ב-2013 הייתי צעיר בעשר שנים מהיום, אבל כבר עם ותק של כ-8 שנים במקצוע תכנון התחבורה הציבורית.
באותו זמן מוניתי ליו"ר האגודה הישראלית למחקר תחבורה וקיבלתי אתר אינטרנט שהוקם באמצעות איזושהי חברה שנעלמה, ואף אחד לא ממש ידע איך לערוך אותו ולפרסם באמצעותו את אירועי העמותה. אז קצת חקרתי את הנושא והחלטתי להרוג את האתר הלא שמיש ולהקים אתר חינמי במקומו. בהמשך החקירה הבנתי שעמותה שמפרסמת שלושה ימי עיון וכנס בשנה, צריכה פורמט של בלוג עבור הפרסומים האלה, ולצידם אולי כמה דפי מידע.
החלטתי להתנסות בבלוגר (כי אני אוהב את המוצרים של גוגל בד"כ), ופתחתי את בלוג הרוכב לאוטובוסים כדי להכיר את המנגנון. ב-19.02.2013 העתקתי אליו כמה דפים מויקיפדיה פתוחה שיצרתי בעבר בנושא תכנון תח"צ ולא התרוממה ואלה היו הפוסטים הראשונים בבלוג שקיבל את השם "הרוכב לאוטובוסים". ראיתי כי טוב ואכן העברתי את האתר של אגודת איל"ת אל בלוגר והוא פעיל על פלטפורמה זו עד היום (אני כבר מזמן לא שם).
באותו זמן קראתי את הספר human transit של ג'ארט ווקר ונדהמתי מהקלות שבה הוא מצליח להסביר את מורכבות התחבורה הציבורית. החלטתי לתרגם פרקים נבחרים מתוך הספר וזה הוביל לפוסט הראשון, שפורסם ב-20.03.23 "שבע השאלות של הנוסע".
אבל מעבר לתרגום, בערו בי עוד כמה דברים שרציתי להגיד, אפשר להגיד שזיהיתי את הואקום בו נמצא המידע על תכנון תחבורה ציבורית ומורכבותיו וחוסר היכולת של משרד התחבורה דאז לדברר את כל העשייה הרבה בתחום, ובעיקר היו דברים שממש צרמו לי בשיח שהיה אז והחלטתי להיות השופר לדעות שלי ושל הקולגות שלי שלא קיבלו ביטוי כמעט בשום מקום אחר. אחד מהם היה התפיסה של הנוסעים בתחבורה ציבורית כ"נוסעים שבויים", מונח מזלזל שמניח שכל מי שנוסע בתח"צ כמעט עושה זאת מחוסר ברירה, רק כי אין לו רכב זמין בחניה. יש כמובן נוסעים שבויים, אבל לפי ההגדרה היבשה אנשים כמוני, שבחרו לא לקנות רכב שני למשק הבית כי התח"צ עונה על צרכיהם פשוט נחשבים כאנשים בלי ברירה וזה ממש לא נכון ומעצבן, ובעיקר גורם למערכת לחשוב שהיא יכולה להתעמר בנוסעי התח"צ והם לא יעזבו כי אין להם ברירה. על זה היה הפוסט השני שלי, הפעם עצמאי לגמרי, וכך בפוסט על נוסעים שבויים, ב-24.02.2013 התחיל הרומן שלי עם הבלוג.
