לא דיברנו עוד על חברות הסעה פרטיות

ניתן לחלק את התחבורה באוטובוסים לשני סוגים.

א. תחבורה ציבורית

ב. חברות הסעה פרטיות

בפוסט זה אתמקד לראשונה בסוג השני.

בישראל יש עשרות חברות הסעה פרטיות, בגדלים שנעים בין אוטובוס אחד למאות אוטובוסים. אין עליהן מידע מרוכז כמו על התחבורה הציבורית (לפחות לא ברשת) אך להערכתי אם נסכום את כל האוטובוסים הפרטיים נגיע לכ-6,000 אוטובוסים.

חברות היסעים פרטיות פועלות ברישיון מיוחד של משרד התחבורה לשירותי היסעים. הן מפעילות אך ורק אוטובוסים בינעירוניים, במגוון גדלים (אוטובוס, מידיבוס ומיניבוס) המוגדרים כ"אוטובוסי תיירים" וחלות עליהם תקנות שונות במקצת מהתקנות שחלות על אוטובוסים בשירות התחבורה הציבורית. אני לא מתיימר להבין בהבדלים אך אציין לדוגמה שבאוטובוס תיירים מותר שתהיה מדרגה אחרי הנהג, באוטובוס ציבורי זה אסור. באוטובוס תיירים אפשר למצוא דגמים עם 53 ו-55 מקומות ישיבה ובאוטובוס ציבורי 51 בלבד, באוטובוס תיירים מותר לשים כסא מדריך ליד המדרגות הקדמיות ובתח"צ לא וכן הלאה.

הבדל מהותי יותר הוא באופן השימוש בשירות. בתחבורה ציבורית אתה עולה ומשלם לנהג או למכונה הייעודית. כל אחד משלם על עצמו. המחירים ידועים והשירות מסובסד. המפעיל מקבל כסף לפי כמות הקילומטרים שהוא עושה ומקבל תמריץ  נוסף על כל נוסע, אך את הכסף שנאסף הוא מעביר למדינה.
בהיסעים פרטיים מישהו  (אדם פרטי, עמותה או חברה) שוכר את האוטובוס והנהג קומפלט. משלם עליו (בהתאם לשימוש המבוקש, לתעריף שנקבע על ידי כל חברה בנפרד בשוק תחרותי ולכושר המיקוח של השוכר), והאוטובוס והנהג עומדים לרשותו ביום ההזמנה.

הנוסעים שעולים על האוטובוס לא משלמים לנהג כי זה אסור על פי חוק, אם מדובר בהסעה בתשלום (לדוגמה לפסטיבלים שונים) הם ישלמו לחברה המארגנת. שתגבה ממכם את התשלום (מראש, טרם העליה לאוטובוס או תוך כדי הנסיעה, זה לא חשוב). כאשר אתם משלמים על טיול של הצופים לדוגמה, העלות של הטיול כוללת את עלות ההסעות, החניך לא ישלם כשהוא יעלה לאוטובוס, הוא כבר שילם לתנועת הצופים. הצופים שילמו לחברת ההסעות.

