בעשורים האחרונים מתגבש בעולם קונצנזוס כי תחבורה ציבורית היא לא מותרות אלא כורח. יתרונות הרכב הפרטי על פני התחבורה הציבורית, ובראשן הזמינות, נוחות הנסיעה וקיצור זמן הנסיעה, הביאו ל"ניצחונו" ובמקומות מסויימים הביאו אף להחרבת התחבורה הציבורית, אך ככל ששליטת הרכב הפרטי נעשתה דומיננטית יותר, כך הודגשו החסרונות שהרכב הפרטי מביא עימו ובראשן ניצול הזמן הלא יעיל בשעות השיא, זלילת קרקעות יקרות לצרכי כבישים מהירים, מחלפים וחניוני ענק, זיהום אויר, ריבוי תאונות דרכים קטלניות, ופגיעה אנושה במרקם העירוני.
התחבורה הציבורית לא השתנתה הרבה בעקבות מהפכת הרכב הפרטי, וכתוצאה מכך נשארה מאחור. תכנון תחבורה ציבורית מודרני חייב להתחשב ברכב הפרטי, לנצל את יתרונותיו היחסיים בכל מקום ומקום ולהציע אלטרנטיבה מושכת מספיק להצדקת קיומו.
אין בכוח התחבורה הציבורית לחסל את הרכב הפרטי, אך יש בכוחה לספק אלטרנטיבה הולמת ואיכותית למחוסרי הרכב הפרטי, ואף יש בכוחה לאזן את השימוש ברכב הפרטי למטרות פנאי בשעות שפל, בזמן שאת נסיעות הגודש לעבודה ואת הנסיעות למרכזי הערים ובתוכם יחליט הנוסע, גם בעל הרכב, לעשות בתחבורה הציבורית.
אין בכוח התחבורה הציבורית לחסל את הרכב הפרטי, אך יש בכוחה לספק אלטרנטיבה הולמת ואיכותית למחוסרי הרכב הפרטי, ואף יש בכוחה לאזן את השימוש ברכב הפרטי למטרות פנאי בשעות שפל, בזמן שאת נסיעות הגודש לעבודה ואת הנסיעות למרכזי הערים ובתוכם יחליט הנוסע, גם בעל הרכב, לעשות בתחבורה הציבורית.
באתר משרד התחבורה מפורסמות מספר הנחיות לתכנון התשתית הנדרשת לתחבורה הציבורית. המובאות בקישור הנ"ל
[1]
[1]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה