איך חוצים צומת עם אופניים?

ההודעה של עיריית תל אביב על תחילת האכיפה של נסיעת אופניים על מדרכות מייצרת פולמוס חשוב.

מחד הולכי הרגל מברכים בצדק על תחילת האכיפה. תרבות רכיבה מתאפיינת בין היתר בחינוך לכך, וצעד האכיפה הוא בעיקר הסברתי חינוכי (כי האכיפה בפועל תהיה מוגבלת).

מאידך רוכבי האופניים מתרעמים בצדק על היעדר התשתית שמאפשרת להם לרכב בבטחה ולציית לחוק. הם בעצם הופכים לעבריינים בעל כורחם כי פיקוח הנפש (שלהם) גובר על החוק והם אכן מרגישים בסכנת חיים על הכביש.

אני יכול להעיד על עצמי שאני משתדל לרכב על הכביש, אך בהיעדר שבילי או נתיבי אופניים ברעננה אני רוכב לעיתים ברחובות ראשיים, עמוסים ובעלי מהירות גבוהה יחסית. על המדרכה.  אף חוק לא יגרום לי לשנות זאת. למרות שהחיכוך שלי עם הולכי הרגל מאד בעייתי. חיי יקרים לי מדי. משפט זה, שייתכן ועלה לי בקורא (ראו בתגובות), הוא מאד בעייתי. אני לא רוצה להיות עבריין, אך מה לעשות שמדובר ברחובות בהם ההנחיות מחייבות נתיב אופניים מופרד (מחמת הסיכון שברכיבה על הכביש) ואף אחד לא ביצע זאת. 

הצמתים

כל פעם כשרוכב אופניים מגיע לצומת שלא הוסדר בה מעבר אופניים, יש בפניו שתי ברירות:

א. להתנהג כמו הולך רגל: לעלות למדרכה (אם הוא היה במקרה על הכביש או על נתיב אופניים), לעמוד ליד אופניו, לחצות ברגל את הצומת (עמידה ב-2 או 4 רמזורים שלרוב מכוונים ל"גל אדום") ולהמשיך ללכת על המדרכה (או לרכב על הכביש) עד שבתקווה נתיב האופניים יתחדש כמה עשרות מטרים אחרי הצומת.

ב. להתנהג כמו רכב פרטי: לא לעלות על המדרכה ובמקום זה להמתין בין המכוניות על פס העצירה, לחכות שהאור ברמזור יתחלף ולדווש בכל כוחו קדימה כמה שיותר מהר כדי שהמכוניות שלידו יישארו מאחוריו וייראו אותו. תוך כדי תפילה לבורא עולם שאף רכב לא מחליט "לגנוב את הצהוב" או גרוע מזה. לעיתים רוכב האופניים בלית ברירה מחכה על מעבר החציה או אפילו קצת לפניו כדי להשיג את היתרון היחסי הזה (תוך כדי עבירה על החוק היבש שקובע עצירה לפני מעבר החצייה).

שתי האופציות גרועות כמובן, אז איך כן חוצים צומת?

ראשית: מתכננים את נתיבי/שבילי האופניים באופן שיאפשר גם מתן פתרון קל בצמתים. כלומר - מתכננים נתיבי אופניים, בגובה הכביש (או בגובה מופרד גם מהכביש וגם מהמדרכה), בשני צידי הכביש.

זה לא קורה הרבה ועל כך כתבתי בעבר את הפוסט הזה: הפרדיגמה השלטת לתכנון שבילי אופניים בישראל פשוט לא נכונה. אתם מוזמנים לקרוא בו.

בקצרה:  שביל אופניים דו סיטרי בצד אחד של המדרכה מקשה מאד על פתרון בצמתים ובעצם דן אותך לשתי האפשרויות הלא טובות שהוזכרו למעלה.

בפוסט זה אתמקד בשאלה: מה יש להנחיות לתכנון תנועת אופניים להגיד על צמתים?

פרק 5 בהנחיות - צמתים ומפגשים - אומר בשפה חופשית שלי כך:

א. הנחיות כלליות:

• האטת מהירות התנועה - של כל הגורמים בצומת, גם כלי רכב וגם אופניים, כדי להקל על כולם את ניתוח התנועות השונות בצומת.
• צמצום מרחב התנועות המנוגדות, להקטנת מרחב הקונפליקטים. (זו הסיבה העיקרית ששביל אופניים דו-סיטרי בעצם מחסל את האפשרות לפתרונות יעילים בצמתים).
• פישוט הסדרי התנועה, ניראות ובהירות, הבהרה בעיקר של סוגיית זכות הקדימה.
• הפרדה מהולכי רגל
• הימנעות מפניות חופשיות ימינה לרכב הפרטי ככל הניתן. (אלה גם הפניות הכי מסוכנות להולכי רגל בעיר)

התמונה הבאה מתוך ההנחיות מראה צומת על רחוב משה דיין שמקיימת את מרבית האמור לעיל.

היא אפשרית כי נתיבי האופניים במשה דיין חד סיטריים ובשני צידי הכביש. היא מקלה הן על הרוכבים והן על הנהגים ולא מייצרת שום חיכוך עם הולכי הרגל. שימו לב שהיא מקלה גם על רוכב שנוסע על הכביש מהרחוב החוצה את משה דיין, להשתלב בנתיב האופניים שבמשה דיין בקלות ובאינטואיטיביות..

רמות הפרדה

המינוח רמת הפרדה מתייחס לנתיב האופניים עצמו ולהפרדתו ממשתמשי דרך אחרים, הוא יכול להיות ללא הפרדה כלל ברחובות הקטנים, עם הפרדה רכה ברחובות ראשיים ועם הפרדה קשיחה ברחובות ראשיים מאד, כאשר הגורם הדומיננטי הקובע את ההפרדה הוא מהירות כלי הרכב הנעים ברחוב במקביל לאופניים. אבל מה קורה בצמתים?