התפקיד שממלאים שירותי ההיסעים

האוטובוסים האלה מספקים צרכים שאין להם מענה בתחבורה הציבורית - טיולי בית ספר, הסעות עובדים, הסעות למופעים, סיורי "תגלית" וקבוצות תיירים מאורגנות אחרות, שאטלים שעיריות או מנהלות של אזורי תעשייה יוזמות, לעיתים בשיתוף עם רכבת ישראל ועוד. הזמינות של ההסעות היא עוד גורם שמשפיע על ההחלטה האם להשתמש ברכב או לא. בין אם באופן קבוע (הסעות לעבודה) ובין אם באופן מזדמן (הגעה לפסטיבל בים המלח באמצעות הסעה מאורגנת מתל אביב במקום באמצעות האוטו הפרטי שלנו).
שיטוט באתרי חברות ההסעות מעלה את האפשרויות הבאות:
1. הסעות לאירועים - חתונות, בר/בת מצוות, מסיבת רווקות וכדומה - מיועדות
לאנשים פרטיים שרוצים להקל על אורחיהם בעת ארגון אירוע משפחתי. מעניין לציין שבהילולת ל"ג בעומר, בנוסף לכל שירות התח"צ, מתארגנות קבוצות קטנות רבות בבית כנסת ומזמינות הסעה פרטית. גם היא נופלת לקטגוריה זו.
2. הסעות לימי כיף, גיבושים וכיו"ב - מיועדות לעסקים  כגון צהרונים  וקייטנות שלפעמים מספקים אטרקציה במקום רחוק מבסיס האם, חברות שעושות יום כיף לעובדים וכו'. אבל על בסיס מזדמן.
3. הסעות לטיולים - בין אם זה טיול בית ספר, תנועה, קבוצות מאורגנות וכו'. גם זה על בסיס מזדמן אבל בטיולים נדרש אוטובוס צמוד לכל היום, ולעיתים ליותר מיום אחד. המארגן הוא המוסד, התנועה או, מדריך הטיולים (אם הוא עצמאי) או חברת הטיולים. לסעיף זה יש תת נישה של חברות היסעים שפועלות באופן צמוד עם חברות טיולים גדולות או עם פרויקטים מתמשכים כמו תגלית, ואז העבודה היא פחות על בסיס "מזדמן" והופכת לכמעט קבועה. ניתן גם להפריד בין הסטנדרט הנדרש לטיולים של בתי ספר ותנועות נוער, לבין הסטנדרט הנדרש לטיולים של קבוצות מאורגנות מחו"ל, באוטובוסים יוקרתיים ומפנקים יותר.
4. הסעות לפסטיבלים וכו'. כאן מדובר על מפיקים גדולים ששוכרים חברה לביצוע היקף נכבד של הסעות, גם לציבור המגיעים וגם עבור האומנים המשתתפים. בחגיגות ה-70 למדינה המתקרבות המדינה תרים כמה פסטיבלים ותשכור הרבה שירותי הסעות. אני הייתי פעם באופרה במצדה ורבים מאד הגיעו איתי בהסעה שארגנה ההפקה (ספרתי עשרים אוטובוסים ממתינים ברידינג).
5. הסעות לעבודה - חברות גדולות מספקות לעיתים קרובות שירותי הסעה לעובדיהן, יש בחברה אחראי היסעים שתפקידו לייעל עד כמה שניתן את השירות. הוא בונה מסלולים ושעות ומתאם זאת מול חברות ההסעה. מסלולי ההיסעים משתנים בהתאם לפיזור הגיאוגרפי המשתנה של העובדים שמשתמשים בהם, אם כי במקומות ענקיים השירות מקבל ממש אופי של "קווי שירות" שהדבר היחידי שמבדיל בינו לבין תח"צ הוא היעדר התשלום. פעם, בעידן שטרם הליסינג לכל פועל, הסעות היה מאפיין ממש שכיח במקומותינו, היום כוחם הולך ויורד. חברת מתת מראה במצגת הזו  שחלקן של ההסעות בהסעות נוסעים לעומת כלל שוק התחבורה (הכולל כמובן גם רכב פרטי) ירד בין מפקד 1995 למפקד 2008 מכ-12% לכ-9%. גם חלקה של התחבורה הציבורית (אוטובוס+רכבת) ירד מכ-22% ב-1995 לכ-18% ב-2008. לגבי התחבורה הציבורית אנחנו לפחות יודעים לספר שמ-2004 ועד היום מספר הנוסעים עולה ולכן אנו מקווים שחלקה של התחבורה הציבורית לא יקטן שוב במפקד של 2020. לגבי ההיסעים איננו יודעים אם הם גדלים אבסולוטית (פשוט בקצב איטי) או אולי אפילו קטנים אבסולוטית. אבל כנראה שדווקא האפשרות השנייה נכונה. אם זה כך הרי שהגידול הדרמטי בשימוש ברכב, וכנראה גם הגידול בשימוש בתחבורה הציבורית, באים בחלקם על חשבון הסעות שהתבטלו.