בצירוף מקרים אינטרגלקטי, כמעט בדיוק באותו זמן (ב23.02.2013) פרסם גם יוגב שרביט את הפוסט הראשון בבלוג "המדד המוניציפלי. אז תריעו גם לו. לא הכרתי את יוגב קודם, אך יצא לנו להיפגש במפגש שיזם יואב לרמן (כיום ד"ר יואב לרמן) שהיווה בשבילי השראה בזכותו בלוגו פורץ הדרך "עוד בלוג תל אביבי"
בבלוג רשומיות מעל 3,000 תגובות, שלרובן עניתי ונרשמו מעל מליון ורבע כניסות. בעיקר חימם לי את הלב כשאנשים שאני עובד איתם, וגם מקבלי החלטות קוראים את הבלוג שלי ומחכימים ממנו. אני מקווה שתרמתי פה תרומה קצת יותר רחבה מתרומתי הצנועה בעבודה היומיומית והסיזיפית לשיפור התחבורה הציבורית, ונחמד לראות שהואקום בידע בענף מורכב זה שמשפיע על חיי כולנו, הולך ונסגר במהירות רבה יותר ויותר על ידי אנשים טובים רבים אחרים עם יכולות אחרות משלי, בפייסבוק, בטוויטר, בקבוצות ווטסאפ של אנליסטים וחובבים, בפורומים וביוטיוב, וזאת גם בשילוב עם הרבה יותר מידע שמשרד התחבורה משחרר לכל אותם צמאי ידע ומאפשר להם לעשות ממנו מטעמים. כל הערוצים האלה מגיעים לקהל רחב יותר מזה ששאפתי אליו אי פעם, ומשנים באופן מהותי את השיח על יעדי התחבורה הציבורית והדרכים להשגתם, אבל המאבק על מקום של כבוד לצד ובמקום רכבים פרטיים עדיין רחוק מלהסתיים.
אז אני מקווה שנהניתם מהמסע הזה, ושתמשיכו אותו איתי. לחיי המשך הדרך.
אז כן, עברתי לרכבת, לא אשנה את שם הבלוג שכבר הפך למותג, אבל זו המציאות החדשה.
בפוסט הזה אצלם את דרכי לרכבת, ואצביע על כל מיני כשלים בדרך שאני רואה תוך כדי הרכיבה בת 12 הדקות שלי. הפוסט הוא על רעננה אבל אני בטוח שמרבית הדוגמאות שאביא ממש לא ייחודיות לה. נתחיל.
א. היציאה מהשכונה
אני יוצא מביתי ברחוב התחיה בקרית שרת ורוכב על הכביש כפי שמצופה ממני ברחובות קטנים ממותני תנועה. כך נראית תחילת דרכי
הרחוב הצר הזה הוא דו סיטרי, ובגלל שהוא לא יכול להעביר שני אוטובוסים זה מול זה הוא הסיבה לכך שכל התחבורה הציבורית מסתובבת בשכונת הבלון משנות ה-50 הזו באותו כיוון והנוסע צריך להסתכל על שילוט החזית או לשאול את הנהג אם הוא נוסע למרכז העיר או ללב הפארק (קו 1) לאזור התעשיה או לרכבת (קו 6). מיותר לציין שגם אוטובוס ורכב פרטי לא ממש מסתדרים פה טוב אחד מול השני ולכן בעיקר אחר הצהריים נדרשים כאן תמרונים הדדיים. העמודונים לאורך קטע קצר מונעים מרכב פרטי לחנות על המדרכה בעיקול ולחסל לגמרי את האפשרות של אוטובוס לעבור, גם בצד השני בעיקול יש אדום לבן אבל הוא לא מכובד בשל "מצוקת החניה".
אגב, שהקוטג' הנאה לא יטעה אתכם, מדובר בשכונה המערבת בתים פרטיים ישנים וחדשים עם בתי שיכון של שלוש-ארבע קומות, כבר היו בשכונה כמה פרויקטים של תמ"א 38 ובעתיד גם מתוכננים מגדלים במתכונת פינוי בינוי. מסיבות אלה, כמו גם בגלל מספר נוסעים רב בהמשך המסלול בקו 1 וכמובן בעומס בשעות התלמידים, מיניבוס פשוט לא יתאים כאן.
הפחים החוסמים את המדרכה דווקא לא נמצאים שם בדרך כלל, הרכב החונה עם שני גלגלים על המדרכה דווקא כן.
והוא עוד מהמתחשבים בהולכי רגל (על חשבון מעבר הרכבים והאוטובוסים ברחוב), השאר פשוט חונים עם 4 גלגלים על המדרכה.
בצד השני. מוסתרת על ידי המכוניות החונות דווקא יש מדרכה ברוחב תקין, אבל היא נעלמת מיד אחרי הפניה. להולך הרגל פשוט אין דרך נורמלית להגיע על מדרכה ליציאה מהשכונה. ואם לא ראיתם את הסרטון של איליה על מצוקתם של בעלי המוגבלויות בגלל הכניעה הזו לרכב הפרטי, זו צפיית חובה.