להלן ציטוט מתוך ההנחיות
במקרים רבים תתוכנן חציית הצומת ברמת הפרדה נמוכה יותר מאשר בקטע, בהתבסס על מהירויות התנועה האיטיות בצומת ועל הצורך לפשט את הסדרי התנועה. במקרים אחרים שבהם תפקוד הצומת ובטיחות הרוכבים יחייבו זאת, תישמר רמת ההפרדה של האופניים על–פי רמתה לאורך הרצועה ואף ברמה גבוהה יותר.

תרגום: זה בסדר שבצמתים רמת ההפרדה יורדת ורוכב האופניים נאלץ להאט ואף לעצור, להשתלב בתנועה ואחר כך לחפש את נתיב האופניים שוב כדי להמשיך לרכב, אבל יהיו מקרים שבהם זה לא בסדר והוא צריך לקבל תשתיות איכותיות למעבר הצומת. אני לא מתווכח על העקרון, אך העמימות של הניסוח כנראה מכוונת ו"בזכותה" אין לנו כמעט אף צומת שבה נשמרה רמת ההפרדה הקיימת.

צמתים לא מרומזרים
אם אין שום נתיבי אופניים (רמת הפרדה א', אין הפרדה), תנהג כמו הרכב הפרטי, אין צורך בהסדרים מיוחדים אם כי ייתכנו חריגים.
אם יש נתיבי אופניים על הכביש (רמת הפרדה ב'), אזיי  - נפסק נתיב האופניים 20 מטרים לפחות לפני הצומת, והאופניים חוצים את הצומת עם התנועה המנועית על–פי רמת הפרדה א‘.
אם יש שבילי אופניים על המדרכה (רמת הפרדה ג'), אז יש שתי חלופות
חלופה א‘: השביל הופך לנתיב 30 מ‘ לפחות לפני הצומת, ואילו הנתיב מסתיים 20 מ‘ לפחות לפני הצומת. חציית הצומת נעשית על–פי רמת הפרדה א‘.
חלופה ב‘: השביל ממשיך באותו חתך גם בצומת, והחצייה מתבצעת במעבר חצייה לאופניים, כאשר הוא בדרך כלל מבוצע במקביל למעבר החצייה להולכי–רגל.
כאשר מדובר על שביל אופניים דו סיטרי על המדרכה, מנם ניתן לייצר את הפתרון לנסיעה ישר בצומת, אבל כמעט כל פתרון אחר שמערב פניות שמאלה פשוט חסום. 

עוד אומרות ההנחיות שבמפגש שביל אופניים עם רחוב במהירות 30 קמ"ש זכות הקדימה תהיה לאופניים ומומלץ גם לייצר ניראות על ידי הגבהת הכניסה לרחוב למפלס שביל האופניים.
במפגש ברחובות במהירות 50 קמ"ש ומעלה, זכות הקדימה לרכב הפרטי ורוכב האופניים יחצה כמו הולך רגל (אם מסומן לו מעבר חציה משל עצמו אז לפחות הוא יחצה ברכיבה).

צמתים מרומזרים
אם אין שום נתיבי אופניים (רמת הפרדה א', אין הפרדה), תנהג כמו הרכב הפרטי, אין צורך בהסדרים מיוחדים אם כי ייתכנו חריגים. אין הבדל מצומת לא מרומזר
אם יש נתיבי אופניים על הכביש (רמת הפרדה ב'), אזיי נתיב האופניים נפסק 20 מ‘ לפחות לפני הצומת כדי לאפשר לאופניים להשתלב בנתיבי התנועה לרכב. נתיב האופניים מתחיל מיד אחרי הצומת גם כאן אין הבדל מצומת לא מרומזר, למעט האמירה על המשך הנתיב מיד אחרי הצומת..
אם יש שבילי אופניים על המדרכה (רמת הפרדה ג'), אז חובה לפי ההנחיות לסמן מעבר חצייה לאופניים (כמו חלופה ב' בצומת לא מרומזר, למעשה אסור לתת לאופניים להשתלב בתנועה של הרכב המנועי. ויש גם תוספת קטנה המעבר מסומן בהמשך לרצועת האופניים ובאופן שרצועת האופניים חוצה מספר קטן ככל האפשר של רצועות לתנועת הולכי–רגל. והוא יכול להיות חד סיטרי או דו סיטרי.

יש גם הנחיות למעגלי תנועה, (במעגלים קטנים תנועה מעורבת, במעגלים גדולים מומלץ דווקא שביל אופניים דו-סטרי כך שרוכב אופניים הפונה שמאלה לא ייאלץ לעשות שלושת רבעי עיגול), איי התנועה בין תנועת הרכב הפרטי לתנועת האופניים חייבים להיות בנויים. כקוריוז צדה את עיני השורה הזו.
הערה: רצוי להימנע מהפתרון אשר מוצע לאופניים בהנחיות משהת“ח לתכנון מעגלי תנועה, דהיינו - הפסקת נתיב האופניים (בהנחיות למעגלי תנועה - ‘שביל‘) והמשך תנועה בשביל משותף עם הולכי–הרגל. פתרון זה מנוגד להנחיות הנוכחיות לתכנון עבור אופניים.

אני מכיר שני מעגלי תנועה חדשים ליד מנדרין שמתוכננים לפי ההנחיות, אבל לרוב אני מכיר דווקא את הדוגמה שממנה יש להימנע...

עד כאן מה שיש להנחיות לומר על צמתים (יש גם תת פרק על מפגשים עם תחנות אוטובוס שאתם מוזמנים לקרוא בעצמכם).

מה, זהו? אבל איפה הפתרון ההולנדי, איפה אוטוסטראדות האופניים, איפה "קופסת ההמתנה" לפני הצומת? ולמה הפתרון השכיח הוא שייגמר לי שביל/נתיב האופניים 20 מ' לפני הצומת?

ההנחיות נכתבו ב-2009, ולמיטב ידיעתי גובש צוות שעובד על עדכונם. אני מקווה שהוא יעבה קצת את הפרק. רזונו, וכן השפה הרכה שבה הוא כתוב ("מומלץ להימנע...") עשויים להסביר במידת מה למה אתם עוד לא יכולים לחצות צומת ברכיבה, אם כי לדעתי, הסיבה העיקרית לאי פתרונות בצמתים, נעוצה בנורמה המקובלת לעשות שבילי אופניים דו-סיטריים על המדרכות שלא מאפשרים יצירת פתרונות בצמתים (למעט נסיעה ישר ומעבר בכיכרות, זה כן אפשרי לכאורה).