אבא שלי שעבד בתעשייה האווירית במשך יותר מ-40 שנה חווה זאת על בשרו. מהסעה ישירה מהבית שהתמלאה עוד בשכונה ונסעה למפעל בשנות ה-70, מספר הנוסעים הלך והידלדל ככל שהיקף השימוש ברכב פרטי גדל, מדי כמה זמן האחראים על ההסעות בחנו את הנושא ואז קו ההסעה שהוא נסע בו אוחד עם עוד קווים כדי לחסוך עלויות, זמן הנסיעה למפעל וחזרה הלך והתארך כשהאוטובוס מרמת אביב טייל בדיזנגוף, בכל גבעתיים ובקריית אונו. בשלב מסוים גם אבא שלי נטש אותו וניסה קארפול עם חברים מהשכונה.
כשהקארפול לא הסתדר הוא התחיל לנסוע עם הרכב לעבודה בצידו השני של המטרופולין כמעט מדי יום. בין לבין הוא גם סיפר לי שפעם מעטים בתעשייה האווירית קיבלו רכב מהעבודה - רק המנהלים הבכירים. עם השנים הנוהג הורחב לאלפי עובדים שנהנו מתנאי ליסינג מצוינים שנבעו מכוח המיקוח של ועד העובדים ובסוף האפשרות נפתחה לכל העובדים. אבא שלי אמנם לא ניצל אותה, אבל הוא בהחלט התלבט בנושא ורבים אחרים בחרו ברכב ליסינג. מאותו רגע ההסעות הפכו עבורם לשמועה רחוקה וכמובן שבעקבות זאת הן הצטמצמו עוד יותר.
חשוב לציין שישנן גם חברות שמשתמשות במוניות ספיישל להסעות.
6. היסעי חיילים - משרד הביטחון משלם על השימוש של החיילים בתחבורה הציבורית, אך היא לא עונה על כל הצרכים. לא בימי השיא של החיילים (א'-ה') שבהם תמיד נדרשות גם הסעות במקביל לתחבורה הציבורית ולא בצרכים השוטפים של היחידות בימי חול (הסעות מהבסיס לתחנת האוטובוס הקרובה או הסעות למטווחים ולאימוני שטח). כל מפקד יחידה מנהל את תקציב ההסעות שלו לפי הצרכים כפי שמועבר אליו מהאחראי על הנושא בצבא ובמשרד הביטחון. צה"ל הוא אחד הגורמים הגדולים ביותר המעסיקים את חברות ההיסעים. גם המשטרה והשב"ס משתמשים בשירותי הסעה לעיתים מזומנות לצרכים השונים.
7. הסעות תלמידים קבועות - לא כל התלמידים גרים במרחק הליכה מבית הספר לצערי, וכאשר הם גרים רחוק משרד החינוך מממן להם הסעה. אם במקרה יש תחבורה ציבורית זמינה שעונה על צורכיהם, אז המימון הזה מתורגם לכך שהעירייה טוענת להם רב קו, אבל אם אין, על העירייה לשכור רכב היסעים. בכל העולם מקובל שהסעת תלמידים מנוהלת על ידי המוסד החינוכי או על ידי הרשות המקומית, וכך היא משתנה משנה לשנה בהתאם לפיזור הגאוגרפי של התלמידים. מעבר לחינוך הרגיל, ישנן גם את ההסעות של החינוך המיוחד, לרוב בטרנזיטים קיימים ועם תשומת לב מיוחדת. גם במועצות האזוריות שמפעילות "אוטובוסים צהובים" קיים שימוש נרחב בקבלני משנה, בין אם להפעלת האוטובוסים הצהובים ובין אם למטרות אחרות כגון חוגים אחר הצהריים.
8. שאטלים - לא ברור איך חדרה המילה לתיאור הסעות חינם קבועות. החינם הוא כאמור כי לנוסע אסור לשלם, אבל כאן באמת מדובר בשירות קווי בסטייל תחבורה ציבורית. רכבת ישראל מפעילה כמה שאטלים במימון משותף של משרד התחבורה והרשות המקומית, בין הרכבת למוקדים שונים כגון אזורי תעסוקה. כאשר לרוב הרשות המקומית מפעילה לחץ לפתוח קו תח"צ במקום השאטל אם הוא מוצלח, או לבטל אותו אם הוא לא. עיריות אחרות מפעילות שאטל ללא קשר לרכבת בין מוקדים בעיר. חלקן אף עשו זאת בשבת, אם כי בדרך כלל השאטלים האלה לא האריכו ימים. בקריית הממשלה פועל שאטל מחניון הלאום (סינמה סיטי) למשרדי הממשלה השונים ובנתיב המהיר פועלים שאטלים לבורסה ולקרייה כבר מ-2011. הפעם במטרה מוצהרת שיישארו כחלק מהקונספט המוצלח (ולא במטרה זמנית לזכות בנקודות פוליטיות או ללחוץ על קו תח"צ).
9. הסעות לנתב"ג - לא כל ההסעות לנתב"ג הן במוניות. חלקן מבוצעות באמצעות
חברות ההסעה הפרטיות. בין אם זה באמצעות חברות הטיולים המאורגנים, המלונות או האנשים הפרטיים שמארגנים קבוצות.
10. שירות לאוכלוסיית בעלי מוגבלויות - עמותות כגון יד שרה מפעילות שירותים מיוחדים לבעלי מוגבלויות באמצעות חברות הסעות שמתמחות בכך, הן במבנה הרכב הנדרש (מעלונים, מקומות לאלונקה, בלוני חמצן וכו') והן בהכשרה מיוחדת של הצוות, בין אם מדובר במתנדבים ובין אם מדובר בנהגים בתשלום. לקטגוריה זו גם ניתן להכניס שירותים שמועצות אזוריות שוכרות עבור קשישים או מוגבלים בתנועה אחרים, ושירותי הסעות שמסופקים על ידי מוסדות אחרים כגון מפעלים מיוחדים לפגועי נפש, מרכזים לעיוורים וכבר הזכרתי גם את ההסעות לבתי הספר של החינוך המיוחד. הסעות אלה דורשות את הדגש הנוסף והפרסונלי שכה נדש בכדי לספק לאוכלוסיות אלה את הניידות הבסיסית ולהקל על חייהם ועל שילובם בחברה.

