמחוץ למרחב הקבוע שלי. קיבלתי וכבר יישמתי החלטה לא לטעון יותר ערך צבור לעולם. אם פעם בחודש אני נוסע לחיפה, כנראה שאשתמש באפליקציה (או שאטעין חופשי יומי, תלוי כמה אני מתכוון להסתובב בתח"צ בעיר היעד). 

בהנחה שאני לא שונה בהרבה ממשתמשים אחרים, אז השמועות בעיתון על "הכשלון של האפליקציות" היו מאד מוקדמות. היה מי שציפה שביום שהאפשרות תיפתח עם ישראל יעבור בהמוניו לשימוש בהן, אבל דברים כאלה פשוט לא קורים בן לילה. זה תהליך של חדירה לשוק ושל שינוי הרגלים, ולי לקח כמה חודשים עד שבכלל ניסיתי את זה כמו שצריך. ובסוף יש לשיטה גם יתרונות וגם חסרונות בדיוק כמו שלרב קו יש גם יתרונות וגם חסרונות וכך גם לכרטיסיות ולתשלום במזומן. אין שיטה מושלמת עבור כולם. כרגע האפליקציה מצוינת כנראה לצעירים שגדלים לעולם בלי ארנק ולנוסעים מזדמנים, גם כאלה שנוסעים פעמיים שלוש בשבוע וגם לכאלה שנוסעים ממש פעמיים בשנה, היא הורידה את החסם המשמעותי שיצר הרב-קו בפני מזדמנים בכלל להכיר את התחבורה הציבורית וזה מאד חשוב. (מישהו יודע אם היא פתוחה לתיירים עם כרטיס ויזה מחו"ל?)  

מקרב הגרעין הקשה של הנוסעים כמוני, עבור רובנו הרב קו פשוט יותר נוח עדיין. אבל אם שכחתי את הארנק אני לא תקוע וזה מגביר את אמינות התח"צ בעיני. כלומר, גם אם לא אשתמש באפליקציה אף פעם, הידיעה שהיא שם מרגיעה וגם לזה יש ערך. צריך גם לתת לאבולוציה הטבעית לעשות את שלה. כשאנשים יתרגלו לשלם בנייד בקיוסק (זה רק מתחיל) זה יגדיל עוד יותר את כמות האנשים שיבוא להם טבעי לשלם באפליקציה גם באוטובוס.

ומשני אנשים שמעתי דווקא את הפילוסופיה ההפוכה. הם שומרים את הרב קו עם ערך צבור לנסיעות המזדמנות, ומשתמשים באפליקציה לנסיעות הכבדות שלהם, וזאת כדי לנצל את מגבלת התשלום היומית וההנחה החודשית. בשני המקרים מדובר באנשים שלא החזיקו חופשי חודשי כמוני אלא רק ערך צבור, ושניהם שמו דגש רב יותר על המחיר לעומת נוחות השימוש.

כנראה נוסעים רבים מאד משתמשים באפליקציות, אבל אלה הנוסעים שעושים מעט נסיעות חודשיות. והמספרים בטח הולכים ועולים מדי חודש. אני מעריך שלאפליקציות לא תהיה בעיה להגיע לנתח שוק אפילו של עשרות אחוזים מהתשלומים בתח"צ בישראל, אבל תנו להן זמן. קצת סבלנות לא תזיק.