אם מישהו מכותבי ההנחיות המעודכנות קורא זאת, להלן מה שחסר לפי אקו-ויקי וגם לפי עמותת ישראל בשביל אופניים הנהדרת.

• המשך נתיב האופניים על הצומת עם סימון ברור - מתקיים כאשר יש סימון ברור מאד של השביל וכמות מועטה של מכוניות (קיים בדנמרק).
• קופסת אופניים - bike-box - מאפשר לרוכבים לעמוד לפני המכוניות ברמזור. מקל על חציה שמאלה בחלק מהתרחישים. לפני קו עצירת המכוניות ולפני מעבר החציה להולכי רגל יש איזור  שבו האופניים צריכים לעמוד כך שהם מגיעים לצומת לפני המכוניות החוצות איתם ויכולים לפנות שמאלה או להמשיך ישר ללא קונפליקט עם המכוניות. (קיים בארצות הברית)

• צומת ידידותי לאופניים -4 איי תנועה קטנים בכל פינה של הצומת מגינים על הרוכבים מפני שרוצים להמשיך ישר או לפנות ימינה מפני רכב שפונה ימינה. האי גם מאלץ את הרוכבים לבצע  הטיה קטיה לימין ובכך מכריח אותם להאט מעט לפני הצומת. בנוסף יש בדרך כלל גם רמזור לאופניים, רמזור זה בדרך כלל מתזמן את האופניים לפני או אחרי מכוניות שרוצות לפנות ימינה. פתרון זה הוא כנראה הפתרון הבטוח ביותר והוא מקובל מזה שנים רבות בצמתים בהולנד ובארה"ב..

  

  צומת ידידותי לאופניים - מקור - אקו-ויקי

על הצומת הידידותי לאופניים מרחיבים באקו-ויקי כך:

צומת בטוח לאופניים בצומת עם רמזורים, כולל 4 אלמנטים:‏^[1]

• אי מגן פינתי - Corner Refuge Island - מגן על הרוכבים מפני רכב שפונה ימינה ועלול לפלוש לשביל. זהו הרכיב  החשוב ביותר בצומת בטוח לאופניים.
• קו עצירה קדמי - Forward Stop Bar- מאפשר לרוכבים לעצור במקום בטוח, כך שמרחק החציה שלהם קצר, הם לא  מפריעים להולכי רגל והם במקום גלוי כלפי מכוניות שפונות ימינה.
• מעבר חציה מרוחק מהצומת לאופניים והולכי רגל - Setback Bicycle Crossing - מאפשר להולכי רגל ורוכבים  לחצות בבטחה, הולכי הרגל חוצים את הצומת כשהם מוגנים מפני תנועת אופניים חוצה.
• רמזור אופניים עם מופע לאופניים - Bicycle Frindly Signal Phasing מאפשר להפריד את חציית האופניים מחציה  של רכב שפונה ימינה.

צומת ידידותי לאופניים - מקור: ישראל בשביל אופניים

ותודה לגולש האנונימי שהרחיב בתגובתו מאד וצירף גם את הקישור לוידאו הבא

וכן לסרטון וידאו אילם שמראה פניה שמאלה בצומת מורכב לרבות מעבר מנתיב חד סטרי בצד אחד של הכביש לנתיב דו סיטרי בצידו השני של הכביש. הפתרון ההולנדי כולל רמזור עם חיישן שמוסיף פאזה עבור רוכב האופניים לחצייה בבטחה.

ואני מוסיף סרטון מלמד נוסף. שלוקח את הרעיון הבסיסי של עוצמת  הפרדה תלוית מהירות נסיעה של הרכב הפרטי לכמה וכמה רמות מעל מה שמתואר בהנחיות הנוכחיות.

הצומת הסכיזופרני שלי

תצ"א צומת בית לוינשטיין ברעננה - מקור govmap

השיח התכנוני העירוני מדבר הרבה מאד על רחובות, אך לתחושתי מדבר מעט מדי על צמתים.

ישנם צמתים עירוניים מאד, כאלה שצועקים עיר מכל פינה. הם יכולים להיות צמתים בין רחובות ראשיים, מרובי תנועה מכל הסוגים, שבפינותיהם מתנוססים מבנים מרובי שימושים. והם יכולים להיות צמתים אלמוניים בין שני רחובות קטנים ושקטים למגורים בלבד ועדיין להיות מזוהים עם מרקם עירוני בריא.

ישנו גם הסוג השני, צמתים מאד לא עירוניים, כאלה שתוכננו עבור הרכב הפרטי, הולך הרגל הוא לא יותר מגורם מפריע עבור מתכנני צמתים אלה, מכל ארבעת פינותיהם מתנוססות גדרות וחומות גבוהות, ואף בניין לא מפנה אליהם חזית.

וישנו הצומת שלי, הצומת שבו אני מבצע מעבר כל יום מאופניים או מאוטובוס שכונתי לאוטובוס שמוביל אותי לתל אביב וחזרה אחר הצהריים. אני חוצה אותו פעמיים ביום ולמדתי להכיר אותו באופן אינטימי.  זהו צומת הרחובות אחוזה וירושלים ברעננה. והוא מצליח להיות עירוני ולא עירוני כאחד. בעזרתו ננסה לענות על השאלה - מה הופך צומת לצומת עירוני טוב?

א. קירבת הצמתים השכנים

צומת לא לבדד ישכון, ולכן ייתכן והמרכיב החשוב ביותר בצומת עירוני מוצלח הוא קרבתם של הצמתים האחרים אליו. ריבוי צמתים שווה ריבוי אלטרנטיבות תנועה, מרחקי הליכה קצרים לרחוב הראשי ועניין עירוני, ועל הדרך מביא למיתון תנועה טבעי שמאפשר יותר חציית כבישים מצד לצד, מבריח תנועה עוברת מיותרת ומביא לאיזון טוב יותר בין משתמשי הדרך השונים.