הרומן עם התחבורה הציבורית

שירותי ההיסעים הפרטיים גם חשובים להגברת אמינות התחבורה הציבורית בתקופות שיא, חברות תחבורה ציבורית רשאיות לשכור קבלנים בימים בהם הצי הנדרש גדול מהמצבת הבסיסית שלהם (לדוגמה שירות סופ"ש בריכוזים החרדיים), משרד הביטחון גם שוכר חברות היסעים בימים א' וה' ומקל בכך על העומס שקיים על התחבורה הציבורית, בדגש על הרכבת.
כשהרכבת מושבתת אז משרד התחבורה, באמצעות מפעילי התחבורה הציבורית ורכבת ישראל, נעזר בהיסעים פרטיים רבים. בקיצור. הם מאד חשובים בפאזל שלנו. הם הגיבוי הנדרש למערכת.

כמעט כל חברת תחבורה ציבורית מקושרת גם לחברת הסעות פרטית. כך אגד מפעילה את "אגד היסעים" שבעבר נקראה אגד תיור וטיול, סופרבוס מפעילה את "סופרבוס היסעים ותיור" ודן מחזיקה כחברת בת את חברת יונייטד טורס, שאחראית גם על השאטלים של הנתיב המהיר ומונה כ-140 אוטובוסים.

לעיתים דווקא חברת התחבורה הציבורית החלה מחברת הסעות שקדמה לה כגון מטרופולין שהתחילה מתור-בוס (החברה האם של שתיהן נקראת בון-תור), וחברת "קווים" שנולדה משיתוף פעולה של יבואן הרכב "מאיר" עם הבעלים של חברת ההסעות הורן את לייבוביץ', שמונה לפי האתר שלה צי של כ-130 אוטובוסים או חברת אפיקים שהחברה האם שלה היא אמנון מסילות.  גם חברת גלים הקטנה הפועלת ברהט נולדה מחברת ההיסעים הותיקה "נרקיס גל" שמושבה בלקיה.

חברות היסעים אחרות רוצות להשתלב בתחבורה הציבורית ואולי יצליחו בעתיד, נציין כאן רק את מאיה טורס שמשמשת כקבלן של מפעיל התחבורה הציבורית "מועצה אזורית גולן", מונה כ-200 אוטובוסים ואולי תזכה יום אחד באחד המכרזים.

ותיקי העיר מודיעין זוכרים את חברת "הסעות מרגלית" שהפעילה את השירות בעיר מ-1997 ועד 2008 לערך, וכיום עיקר פעילותה הוא שירותי הסעות רבים בין באר שבע למישור רותם ולים המלח. בביתר עילית פעלה חברת עילית שהייתה בתחילה בבעלות של שאשא הסעות וא.נ. נתניה עד שנקנתה על ידי חברת קווים. הצי של שאשא לפיה האתר שלהם עומד על כ-200 כלי רכב.