נמשיך
זו התחנה שבה אני עולה על האוטובוס לרכבת בימים של גשם או של עצלנות
מלבד קווים 1 ו-6 שהוזכרו ומספקים את המענה הנדרש לכל המוקדים ברעננה, לרבות מעבר לשירות היוצא מהעיר, עוצרים בתחנה 505 הבינעירוני לתל השומר (מספר מועט של פעמים ביום ולא ברור לי למה הוא מטייל בשכונה במקום לאסוף מבחוץ) וכן חלופות בוקר של 48 ו-501 שגם הם מבלבלים את הרשת ללא תרומה גדולה במיוחד למספר הנוסעים, הנסיעה ברחובות הצרים שמזמינים עיכובים לא צפויים מביאה לפגיעה באמינות השירות בקווים הארוכים האלה בתחילת דרכם. נדרשת היררכייה ברורה יותר וכתבתי על זה גם כאן. בינתיים בבוקר גשום חלופות 48 ו-501 מביאים אותי לרכבת הכי מהר (בדרך כלל כמעט לבד באוטובוס) אז אני נהנה מהם למרות דעתי המקצועית על נחיצותם
נמשיך לרכב על הכביש ברחוב פרץ המוביל ליציאה מהשכונה, גם כי נכון לנסוע על הכביש וגם כי אין ממש מדרכה...
והגענו ליציאה מהשכונה, רחוב גאולה ההופך בהמשך לדרך ירושלים וחוצה את דרך וייצמן. יש כניסה נוחה לתחנת הרכבת מדרך ירושלים (פינת 531) כך שהאינטואיציה אומרת פשוט להמשיך ישר ישר עד לתחנה.
ב. דרך ירושלים
המילה "דרך" שבה אני משתמש לתיאור דרך ירושלים אינה מקרית. זוהי "דרך עירונית עורקית" קלאסית לפי ההנחיות, היא מנקזת נפח תנועה גדול שאמור לנסוע במהירות של 70 קמ"ש בזמן שהוא חוצה את העיר, עם צמתים כל 250 מ' לפחות ואף בניין (כמעט) שמפנה לה חזית. דרך שכזו מחייבת שביל אופניים לפי ההנחיות כי פשוט לא ניתן לנסוע בה בבטיחות בתנועה מעורבת, תאמינו לי שניסיתי. מאחר ואף אחד לא דאג לי לשביל אופניים אני מאולץ לנסוע בדרך ירושלים על המדרכה (וכן זה מעצבן גם אותי וגם את הקוראים וגם את הולכי הרגל) אני עוד נחשב לרוכב אופניים מנומס ומתחשב, הנוסע לאט, לא מלחיץ הולכי רגל עם זמבורה ואף יורד מהאופניים והולך לידם כשצריך. לא כולם מלאכים כמוני...
עקב הגדרתה כדרך עם מהירות גבוהה, תחנות האוטובוס לאורכה חייבות במפרץ, ותראו איזה יופי, אף אחד לא חושב להצר נתיבי רכב פרטי, אבל הצרת מדרכה כשאין מספיק מקום לגמרי מקובלת.
בתחנה הזו שהיא כבר לא שכונתית ממתינים קבוע נוסעים לשלל קווי האוטובוס שעוברים פה. הם מקבלים סככה צרה כי אין מקום לסככה נורמלית, וגם כך המדרכה לא מספיקה אפילו למתיחת רגליים. שלא לדבר על קשיי המעבר של הולכי רגל ורוכבי אופניים ליד התחנה.
מיותר לציין שאין צל בבוקר למעט הצל של האוטובוסים העוברים. אגב, אם אי פעם יעשו פרויקט צל מיוחד, צריך להתמקד בדיוק בתחנות כמו זו. תחנות עם הרבה עולים בבוקר שפונות לצד מזרח , ותחנות עם הרבה עולים אחר הצהריים שפונות לצד מערב. מעניין אם מישהו אי פעם חשב על זה ככה.
אחרי המפרץ המדרכה מתרחבת ואף יש שדרת עצים, מספר הולכי הרגל ורוכבי האופניים גדול יחסית לשממה האורבנית הזו, בעיקר בגלל שאין שום רחוב מקביל, עירוני יותר, במרחק סביר. מימין בגלל המוסד החינוכי כפר בתיה והפארק העירוני המגודר שלא מאפשרים גריד, ומשמאל בחלקו בגלל קמפוס בית לוינשטיין ובחלקו בגלל תכנון של שכונת וילות מוטת רכב פרטי עם רחובות ללא מוצא וללא המשכיות (קרית גנים). דרך ירושלים הלא נעימה מנקזת אליה גם את רצי הג'וגינג, גם את ההולכים והרוכבים לכפר בתיה, וגם את ההולכים ברגל לכיוון צומת ירושלים/אחוזה המהווה מוקד חשוב, (אם כי לא ממש עירוני) ברעננה.
למרות כל אלה, בקטע הזה כולם איכשהו מסתדרים סבבה. למעשה אני קצת חושש מהיום שבו יוחלט להקים כאן שביל אופניים כי העצים הבוגרים האלה יהיו בסכנה (אין לי ספק שאפשר להקים שביל אופניים בלי לפגוע בעצים, אבל אני בספק אם עיריית רעננה נותנת לעצים את אותו משקל שאני נותן להם, בהרחבת וייצמן והסדרת הכניסות לנווה זמר הם כיסחו חלק ניכר מהעצים הבוגרים והחליפו אותם בנטיעות צעירות).
ועוד תמונה להמחשה, שימו לב כמה כיף ללכת/לרכב לאורך גדר משמימה וללא שום חזיתות בניינים.
חצינו את רחוב הנשר, המשמש כניסה לשכונה שגם היא מעורבת בתים פרטיים ובתי שיכון (אם כי מודרניים יותר), בפינה יש את המבנה היחיד בכל המקטע המפנה חזית אל דרך ירושלים. מרכז מסחרי קטנטן ומעליו מרפאה.
תוכנן מפרץ לאוטובוסים צמוד לו, שישרת את השכונה ואת המרכז באופן מיטבי אבל מתישהו בהסטוריה המפרץ הזה הפך למפרץ רכב פרטי לארבע מכוניות (למרות שלמרכז המסחרי יש חניה מאחוריו), והתחנה הועברה אחר כבוד יותר דרומה, באופן שלא פוגע בשירות שהיא נותנת למוסד החינוכי כפר בתיה, אך בהחלט מרחיק אותה מכל בתי השכונה. נגיע אליה בהמשך. בינתיים המפרץ ש"הולאם" נראה ככה.
אגב, מבחינתי בניינים בודדים שכאלה וחניה שכזו לאורך דרך עירונית עורקית, הם ההוכחה הכי טובה לכך שכל פרופיל הרחוב מהתחלה ועד הסוף היה יכול להיראות ככה ולא היה נגרם שום נזק לרכבים העוברים. הם היו נוסעים קצת יותר לאט, אבל זאת עיר גוד-דמט!!! הם אמורים לנסוע לאט.
נמשיך אל הכניסה למוסד החינוכי כפר בתיה, אליו מגיעים התלמידים בהסעות, באופניים וברגל וגם בהקפצת רכב פרטי. כניסה מאד עמוסה פעמיים ביום וריקה (עם שער נעול) בשאר היום.
רוב רוכבי האופניים והקורקינטים כנראה מחנים את סוסיהם באורווה שבתוך המוסד החינוכי, אבל חלק בוחרים לחנות דווקא בחוץ, זה המקום לציין שכמעט בשום מקום ברעננה לא תמצאו מתקן קשירה נורמלי לאופניים. המתקנים שהציבה הרכבת בתחנה שבהם נסיים את המסלול הם בין היחידים בעיר.
הכניסה לכפר בתיה היא כמובן בצומת ימינה-ימינה ולא בצומת מלא, חדי העין יבחינו בתחנה המשרתת את המוסד בצידו השני של הכביש, לכאורה ליד הצומת אך בלי מעבר חציה התלמידים היורדים מהאוטובוס בצד השני נאלצים לעשות עיקוף ארוך מאד לחינם. מדדתי 160 מ'. במקום 45 לו היה מעבר חציה. אם זה לא נשמע לכם נורא תזכרו רק שזה לא עומד לבדו, כל החלטה כזו מצטברת ומצטברת עד שהיא מבהירה לנו בלי כל ספק שעדיף לנסוע ברכב הפרטי מכל מקום לכל מקום.
הגענו אל מפרץ האוטובוסים השני בדרך ירושלים, זה שמשרת את מוסד כפר בתיה ושהוזז אחר כבוד דרומה. גם כאן המדרכה הפכה לצרה באופן מגוחך ובוודאי מנוגד להנחיות בכדי לאפשר את המפרץ הזה, (שברחוב עירוני אמיתי לא היה נדרש בכלל כי תחנה בנתיב היתה בהחלט מספקת את הסחורה). בדרך כלל אני נאלץ לרדת מהאופניים ולעבור את המקטע הזה ברגל, או להמתין לגל התלמידים שבדיוק ירד מההסעה שיחלוף על פני.
ושוב המדרכה מתרחבת אחרי המפרץ ורצועת העצים חוזרת. הגדר החיה של כפר בתיה בטח יותר נעימה מקיר הגרנוליט שנסעתי לאורכו קודם. והעירייה גוזמת אותה באופן קבוע (אם כי לפני הגעת זמן הגיזום פה ושם מצליפים בי ענפים באופן קבוע, אבל זה לא נורא).
כך נראית הכניסה לאחד החניונים של הפארק. בעיר מתקדמת יותר הייתי עוד מתלונן שאין המשכיות של המדרכה (שהרכב יחצה מדרכה במקום שהולך הרגל יחצה כביש) אבל כאן רק נותר לי לתהות אם שיפועי ההנמכה תקניים (כנראה שלא). כפי שהראה איליה לבעלי מוגבלויות זה ממש באסה, ולא רק להם. הבן שלי כבר נפל בגלל ההנמכה הלא תקנית הזו פעם אחת.
כאן ניצבת בפניי ברירה בסגנון ספרי "אתה הגיבור". האם להמשיך ישר על דרך ירושלים, הדרך האינטואיטיבית ביותר לרכבת? וזאת למרות שאני חושש שהיא תהיה רעה אליי? אם כן המשיכו אל "הדרך שלא ארכב בה" בסעיף ג.
האם להיכנס לפשפש מימין אל תוך פארק רעננה, ליהנות קצת מהפארק ומדרך גישה נוחה יותר לרכבת, במחיר של הארכה קטנה של הדרך? אם כן המשיכו אל "הדרך שכן ארכב בה בסעיף ד.
או שתקראו את שניהם :-)
ג. הדרך שלא ארכב בה - המשך רכיבה לאורך דרך ירושלים.
בואו נתעכב שניה על גשר הולכי הרגל שאתם רואים בתמונה הקודמת. גשרי הולכי רגל ככלל מעידים על עירוניות גרועה ועל חשיבה דרך שמשת המכונית בלבד, ומשמשים מעין עלה תאנה להצדקת דרכים מהירות שלכאורה "לא פוגעות במרחב" אך למעשה מתעללות בהולכי הרגל. איליה הנפלא עשה גם על זה סרטון.
אבל הגשר הספציפי הזה מטומטם במיוחד, משל הייתי גר בעירו של מר טמבל (שטות-גארט, איזה תרגום גאוני) שבה הציפורים עפות אחורה ומישהו תכנן איך לזכות בגביע השטויות.
בצידו השני שלא נראה בתמונה הגשר דווקא הגיוני, הוא מנצל את הפרשי הגובה והזוויות כדי להמשיך את קו ההליכה הטבעי של האנשים מרחבת המסחר והמשרדים (מרכז גמלא) אל הגשר בצורה היעילה ביותר. בצד של הפארק לעומת זאת...
הגשר עושה לולאה של 270 מעלות, משל היינו במחלף של אוטוסטראדה, הוא חולף מעל הפארק ומספק תצפית עליו, ואז חוזר ויוצא ממנו ומסיים בדיוק ליד שער נעול תמיד.
והמעצבן שאין ספק שהמתכננים רצו שזו תהיה כניסה ראשית לפארק, שבמקור בכלל לא תוכנן עם גדר סביבו (העיריה החליטה על גדר בזמן ההקמה כדי שתוכל לגבות כסף ממי שהם לא תושבי העיר וכך להקטין את ההגעה של "אוכלוסיות לא רצויות", אבל בג"צ עצר אותה). כתוצאה הפארק חינמי ופתוח אבל מוקף גדר. מפארק הרצליה אנחנו למדים שזו ממש לא גזרת גורל. אבל גם אם נקבל את הגדר כעובדה, לפתוח בו שער קטן של הולכי רגל זו עבודת מסגרות של כמה שעות.
אני הייתי מעדיף כמובן שהגשר, אם כבר נבנה, ייירד מעדנות אל תוך הפארק ולא יסתובב סביב עצמו. כיום הוא נטוש לחלוטין כי הוא מוביל אל כלום...
המבנה שאתם רואים מעבר לשער הנעול הוא של עמותת "בכל אופן רוכבים" - עמותה נהדרת המנגישה רכיבה לאנשים עם צרכים מיוחדים, הו, האירוניה.
הטמטום של הגשר לא מפריע לי לרכב, הטמטום הבא כן. מישהו יכול להסביר לי למה תמיד ליד תחנת דלק המדרכות יותר צרות מהמינימום הנדרש? למה ההקלה הזו? (תחנת הדלק הזו מיותרת לחלוטין במיקום שהיה יכול להיות שער כניסה נפלא לפארק, יש תחנת דלק בצידו השני של הפארק ויש אינספור תחנות באזור התעשיה, אבל זה סיפור אחר).
במקום הזה אני יורד עם האופניים לכביש ונוסע בנתיב הפניה ימינה שהוא די ריק (ולכן גם מיותר) ומרגיש יותר בטוח לרכיבה מאשר שאר "דרך ירושלים".
המצלמה הזו אולי נדרשת, אבל אני בטוח שאתם יכולים לחשוב על פתרונות שלא חוסמים את המדרכה בשבילה.
נמשיך אל מעבר לצומת עם אחוזה.
זו תחנת האוטובוס בה עליתי בעבר על קו 347 כשעוד הייתי הרוכב לאוטובוסים. תחנה מאד חזקה ויעיד על כך האיש האדום של ישראל היום. אבל המדרכה נגמרת בסוף התחנה ונשארת רצועת דשא. הולכי הרגל החפצים להמשיך ישר על דרך ירושלים מופנים אחר כבוד למרכז המסחרי "מול הפארק" להמשך דרכם. אני כמובן יכול לרכב על רצועת הדשא, אבל זה לא מרגיש נכון אז בדקתי אם יש לי אופציה אחרת.
דרך הארקדה המסחרית אני לא יכול לנסוע, השלט שאוסר עלי מוצדק לחלוטין, בין היתר בגלל שאין מדרכה חוץ מהארקדה כי יש מכוניות שחונות בניצב למדרכה. (למרות שיש חניונים גדולים משני צידי הבניין) ולכן המדרכה הצרה הזו זה כל מה שיש. אגב מעניין לספר שכשארומה נכנסו למרכז ושילמו קצת יותר כדי להוריד שלוש!!! חניות בשביל לייצר להם עוד שטח ישיבה התושבים בקבוצות הפייסבוק המקומיות זעמו על "גזילת החניות". בסוף זה עבר אבל לא נראה לי שהתושבים שנהנים מארומה הפנימו מזה איזשהו מוסר השכל.
בצד השני של החניה הזה דווקא יש מדרכה, היא נראית ככה. עמוד התאורה ממש לא חייב להיות נטוע במרכז המדרכה. בעיצוב אחר הוא היה יכול להיות נטוע ברצועת הגינון ולתת בדיוק את אותו אור.
אז נסעתי על הדשא וחציתי את הכניסה למרכז המסחרי רק כדי לגלות שהמשך הדרך שלי נראה כך, וכן, אני עדיין בתחום שטח השיפוט של רעננה. זו עדיין דרך עירונית עורקית. מישהי שירדה מהרכבת עצרה אותי בייאוש ושאלה אותי מה הדרך לבית לוינשטיין כי זה נראה לה כל כך לא הגיוני שכאן היא צריכה ללכת.
זו כניסה לשטח פרטי כלשהו שמתישהו יפותח.
ואחריו, הפתעה. פתאום המדרכה מתרחבת ונוסף שביל אופניים שמוביל אותי עד הכניסה לרכבת וממשיך לאורך הגשר על 531 לכיוון הרצליה (שם הוא נפסק בפתאומיות כפי שהתחיל)
הסיבה לכך היא הקו הכחול שהוגדר לפרויקט כביש 531, שתמיד כולל טיפול גם ברחובות המתחברים אליו. היכן שהמדינה תכננה ומימנה פרויקט תחבורה חדש הוא כלל גם שביל אופניים. היכן שהעירייה אחראית אז כמובן שלא קרה כלום.
זה המקום להרחיב על כל הפיאסקו. במרכז הציר תוכנן בזמנו הקו הורוד, קו BRT שיחבר את כפר סבא, רעננה והרצליה, ובהתאם לתכנון הזה תוכנן גשר 531 כגשר רחב מאד עם מת"צ באמצעו. הגשר הוקם, אבל הקו הורוד נגנז.
פרויקט מהיר לעיר שהחליף אותו והציע מת"צים רגילים ולא BRT גם נתקע בשרון. כך קיבלנו קטע מאד קצר של מת"צ שלא נמצא בשימוש ומחכה לפרויקט המשכי שלא יגיע.
בתכנון המקורי של המת"צ תוכננה תחנה (מכיוון הרצליה) מול הכניסה לרכבת ותחנה (מכיוון רעננה) בכלל בצד השני של הגשר כי כולם אוהבים תחנות אחרי צומת והגשר תוכנן לפני תחנת הרכבת (שכנראה לא האמינו שהיא תקום). למיטב הבנתי זה תוקן בתכנון מחודש ושתי התחנות יהיו מול הכניסה לרכבת, קרוב למעבר החציה שבתמונה.
מאחר והמת"צ לא קרה, עם חנוכת תחנת הרכבת הוקמו בחופזה שתי תחנות אוטובוס (אחת מכל צד) על נתיבי ההשתזרות, בנסיעה לכיוון הרצליה עוד מדובר בתחנה נורמלית המשמשת בעיקר להורדה הישר לתחנה, אך בצד השני, היכן שרעננים מחכים לאוטובוס אחרי שהם יורדים מהרכבת, הם נאלצים, לאחר שהלכו מרחק גדול, להצטופף על מדרכה צרה ליד קיר אקוסטי וללא סככה (כן שמו ספסל), האוטובוס לא מצליח להתקרב ומתעכב בגלל התנועה מ-531 שמשתלבת בדרך ירושלים ולנהגים נוח לדלג על התחנה בגלל זה. גם לא כל קווי האוטובוס עוצרים בתחנה כי הקיבולת שלה מוגבלת. ובעולמנו לצערי נראה שהזמני הוא הקבוע.
ברכבת יש מסופון אוטובוסים לקווים שמתחילים ממנה, אבל איך שלא תהפכו את זה, תמיד תהיה תדירות גדולה יותר ומגוון גדול יותר על הכביש הראשי הצמוד לרכבת מאשר ממש בתוכה. וחבל שתכנון לקוי מקשה על אנשים להשתמש באוטובוסים שכבר עוברים שם בכל מקרה. כ"לאסט מייל"
ו... הגענו לרכבת
ד. הדרך שכן ארכב בה
נחזור לתמונת הפיצול
בחרתי להיכנס בשער לפארק, גם כדי להפסיק לרכב על המדרכה ולעצבן את כולם, וגם כי הדרך מכאן תהיה נוחה יותר. השער הזה נסגר בלילה אז כשאני חוזר מאוחר אני חייב לעקוף את הפארק (השער הראשי דווקא פתוח תמיד, זה היה ממש מבאס לרכב כרגיל ולגלות שער סגור ואז לחזור על עקבותיי).
זה הנוף של תחילת השביל מהגשר שמספק תצפית יפה לפארק, חבל שאין לפחות מדרגות מכאן לפארק.
תמונת אוירה
והיציאה מהפארק דרך השער הראשי. שימו לב באיזה אלגנטיות אנחנו חוצים את דרך השירות של חניון הפארק בדרך למדרכה הצמודה לכביש. מסתבר כשרוצים להתחשב בהולכי רגל אז יכולים.
וזו הנסיעה הקצרה בדרך הפארק (המשך אחוזה) עד לכביש הגישה לרכבת. מדרכה רחבה ונוחה אפילו שאין שביל אופניים.
במעבר החציה לכיוון הרכבת החליטו משום מה לשים לי "כפתור תחנונים" (beg button).
אני אומר "משום מה" כי מדובר בכביש עם נפח תנועה נמוך שלא ממש צריך לחסוך לו שניות יקרות כדי שיזרום יותר.
התוצאה היא שאני לוחץ על הכפתור, לא קורה כלום (הוא לא מקדים את הירוק שלי, רק לא מדלג עליו), ולכן אני מסתכל שמאלה ואם הכביש פנוי חוצה באדום. אם אחליט לחכות זה יכול להגיע לכמעט דקה, (מתוך זמן רכיבה של 12 דקות) והירוק שאקבל יהיה כל כך קצר שלא אספיק לחצות לפני שיהפוך לאדום.
בהקשר הזה איליה סיפר לא מזמן שכשהוא טייל באמסטרדם הוא שם לב בדיעבד שהוא לא חצה כהולך רגל באדום אף פעם, לא כי הוא נהפך לאדם שומר חוק יותר, אלא פשוט כי לא היה צריך, הרמזורים היו ירוקים עבורו בד"כ וגם כשהיו אדומים זמן ההמתנה היה ממש קצר. ערוץ הוידאו NOT JUST BIKES מסביר בצורה נהדרת איך הרמזורים יכולים לעבוד בשביל הולכי הרגל ורוכבי האופניים, אם רק מתכנתים אותם ככאלה.
חציתי את דרך הפארק והגעתי לכביש הגישה החדש לרכבת, שמכיוון שהוא חדש והיה בתכנון ומימון המדינה הוא גם כולל שביל אופניים.
שימו לב לעצים הקטנים המעטרים את הרצועה הזו. נראה כאילו ששתלו אותם ממש לאחרונה אבל למעשה שתלו אותם ב-2018. הם בני חמש והסיבה שהם לא יגדלו לעולם ולא יעניקו צל לעולם, קשורה בעציץ הבטון הקטן שנתנו להם. הידעתם שעצי בונסאי הם עצים רגילים שלא נותנים להם מקום להתפתח? זה בדיוק המצב.
הגעתי לקצה השביל והוא נגמר במפתיע לפני כיכר הכניסה לרכבת (כלומר לא מפתיע, השביל תוכנן ונבנה לפני שמישהו ידע איך להתייחס לשבילי אופניים בצומת, בינתיים ההנחיות עודכנו ותל אביב מיישמת גם את הפיצ'ר הזה, אבל אני לא חושב שהוא יגיע בקרוב לרעננה).
אני נדרש להחליט האם להמשיך על המדרכה כמו הולך רגל, או לעבור למדרכה השניה. שימו לב שבהחלט היה אפשרי להמשיך את שביל האופניים על המדרכה הזו ולא ברור למה זה לא נעשה.
אחרי שחציתי את הכביש אני מגלה שלזה המתכנן התכוון. המדרכה בצד השני מרובדת אספלט ויש שלט קטן שאומר שהיא רק לאופניים ולא להולכי רגל. הפיצול הזה לא ברור ולא אינטואיטיבי לאף אחד.
שימו לב לעץ הגדול והנפלא שנשתל לפני 5 שנים בערוגה גדולה ולא בעציץ (אני חושב שהוא מאותו סוג כמו העצים הננסיים שצילמתי קודם אבל אני די בור בבוטניקה, עם קוראיי המבינים בנושא הסליחה).
אני בשלב הזה יורד לכביש ולא נוסע לא על המדרכה מימין ולא על המדרכה משמאל, כי בקצה שביל האופניים זה מחכה לי
זו הכניסה לחניית הנכים של התחנה, ומישהו שכח לעשות לי כאן הנמכה, ומאחר ואני כבר לא ילד בן 12 שנהנה לקפוץ מדרגות ולעשות ווילי, אני מוותר על שביל האופניים הזה לחלוטין ופשוט נוסע על הכביש ועולה לרחבת הכניסה דרך ההנמכה של מעבר החציה שמיועד להולכי רגל. וכמובן שאני לא היחידי שבוחר בדרך ההגיונית הזו.
והנה הגענו, יש 24 קשתות ל-48 זוגות אופניים וכרגע חניית האופניים בערך חצי מלאה, אבל הולכת ומתמלאת מחודש לחודש. יש הרבה מקום להרחבה אחר כך אז אני לא דואג. והמיקום בטווח ראיה מהמאבטח של הכניסה מושלם.
נותר רק להיכנס, לחצות את הגשר הארוך מעל האוטוסטראדה ולהתרשם מהפקק הפוטוגני, לרדת לרציפים ולנסוע לתל אביב.
