תחבורה ציבורית וחיילים

אנו חושבים שחיילים משתמשים חינם בתחבורה הציבורית, והחיילים שבינינו יודעים לספר שמשמעות החינם הזה היא שירות שלא מותאם לצרכים שלהם. מה הם באמת היחסים בין התחבורה הציבורית לחיילים שנוסעים בה?

הסעת החיילים בתחבורה הציבורית, והתגייסות התחבורה הציבורית במקרי חירום, הם מקור לסוג של גאווה לאומית, רבים מתייחסים אליה כאל הוכחה שהערכים במדינת ישראל עוד לא נקברו קבורת חמור באופן סופי. חלק גדול מהתמונות היפות ביותר בארכיון אגד קשורות להסעת חיילים, לפתיחת צירים בסיני, לשימוש באוטובוסים ממוגנים להגעה למוצבים במקומות מסוכנים ועוד, אבל מאחורי הערך הזה, הפשוט לכאורה, עומד מנגנון מורכב, בפוסט זה אנסה לפרט אותו, ואת הפלוסים והמינוסים שלו.

דודג' מ-1946 במוזיאון אגד, תמונה מאתר פיקוויקי

האם החיילים באמת נוסעים בחינם?

החיילים אמנם נוסעים בלי לשלם, אבל המעסיק שלהם, משרד הביטחון, משלם עליהם. כך שהאמירה "חיילים נוסעים חינם" פשוט לא נכונה עובדתית.

אבל, חיילים מסתפקים בלבישת מדים והצגת חוגר בכניסה לאוטובוס, בלי להגיד לאן הם נוסעים, בחלק מהחברות לא טורחים להוציא להם אפילו פתק "הוכחת תשלום" ובחלק עושים זאת, אבל רק לצרכים פנימיים של ספירת כמות הנוסעים. איך משרד הביטחון יודע כמה לשלם עבור השירות שהוא מקבל מחברות התחבורה הציבורית?

עדכון נובמבר 2017
החל מנובמבר 2017 החיילים נדרשים לא רק להציג חוגר אלא גם לתקף אותו כמו רב-קו כך שיופיע בדאטה של משרד התחבורה. מנגד, למיטב ידיעתי לא שונו מנגנוני התשלום הגלובליים המוזכרים בהמשך פוסט זה.

כדי לענות על כך נחפור קצת בהיסטוריה. אולי יפתיע אתכם לשמוע שלא תמיד החיילים נסעו חינם. מי שהיה חייל בשנות ה-80 זוכר שהוא שילם על כל נסיעה, הרבה פחות מאזרח רגיל (מישהו אמר לי 1.70 ש"ח. בשנת 87, אבל לא אימתתי את זה).

אחר כך עברו בצה"ל לחלוקת כרטיסיות, שהיוו הוכחת תשלום. בהתחלה גם לבנים וגם לבנות. נרשמת בשלישות, וקיבלת מהשלמת היחידתית כרטיסייה שמתאימה לצרכיך. לא יכולת לטייל איתה בכל הארץ, רק לנסוע לבסיס וחזרה הביתה. כשהכרטיסייה נגמרה החזרת אותה לשלמת כדי לקבל כרטיסייה חדשה. כשאני התגייסתי במחצית השניה של שנות ה-90 ההסדר הזה היה תקף רק לחיילים בעוד חיילות כבר נסעו עם הצגת חוגר בלבד, וזמן קצר אחרי שהשתחררתי, בתחילת שנות ה-2000, משרד הביטחון, במאמציו הכנים לחסוך (צורך מאד כנה בהפניית עוד ועוד משאבים מהתקציב לתשלום פנסיות), ביטל את מוסד השלמיות והגיע להסכם עם חברות התחבורה הציבורית לפיו כולם ייסעו "חינם". לצורך הסדר זה ערך משרד הביטחון סקרים בכל האוטובוסים שבדקו כמה חיילים נוסעים בהם, הוחלט על "מחיר גלובלי" שמשקף את מצאי החיילים מאותו הסקר ומאז דן ואגד מקבלות תשלום חודשי קבוע. לא לאחר משא ומתן בו משרד הביטחון דרש וקיבל הנחה של 20% כי הוא "לקוח גדול".