בפרמטר הזה הצומת "שלי" הוא צומת לא עירוני להחריד!!!!

אבל אמרת שהצומת ברחוב אחוזה, ה-רחוב של רעננה?

רחוב אחוזה הוא רחוב ארוך, כמעט 3.5 ק"מ. מתוך אותו רחוב ארוך, רק כקילומטר הוא בעל עירוניות תוססת,  באופן לא מפתיע זהו המרכז הותיק של העיר שממנו רעננה החלה להתפתח. לאורך הקילומטר הזה (מהרצל/מוצקין עד שברץ/קזן) יש לא פחות מ-14 צמתים (חלקם T וחלקם מלאים), צומת כל 71 מטר בממוצע.

בין הצומת שלי לקטע הזה מפרידים כמעט קילומטר וחצי, לאורכם פרושים 11 צמתים בלבד (צומת כל 136 מ' בממוצע, כמעט כפול). רחוב אחוזה משנה את אופיו בהדרגה ולכן 5 מתוך ה-11 האלה מרוכזים ב-400 מ' הקרובים למרכז הותיק (ממגדל עד מוצקין - כל 96 מ' צומת בממוצע) ושאר השישה פרושים על פני יותר מקילומטר ממגדל ועד רחוב ירושלים (צומת כל 166 מ'). 

גם רחוב ירושלים שחוצה את אחוזה מצפון לדרום מתהדר במעט מאד צמתים. לאורך 1.5 ק"מ בתחום רעננה הוא כולל שישה צמתים בלבד, 250 מ' בממוצע בין צומת לצומת. 

בהנחיות לתכנון רחובות בערים קוראים ל"רחוב" שכזה דרך עירונית מהירה. ובנוסף לכך שמכוניות יכולות לטוס לאורכו בשתיים בלילה במהירות 70 קמ"ש, המתכנן גם מונחה שלא להפנות חזיתות לאורכו. זה הסעיף הבא.

ב. קיום רחובות בין הצמתים
אז נכון שהצומת הוא נקודת המפגש של רחוב אחוזה עם רחוב ירושלים, אבל המילה המדויקת יותר היא "דרך" - דרך עירונית עורקית שכל הבניינים (כמעט) מפנים לה את הגב. יש משהו טבעי בכך שבניין לא מפנה את כניסתו ישירות לצומת, אלא אם כן תוכנן כך במיוחד, כי הצומת נמצא בפינתו ולא בחזיתו. לכן לא נדיר לראות גם בערים מוצלחות גדרות נמוכות או קירות אטומים בצמתים עצמם. אבל בעיר טובה נמצא במרחק של מטרים בודדים מהצומת, כניסה לבית, חנות, סמטה או חזית מעניינת אחרת. בדרכים עירוניות עורקיות זה נמנע מאיתנו, הגדר או החומה הפינתית בצומת עשויה להימשך מאות מטרים לכל כיוון. לא פלא ששכנה שלי שעובדת בבית לוינשטיין (רבע שעה הליכה מביתה) אמרה לי שהיא שונאת את ההליכה ב"רחוב" ירושלים ולוקחת אוטובוס, כאשר במקום מגוריה הקודם, תל אביב, (שדווקא יש בה הרבה יותר אוטובוסים) היא היתה הולכת את המרחק הזה ברגל בלי לחשוב פעמיים.
ההגדלה הזו של קטע מתוך רחוב אחוזה הלא עירוני, בין רחוב הנשיאים לרחוב מגדל, מספרת הכל. לאורך 283 מטרים אין כלום באחוזה חוץ מצמחיה לאורך הכביש. הבתים נראים כאילו הם תופסים מרחק מהכביש, והרחובות מסתיימים בללא מוצא "כדי לא להפריע לתנוועה החולפת" בכביש הראשי. כל הבתים מפנים את חזיתותיהם לא לאחוזה אלא לרחובות הקטנים.

תכנון הכבישים הזה שכולל רחובות עורקיים, רחובות מאספים ו"נימים" אמור להזרים את התנועה טוב יותר מגריד רחובות פשוט, אך בפועל הוא מביא לכך שאנחנו חיים בהתקף לב מתמיד. כי נפח הדם בגוף האדם די קבוע ואילו נפח המכוניות על כבישנו עולה בהתמדה. בהפוך על הפוך זה כמו הצרת עורקים מתמדת. כל שעת שיא בוקר מחדש הדם מתקשה להגיע למוח. והרופאים מתעקשים על עוד צינתורים ומעקפים ומבטיחים שאחריהם הכל יהיה אחלה, רק שאנחנו ממשיכים לצבור שומנים בדם ועורקים אחרים נסתמים, ושוב מציעים לנו צינתורים וחוזר חלילה. בשיטת הנימים והמאספים והעורקיים יש פגם מובנה לעומת שיטת הגריד. בסוף כולם מגיעים לצווארי הבקבוק, - לעורק הסתום שלא מסוגל להעביר אותם, ובשיטה הזו תמיד חסרות אלטרנטיבות למעקפים טבעיים.

הצומת שלי

הצומת שלי היא תוצאה של התכנון העירוני הקלוקל הזה, אבל בצומת שלי מישהו לא הקשיב למתכנני התחבורה עד הסוף. כתוצאה מכך יש לצומת שלי פינה אחת שהיא מאד עירונית ומאד מוצלחת, פינה שנייה שהיא סמי עירונית, ורק שתי פינות שהן לא עירוניות בעליל. נתחיל מהטוב לרע.

1. הפינה העירונית המוצלחת -הפינה הצפון מזרחית

אני חושב שזו הפינה הכי חדשה של הצומת, ואולי יש בכך מקום לאופטימיות זהירה, אך אתם יכולים להתרשם מהרחובות הרחבים (כיאה לדרכים עירוניות עורקיות), שפקוקים בשעת שיא בוקר באופן קשה להכלה, וברקע תבחינו בדקלים, בכיכר הרחבה, בבנייני המשרדים היחסית צנועים בהיקפם ובחזית המסחרית שלהם שכוללת שמשיות של בית קפה, מסעדה, גלידריה וכן בנקים, חנות ספרים, חנות פארם וחנות אופטיקה, בקומה מתחת גם יש סופרמרקט (עם חניון פרטי ולא נעים להגעה להולך רגל).