כל פעם שמוציאים מכרז על בסיס קווים מאגד ומדן, נעשה סקר הבוחן גם כמה חיילים יש על קווי המכרז, בהתאם לכך מקוזז סכום כלשהו מהתשלום הגלובלי לאגד או לדן ומועבר לחברה החדשה. משרד הביטחון  כמעט ולא הגדיל את התשלום הגלובלי שהוא משלם על התחבורה הציבורית כבר 15 שנה. חריגים ניתן למצוא רק במקרים שבהם ברור שעיקר הנהנים מהרחבת השירות הם חיילים כמו שיפור השירות המהותי בגולן במסגרת העברת השירות מאגד למועצה האזורית גולן (כמחצית מהנוסעים בקווי המועצה הם חיילים המשרתים בגולן).

מה רע בשיטה הגלובלית? ובכן, אחרי 15 שנה של תשלום גלובלי אחיד, כולם מרגישים פראיירים. חברות התחבורה הציבורית מרגישות שהן מקבלות פחות מדי כסף, כי הן מרחיבות את השירות (גם לחיילים) ויש עליה יפה במספר הנוסעים שאין שום סיבה בעולם שלא תהיה גם של חיילים. משרד הביטחון מרגיש שהוא משלם יותר מדי כסף, כי "כוח האדם בצה"ל לא גדל", אבל הרבה חיילים עברו מאוטובוסים לרכבת וגם עקב העלייה ברמת המינוע הארצית יש גם יותר חיילים שמגיעים עם רכבם הפרטי לבסיס כך שלדעתו הוא צריך לשלם פחות.

מנגד קיים שירות הסעות לחיילים שאינו תחבורה ציבורית, אשר כיום מנוהל בצורה תקציבית יחידתית, כלומר, היחידה מקבלת סכום כסף להסעות ומחליטה בעצמה מה לעשות איתו. כתוצאה מכך שיקולי היחידה כוללים קיצור הנסיעות האלה כמה שאפשר לתחנת האוטובוס הקרובה בלי לבדוק האם התח"צ יכולה לעמוד בעומס, דבר שמפנה לה תקציב היסעים עבור צרכים אחרים (בין אם זה הגדלת תדירות יציאות מהבסיס ובין אם זה הסעה למטווחים וקומזיצים יחידתיים). חברות התחבורה הציבורית עומדות פתאום בפני עובדה של עשרות חיילים הממתינים בתחנה ואין מושיע, הן נאלצות לתגבר אך משרד הביטחון מתמיד בסירובו לשלם. לפעמים הוא קצת נכנע ומשלם בעל כורחו, אבל פחות ממה "שמגיע" ואז שוב כולם מרגישים פראיירים.

ולבסוף, אם בעבר חיילים לא התלוננו על הליכה עם קיטבגים שעתיים ברגל מהתחנה לבסיס, היום גם חציית כביש והליכה של 5 דקות נתפסת כמאמץ גדול או מסוכן מדי. הדרישה להכניס את האוטובוס ממש עד פתח הבסיס לעיתים קרובות נענית בשלילה, ממגוון שיקולים, גם כלכליים וגם תחבורתיים, מה שמגביר את התסכול ואת תחושת הפראייריות מכל הצדדים.

כשכולם מרגישים פראיירים, החיילים נדפקים, לחברות התחבורה הציבורית אין שום אינטרס כלכלי לשפר שירות לחיילים ואפילו להיפך, הם דורשים כסף ממשרד הביטחון עבור כל תוספת שירות שהיא ממש ייעודית לחיילים ומשרד הביטחון משיב בשלילה (כי הוא מרגיש פראייר), גם משרד התחבורה מעדיף להשקיע בתחומים שהם לחלוטין באחריותו הבלעדית ולא בתחומים שבהם לכאורה יכול להיות פתרון באמצעות היסעי משרד הביטחון. בקיצור, אף אחד לא ממש דואג לחיילים עצמם.

ומה קורה ברכבת ישראל?

ברכבת ישראל המצב שונה, חייל נדרש להצהיר לאן הוא נוסע כדי לקבל את הכרטיס, כתוצאה מכך הרכבת מקבלת מידע מדויק יותר על אופן השימוש של החיילים בשירותיה וגובה כסף ממשרד הביטחון באופן מדויק יותר.

מנגד, הרכבת נתקלה בבעיה חמורה כאשר חיילים הנוסעים לדרום גרמו לקריסת השירות בכל יום א' בצוואר הבקבוק של המערכת הרכבתית שלנו, בין חיפה לתל אביב. העומס הבריח אנשים הצריכים את הרכבת כל יום חזרה לרכב הפרטי.  הרכבת הניעה מהלך משותף עם משרד הבטחון שבו לחיילים לא תינתן פריבליגיית הנסיעה חינם בימי א' בבוקר (בכל התחנות שמצפון לתחנת ההגנה), ובתמורה הרכבת תדאג להם להיסעים באוטובוסים. כך יהיה יותר מקום גם על הרכבות וגם על האוטובוסים וכולם יוכלו לנסוע בנוחות. הרכבת מפעילה מעל 150 אוטובוסים בימי א', בערך חציים מהצפון לתל אביב וחציים מהצפון ומתל אביב לדרום. המחאה הציבורית של הורי החיילים והפוליטיקאים הייתה חריפה, אך לאחר מספר שבועות, כשהחיילים דיווחו ברובם שהם מרוצים מהסידור החדש, ושסוף סוף הם לא צריכים לשבת על הרצפה,  האש שככה, מה שלא הפריע לפוליטיקאים קטנים לזעוק אחרי שנתיים של שקט שמפלים את החיילים לרעה ולרשום ניצחון פוליטי של ביטול הסדר הסיעה בתשלום בימי א', כמובן על חשבון כולנו, חיילים ואזרחים כאחד.

אז מי אחראי על היסעי החיילים? ומה יקרה עם מעבר צה"ל לנגב?

התובנה המתגבשת היא כזו. התחבורה הציבורית אחראית על הסעת החיילים היוצאים כל יום לביתם כי הם משרתים בבסיסים פתוחים וכן על החיילים המזדמנים באמצע השבוע בבסיסים סגורים (הפניות, אפטרים וכו'). תגבורים מיוחדים בימי א', ה' וו' הם באחריות משרד הביטחון  בין אם באמצעות התקציב שניתן ליחידות ובן אם באמצעות הסעות כלל צה"ליות. זו התובנה שמובילה גם את ההיערכות למעבר צה"ל לנגב.

חיילים הנוסעים בתחבורה ציבורית הם רווח לכלל המערכת, מאחר והשירות שמשמש אותם משרת גם אזרחים, התדירות גדלה בזכותם וכך כולם מרוויחים, אבל התוספת הנדרשת בימים א' וה' פשוט גדולה על משרד התחבורה ולכן משרד הביטחון נדרש לפתרונות שלא מסתמכים על גורם שלישי.

כבר היום התחבורה הציבורית בימי א' וה' מתוגברת בערך ב-10% לעומת יום חול. את השמיכה הזו קשה למתוח עוד. מעבר צה"ל לנגב יוצר עומס נוסף ולכן משרד הביטחון ייענה באמצעות הרחבת היסעי הרכבת והוצאת מכרז היסעים מיוחד מכל הארץ (גם ממוקדים שהם לא תחנת רכבת) לקריית ההדרכה. 

ובהזדמנות זו ברצוני לברך את מאות החיילים המשרתים בגבול מצריים סמוך להר חריף, לראשונה יופעל קו אוטובוס בין באר שבע להר חריף (קו 162) ובין מצפה רמון להר חריף (קו 61).

בורות לוץ מאתר מצפה

העיקרון להפעלתו זהה למתואר כאן, הקו יפעל רק בימי חול רגילים, כי תקציב ההיסעים שניתן להם על ידי צה"ל פשוט לא מספיק למסע בן 30 הק"מ בין הבסיס לכביש 40 כל יום. החיילים יוכלו להיכנס ולצאת גם באמצע השבוע בתח"צ ואני מקווה שמועצה אזורית הר הנגב תנצל את השירות החדש כדי לתקוע תחנות גם בכניסה לבורות לוץ לטובת האזרחים המטיילים.

בימי א' וה' הסעות צה"ליות ייקחו את החיילים מ/אל ביתם ולא תחבורה ציבורית. זהו שירות מאוזן המשתמש בכל כלי במקום שמתאים לו. 

בברכת שפשוף נעים :-)