הרחבה הציבורית גדולה מאד ותמיד יש בה אנשים שהולכים, בין אם בדרכם כמוני במעבר בין קווי אוטובוס ובין אם בדרכם לאחת החנויות. רק השבוע קניתי לבני ספרים בדוכן שהוצא החוצה לרחבה לכבוד שבוע הספר. הכיכר עצמה מאד נעימה. להליכה ושהייה למרות הכביש הרחב ליד.

ברקע אתם רואים את בית החולים בית לוינשטיין שעל שמו קראתי לצומת, דווקא בית החולים שכתובתו "אחוזה 278" מפנה גדר אטומה לרחוב אחוזה, הכניסה אליו היא ממגרש החניה האחורי. עצוב שאפילו בבית חולים שרבים ממאושפזיו הם נפגעי תאונות דרכים, הרכב הפרטי הוא המלך.

אינני יודע מי יזם את הרחבה הציבורית היפה והפעילה  הזו, אבל הבניין בכללותו מלמד אותנו שאפשר לעשות גם חצי עבודה.

צמד הבניינים כולל מגרש חניה עילי דו קומתי שמתפרש לאורך יותר ממאה מטר משעממים של הליכה לאורך רחוב ירושלים. (המרחק בין הצמתים מעל 200 מ', זוכרים).  היזם גם קיבל מטלה לבנות גשר הולכי רגל בין צמד הבניינים לפארק רעננה הסמוך. גשרי הולכי רגל אף פעם לא עובדים טוב בתוך עיר, אבל הגשר הזה יצר טמטום מסוג חדש כאשר הוא מצליח לחלוטין לא לחבר את המרכז לפארק. (הגשר מרחף מעל הפארק, מסתובב חזרה למדרכה ומסתיים מחוץ לגדר הפארק ליד שער נעול תמיד...)
בתמונה תראו את מגרש החניה הגדול של בנייני המשרדים, מימינו נתח ממגרש החניה הגדול של בית החולים לוינשטיין, ומצידו השני של הכביש אחד מארבעת מגרשי החניה של פארק רעננה (והקטן שבהם). 

גשר הולכי רגל מיותר ברחוב ירושלים ברעננה

אותי התמונה בעיקר מלמדת על ההבדל בין הדמיות ותצ"אות לבין אשכרה הליכה ברגל בשטח.

2. הפינה הסמי עירונית - הפינה הדרום מערבית

בפינה זו בית אבות ומתחתיו מרכז מסחרי לא גדול שזכה לכינוי מול הפארק. גם כאן תמצאו ספרים, פארם, קפה וסופר כמו גם מזון מהיר, מעבדת סלולרי, קונדיטוריה,חנות צעצועים ועוד. בקומה התחתונה יש בתי קולנוע ולקומה העליונה אף פעם לא עליתי (נדמה לי שיש שם אולם אירועים). 

מול הפארק לא מתהדר ברחבה ציבורית טובה כמו שכנו, במקום זה הוא מוקף בחניות רכב פרטי, מעין "רחוב" שמקביל לרחוב ירושלים שהחניה בו מסומנת בכחול לבן (חניה ציבורית?). אבל, כנראה בזכות העובדה שלא מדובר בחניון גדול מימדים, הוא לא מרתיע את הולכי הרגל הרבים שמגיעים מהצומת אל החנויות ותנועת הולכי רגל שוקקת למרות חוסר ההתחשבות המשווע בה. כמאמר הוגה הדיעות היהודי ג'ף גולדבלום - life will find a way (ציטוט מפארק היורה).

בפינה זו נמצאת תחנת האוטובוסים לתל אביב וכל בוקר ממתינים בה אנשים רבים, למרות שאין כמעט בנייני מגורים במרחק הליכה סביר, כך שאני כנראה לא היחיד שחוצה את הצומת הזו פעמיים ביום לשם ביצוע מעבר.

מעניין לציין שאחרי תחנות האוטובוס המדרכה נגמרת, כי מה יש להולכי רגל לחפש שם. אם הם רוצים ללכת שיתכבדו ללכת צמוד לחנויות. אותי תמיד מרתיח לראות כביש בלי מדרכה באמצע עיר, ובעיקר כשבעתיד הקרוב תיפתח תחנת רכבת בהמשך הרחוב.

3. הפספוס הגדול - הפינה הצפון מערבית

כאשר תוכנן פארק רעננה לפני שנחנך ב-1996, בדקה העירייה אפשרויות שונות למימון ההקמה, בין היתר על ידי זיכיונות לבית קפה, גלריה, סירה באגם ורכבת שעשועים. אבל הכסף הגדול בא מגילוח שתי פינות ירוקות של הפארק המתוכנן לטובת תחנות דלק.

פינה אחת נמצאת באחורי הפארק סמוך לאמפי ההופעות. היא די נחבאת אבל כפיצוי היא די גדולה. הפינה השניה היא בצומת "שלי".

שער הכניסה הראשי לפארק נמצא ממערב לתחנת הדלק, סמוך כמובן למגרש חניה, ואילו בצומת יש מדרכה צרה להחריד  כי כידוע ליד תחנות דלק לא צריך מדרכות (נכתב באירוניה). למדרכה צמודה חומת גרנוליט חומה ומכוערת ותחנת דלק שמצליחה לחסום את כל הגישה לפארק לאורך של לא פחות מ-150 מטר. כלומר. גם אם מחר יחליטו להסיר את כל הגדרות מסביב לפארק, מהצומת הזו לא תהיה כלל גישה לפארק.

עיריית הרצליה שביצעה כמה וכמה טעויות אורבניות משלה בעבר, דווקא לימדה אותנו איך צומת כזה עם כניסה לפארק יכול להיראות. אז תמחקו בדמיונכם את תחנת הדלק ודמיינו את הצומת שלי עם הכניסה הזו לפארק.

נכון יותר יפה?

4. ההגדרה במילון לצומת לא עירוני - הפינה הדרום מזרחית

שכונת צמודי הקרקע שנבנתה בסמוך לצומת הזו בשנות ה-80 או ה-90 לא ממש התאימה לצומת והצומת לא ממש התאים לה. אז נבנה קיר אקוסטי "דקורטיבי" שלא יפריעו אחד לשניה. זה לא ממש משנה מה יש מאחוריו. מפעלים, וילות או מגדלים בגובה ארבעים קומות. חומה היא חומה.

יש בארץ צמתים, במקומות כמו ראשון לציון מערב או אם המושבות בפתח תקווה, שכל ארבעת פינותיהם נראים כך. כך שאני יכול להודות לאל על כך שרק פינה אחת היא כזו.

בניגוד לשתי הפינות הקודמות שהראיתי, כאן המצב הוא לא הפיך לדורות קדימה. תחנות דלק ניתן לבטל תוך מתן פיצוי הולם לבעליהן (אם כי זה כמעט ולא קורה) וגם מגרשי חניה ניתן לבטל או להעביר לתת הקרקע באופן מלא ולייצר כיכר  או בינוי צפוף מעליהם. אבל בעשורים האחרונים מדינת ישראל איבדה את היכולת להפוך בתים צמודי קרקע לבנייני מגורים צפופים יותר, ועל הדרך גם איבדה את היכולת לתקן שגיאות כמו אלה.

מקווה שנהניתם מהטיול בין ארבעת רוחות השמיים. ומקווה שגם למדתם משהו על הצומת "שלכם" שאולי נמצאת בעיר אחרת. האם היא עירונית יותר או פחות? האם היא ברת תיקון יותר או פחות? תנתחו ותראו.

המהפכה הסביבתית של טסלה

למה אני מקדיש פוסט אוהד לחברת רכב פרטי?
קוראי הבלוג הקבועים יודעים שהסיבה שבגללה אני חושב שצריך איזון טוב יותר בין שימוש ברכב פרטי לבין אמצעים רבי קיבולת, קשורה לרעות החולות שהרכב הפרטי מביא עימו, ושלדעתי הרעה החולה העיקרית היא האופן שבו הרכב הפרטי משפיע על המשאב הכי יקר שלנו, הקרקע. לרכב הפרטי רעות חולות רבות אחרות וביניהן הזיהום הרב הנפלט ממליוני המדורות הקטנות שעומדות בפקקים. אבל לזיהום יש פתרון חלקי באמצעות רכב חשמלי שלא מזהם ופתרון מושלם בדמות הפקת חשמל מאנרגיות מתחדשות. חברת טסלה נותנת את הפתרון המושלם הזה, גורמת לאמריקאי הממוצע לרצות אותו אצלו בבית. והיא מתכננת לעבור השנה לייצור בקנה מידה גדול. אם היא תצליח היא עשויה להשפיע על הסביבה יותר מכל נשיא אמריקאי. אם כי זה לא תחליף לתחבורה ציבורית טובה.
בפוסט זה נדבר על הרכב החשמלי של טסלה, וגם על האנרגיה הסולארית של טסלה אנרג'י. מקווה שתיהנו.

מה כל כך חדשני ברכב חשמלי?
המצאות טכנולוגיות רבות ששינו את חיינו היו בעצם שיווק ופיתוח נכון של מוצר שהומצא לפני שנים רבות.

פרסומת לרכב חשמלי בדטרויט ב-1912
מקור: ויקיפדי

ימיה של המכונית החשמלית עתיקים אפילו יותר מימיה של כל תעשיית המכוניות. ה"כרכרות ללא סוסים" הראשונות היו חשמליות כבר באזור 1840, והיתה תקופה, מ-1880 עד 1920 בערך שהן היו הכוח הדומיננטי בשוק הרכב המתפתח, אבל מנוע הבעירה הפנימית, שהועדף על ידי יצרנייוות הרכב הגדולות, גבר עליהן.

שוק הרכב החדשני של תחילת המאה ה-20 הלך ונהיה מסורתי ומקובע יותר ויותר לקראת סוף המאה. המכונית שאנו נוסעים בה היום תהיה מוכרת להפליא למכונאי בן 100. נדרש משבר חמור כמו משבר האנרגיה של 1973 להביא לשדרוג ניכר ביעילות של מנוע הבעירה הפנימית שפשוט לא היה קורה בלעדיו, וחוץ מזה לא קרה הרבה. אבל לא לעולם חוסן ובעיות זיהום האוויר שאפילו זכו למילה משלהם בערי קליפורניה ("סמוג") הביאו גם לצורך להפחית את הזיהום. הזיהום הנפלט אכן ירד בלחץ הציבור והרגולטורים, אבל תוך התנגדות עזה לכל שינוי מצד לובי משותף של יצרני הרכב הפרטי ותעשיית הדלק שהפכו לשמרנים מאד.

הרכב החשמלי של GM מ-1996 - EV1
מקור: ויקיפדיה

לכן זה אולי לא מפתיע שכאשר חברות המתמחות בייצור כלי רכב עם מנוע בעירה פנימית, החליטו לפתח רכב חשמלי, הן לא עשו זאת בלב שלם, ודאגו תמיד שזה לא יכרסם בעסקי הליבה שלהן (הרכב הרגיל), הסיפור המוכר ביותר הוא של חברת ג'נרל מוטורס, שאולצה בעקבות חוק של מדינת קליפורניה לפתח רכב חשמלי בסוף שנות ה-90. המהנדסים עשו עבודה טובה והחברה השיקה 1,000 מכוניות כפיילוט שקיבל מחמאות מהמשתמשים, אבל במקביל הפעילה החברה לובי חזק לביטול החוק וכשהצליחה בכך מיהרה לקרוא לכל המכוניות חזרה ולגרוט אותן.

גם חברות מסורתיות אחרות כחברת ניסן שפיתחה את ה-leaf  וחברת טויוטה שפיתחה את הפריוס ההיברידי דאגו תמיד להמשך הפיתוח והשיווק האינטנסיבי של רכב הבעירה הפנימית הרגיל, דבר שהביא לכך שההתקדמות הטכנולוגית בתחום הרכב החשמלי היתה איטית יחסית. נראה כי החברות השקיעו מספיק במחקר ופיתוח כדי לא להישאר מאחור אם השוק ישתנה, אבל לא באמת ניסו לשנות את השוק הקיים שהיה נוח להן. לדוגמה אחד המסמרים בארון המתים של חברת betterplace שייך ללא ספק לחברת רנו שפיתחה רק דגם אחד בסיסי בתג מחיר יקר ביודעה שחוסר הגיוון יבריח חלק מהצרכנים הפוטנציאליים. אם כי לא היו חסרות סיבות אחרות לנפילתה של בטר פלייס...

ואז הגיעה טסלה

אם הישועה לא תגיע מהיצרניות הותיקות, נדרשת חברה צעירה ורעננה שתתמחה בכלי רכב חשמליים. כזו היא טסלה שנוסדה ב-2003 ושכמעט מתחילת דרכה היה מעורב בה היזם הסדרתי אלון מאסק, שכיום מזוהה עם החברה לחלוטין.

כבר מההתחלה היה ברור שהטכנולוגיה לייצור רכב חשמלי שאינו נופל באיכותו מרכב רגיל, קיימת, אבל פשוט יקרה מדי. במקום לנסות להתפשר על מרכיב חשוב כמו טווח הנסיעה כדי לחסוך בעלויות (דבר שהבריח קונים פוטנציאליים רבים),  ובמקום להתמקד ביתרון הכלכלי של החסכון בעלות הדלק, שמחירו נמוך בארה"ב, החליטה טסלה מתחילת דרכה להתמקד ברכבי יוקרה ולאט לאט לפתח את הטכנולוגיה לייצר מכונית זולה יותר באיכות שלא נופלת מהרכב הרגיל המקביל.

model s

נאמנה לאסטרטגיה הזו מכרה טסלה החל מ-2008 מכוניות ספורט "רודסטר" במחיר 109 אלף דולר שסיפקו טווח מרשים למכונית חשמלית של כ-320 ק"מ ויועדו בעיקר ללמידת התחום והאצה לקראת השלב הבא תוך יצירת תזרים מזומנים ראשוני והוכחת יכולות, במשך 4 שנים מכרה החברה מעל 2,000 מכוניות רודסטר (די הרבה כשמדובר במכוניות ספורט יוקרתיות) בזמן שפיתחה במקביל את הדור השני - מכונית מנהלים בתצורת סדאן יקרה (אך זולה מהרודסטר, רק 75,000 דולר) שהיא החלה לשווק ב-2012 ושנקראה מודל S.

המודל S הפכה למכונית החשמלית הראשונה, לפחות מאז 1912, שכיכבה בצמרת המכירות לרכבים בקטגוריית המנהלים. נכון לנובמבר 2016 טסלה מכרה כבר מעל 150,000 רכבי מנהלים, היא התחרתה ראש בראש עם דגמי יוקרה לא חשמליים כמו של מרצדס ובהצלחה מרובה. טווח הטעינה היה גבוה מ-400 ק"מ והמהירות המקסימלית גדולה מ-200 קמ"ש, מה שאומר שהיא נסעה בנוחות במהירות רגילה של 100 קמ"ש. פתאום מנכ"לי חברות רצו טסלה במקום ג'יפ. היא הצליחה להפוך את המכונית החשמלית לסמל סטטוס של יוקרה. לא מובן מאליו.

במקביל ייצרה החברה גם דגם קרוסאובר בשם טסלה X שמכר בין 2015 ל-2016 25,000 יחידות. הטווח שלו עומד על 380-450 ק"מ.
למרות שכבשה מקום מכובד בשוק היוקרה, טסלה עדיין נחשבת ליצרן רכבים קטן בקנה מידה עולמי.

העיצוב שלא נסמך על דגמים ישנים אפשר למקם את הסוללה בתחתית הרכב (ולא בבגז' או במקום לא נוח אחר) וחוסר ההתפשרות על בטיחות ונוחות עשו את שלהם. למעשה טסלה יצרה קטגוריית בטיחות חדשה לחלוטין מאחר ובהיעדר מנוע מקדימה הרכב יודע לספוג פגיעות בחזית בצורה הרבה יותר טובה. זה גם מאפשר עוד חלל אחסון... מעניין לציין שההחלטה לשמור על עיצוב שמזכיר רכב רגיל עם מנוע מקדימה נועדה גם היא להפחית חסמים פסיכולוגיים. אנחנו מוכרים לך מכונית רגילה, רק טובה יותר.

tesla supercharges

טסלה נתקלה באותה בעיה שזיהה גם שי אגסי, מרבית הנסיעות שלנו קצרות, והטעינה בבית מספיקה בהחלט, אך לא נקנה רכב אם לא נדע שהוא מתאים גם לנסיעות ארוכות. טסלה החלה לפרוס רשת של "תחנות דלק" (עמדות טעינה) בשם "סופרצ'רג'רס" בכל רחבי ארה"ב ואירופה וממשיכה בכך בעוז. כאשר בצעד נועז הודיעה שהשימוש בהן עברו רוכשי רכבי היוקרה הוא חינם. הסרת החסם הפסיכולוגי הזה חשובה מאד להמשך הצלחתה והיא ממשיכה להרחיב את הרשת. היא גם מספקת עמודי טעינה קטנים יותר במקומות עבודה' מלונות, מסעדות ומוסדות כמעט על פי דרישה.

בואו נרד אל העם ונהפוך ליצרן גדול

הרודסטר, ה-S וה-X היו רק שלבים בדרך לחזון האמיתי של החברה, רכב חשמלי ל-כ-ו-ל-ם. החברה באופן עקבי משחררת פטנטים להגדלת התחרות בשוק הרכב החשמלי (עוד משהו שמבדיל אותה מחברות מסורתיות שמנהלות מלחמות פטנטים מייגעות), וב-2016 הכריזה שהיא בשלה לשלב הבא - מודל 3. רכב שמיועד למעמד הביניים - לא זול מאד אבל גם לא יקר, ולא נופל במאומה מרכב זולל בנזין מתחרה (ואולי אף עולה עליו). לצורך כך החברה בנתה מפעל סוללות ענק ומפעל מכוניות ענק, יצרה צבר הזמנות. המחיר - 35,000 דולר בלבד לפני סובסידיות ממשלתיות (משתנה ממדינה למדינה).

לפי ההערכות קרוב לחצי מליון אנשים הזמינו את המודל 3 בהזמנה מוקדמת, החל מיולי 2017 טסלה תתחיל לשווק להם את המכונית בקצב של 5,000 בשבוע בתחילה ו-10,000 בשבוע בהמשך (ואחר כך  בטח אפילו מהר יותר). כשתסיים את צבר ההזמנות היא כבר תהיה יצרן ענקי. מוערך כי כבר ב-2018 יהפוך מודל 3 למודל שיעשה את הכי הרבה קילומטרים חשמליים מכל הרכבים החשמליים שנמכרים כעת בארה"ב (כרגע המוביל הוא השברולט בולט). 

מקור: כאן

בנוסף טסלה הודיעה שלרוכשי מודל 3 רק ה-1,000 מיילים הראשונים שייטענו ברשת הסופרצ'רג'רס יהיו חינם, והשאר יעלו קצת, מה שייתן לטסלה תזרים מזומנים נוסף מלבד מכירת המכוניות. טווח הנסיעה הראשוני הוא כ-350 ק"מ, פחות מדגמי היוקרה ופחות מרכבים מונעי דלק, אבל הפיתוח של הבטריות נמשך וייתכן וכבר הדגם הבא של המודל 3 כבר יציע טווח נסיעה משופר. בקיצור, הגיע היצרן שיאיים על התעשייה. כפי שראינו עם הרכב האוטונומי של גוגל, סביר שטסלה פותחת כעת את מירוץ החימוש האמיתי, שאליו יצטרפו בלית ברירה כל היצרנים הותיקים עד שנגיע למכונית חשמלית איכותית. וזולה. שלב חימום המנועים עבר.

ועכשיו רק נשאר לשאול, מתי זה יגיע אלינו?

טסלה אנרג'י
מכונית חשמלית צורכת חשמל, שיכול להגיע ממקורות מזהמים או לא מזהמים. וטסלה החליטה להרחיב את עסקיה ממכוניות לאנרגיה סולארית. בואו נעקוב אחר קו החשיבה שלה.

tesla powerwall

לאנרגיה סולארית יש בעיה אחת קטנה, כשאין שמש אין חשמל. זה נכון ללילה (ובעיקר לשעות הערב שבהם צורכים המון חשמל) וזה נכון לחורף. הלוחות הסולאריים השתפרו מאד ולכן בחורף גם מעט שמש מספיקה לייצור חשמל. אבל לפעמים דווקא בשעות שיא הצריכה השמש מוסתרת. הפתרון לזה הוא מצברים גדולים שיכולים לאגור את החשמל העודף שנוצר כשיש שמש, ולשחרר אותו כשאין שמש.
אם אתה יצרן מכוניות חשמליות גדול, אז אתה במקרה גם יצרן בטריות גדול. כך שהשוק הסולארי הוא שוק טבעי בשבילך, אבל השוק הסולארי עדיין קטן בארה"ב יחסית לפוטנציאל שלו, אז אולי כדאי שתייצר גם לוחות סולאריים ויהיה יותר ביקוש לבטריות שלך.

טסלה כבר משמשת כקבלן בטריות במספר שדות שמש בקליפורניה. ליד כל שורה של לוחות סולאריים יש ארון מצברים של טסלה וזה עובד נהדר. אבל היא פונה גם למגזר הפרטי, וכהרגלה, מנסה להסיר חסמים פסיכולוגיים.
ראשית, היא הפכה את הבטריה הביתית הגדולה שאוגרת לך את החשמל ביום ומשחררת לך אותו בערב, למוצר אופנתי. ה-powerwall. לא עוד מצבר מכוער אלא אביזר יפה שמקשט את הקיר. ואם אתה רוצה שניים או יותר הם ייראו יפה גם אחד ליד השני.

tesla solar roof

שנית, הם הפכו גם את הלוחות הסולאריים למוצרים אופנתיים, והשלב הבא שהם כבר הכריזו עליו הוא ביטול הלוחות הסולאריים ומעבר לרעפים סולאריים. במסגרתו הם פשוט יחליפו לך את כל הגג.

ומה אתה עושה עם החשמל העודף?
טסלה עובדת עם הרגולטורים ועם יצרניות החשמל הותיקות כרגע, ובמקומות מסוימים אתה יכול למכור לרשת חשמל עודף. ואפילו להרוויח כסף. לא אתפלא אם בקרוב תצא טסלה גם עם פיתוח של קירות זכוכית סולאריים לבנייני משרדים (זה כבר קיים, רק לא משווק טוב).
טסלה למעשה גם מאפשרת את היכולת להתנתק לחלוטין מחברת החשמל, כאשר אם אתה בית בודד אולי עוד תפחד לעשות זאת, אבל אם מדובר במספר בתים, שלכל אחד יכולות ייצור חשמל ואגירת חשמל, והם מחוברים בינהם, אז אתה יכול להגיע לאמינות של 100%. אחד החזונות של הרכבים החשמליים היא שהבטריות שנמצאות בתוך הרכב מחוברות גם הם לרשת הזו כאמצעי אגירה נוסף ומאפשרות  את הגדלת האמינות עוד יותר (אפשר לשמור על הבטרייה תמיד ברמה שלא תפחת מ-90% כך שהרכב יהיה תמיד זמין, ואם כל הרכבים בעולם יהיו חשמליים, ותמיד יהיה גם פאוור-וול ליד, אז נפח האגירה הנוסף יהיה אדיר). אמנם כרגע עוד לא מצאתי התייחסות של חברת טסלה לאופציה הזו אך היא בהחלט קיימת.

בקיצור, באריזה הנכונה טסלה עשויה להביא את המהפכה הסביבתית.

האתגרים שהיא לקחה על עצמה גדולים מאד, ויש לה עוד הרבה מה להוכיח והרבה היכן ליפול. אני מחזיק לטסלה אצבעות.