אז כמה חברות הסעה פרטית יש?

לא יודע, מרבית החברות הפרטיות לא היו קשורות מעולם לתחבורה הציבורית, למעט אולי ביצוע נסיעות קבלן מוזמנות בעומסים המיוחדים. יש המון חברות כאלה וותוכלו להתרשם מהמבחר העצום בתמונות שצירפתי לפוסט זה.

וכשיש כל כך הרבה חברות, יש גם גורמים שמתווכים. השוק חופשי והציון שנותן הלקוח משפיע וכך מצאתי את אתר "גט-באס" (פרפרזה על גט-טקסי) שמשיג עבורכם מחירים משתלמים מהחברות, מאפשר לכם להשוות ביקורות וכנראה גם גוזר קופון או שניים על הדרך (אחרת לא היו מקימים אותו). לא פחות מ-29 חברות מרוכזות באתר זה.

הם לא לבד, גם אתר busses.co.il מציע שירות דומה. ובתגובות גם הזכירו את אתר טופ הסעות.

ונהגים?
מצוקת הנהגים כמובן לא פוסחת על חברות ההסעה הפרטיות. מודל התשלום שלהן לנהג לרוב שונה ממודל התשלום של ההסעה הציבורית ומותאם לסוג העבודה. בעקבות העליה בשכר הנהגים בתחבורה הציבורית גם חברות ההיסעים נאלצות כנראה להעלות שכר. אבל אני לא מכיר נתונים על כך. חשוב לציין שמשיחות עם נהגים שהתנסו גם בתחבורה הציבורית וגם בהיסעים הפרטיים, הם מדווחים על חוויית עבודה שונה בתכלית, ולרוב רגועה יותר בהיסעים הפרטיים. לא נדיר למצוא נהגים שיסתפקו בשכר נמוך יותר אך במקום עבודה רגוע יותר.

גולש אנונימי מוסיף את המידע הבא
מצוקת הנהגים אכן לא פסחה גם על החברות הפרטיות שרואים איך מעבר לכביש מקבלים הרבה יותר אפי' שהעבודה הרבה יותר קשה ולכן באמת חלה התייקרות כללית גם בענף הזה בשנה האחרונה. בנוסף החברות אכן מתקשות למצוא נהגים חדשים.
מעניין לציין שיש 2 צורות תשלום בחברות הפרטיות. האחת היא תשלום לפי שעות בהתאם לנתוני GPS של האוטובוס כך שהנהג בעצם מתוגמל גם אם האירוע התמשך מעבר למסוכם מראש. האפשרות השנייה היא תשלום גלובלי ליום עבודה ואף לחודש עבודה כך שפעמים רבות הנהג מלחיץ את מזמיני ההסעה לתת לו אישור יציאה עוד לפני השעה שסוכמה.

סוף 2017 ועוד אין מכוניות מעופפות - למה?

אם יש משהו שחוזר קבוע ברבים מסרטי וסדרות המדע הבדיוני, הוא הימצאותה של המכונית המעופפת.

מסדרת האנימציה הג'טסונס (משפחת סילוני), דרך הדה לוריאן של בחזרה לעתיד שגילתה שהיא לא לבד כשהיא הגיעה ל-2015 (!), ועד הקיוסק מחוץ לחלון באלמנט החמישי. מכוניות מעופפות הן חלק קבוע מהחזון העתידני.

מתוך האלמנט החמישי

אני די בטוח שזה יקרה ובפוסט זה אפרט למה.

ראשית - קצת הסטוריה

הנרי פורד, האיש שתרם אולי יותר מכולם לעיצוב תרבות הנהיגה העכשווית כשהפך את המכונית היוקרתית למכונית זולה ל-כ-ו-ל-ם באמצעות פס הייצור המודרני שהקים, חזה גם את המכונית המעופפת. ב-1926 הוא השיק אב טיפוס שהיה בנוי על העקרון הבא. מכונית רגילה עם כמה התאמות שמגיעה לשדה תעופה, שם הנהג שוכר חלק תעופתי שמתלבש לה על הגג וממריא עימה אל על. המודל עשה כמה טיסות מוצלחות והנרי פורד זנח את הרעיון רק לאחר שטייס הניסוי שהיה גם חברו התרסק ונהרג כי שכח לבדוק את הדלק בחלק של ה"מטוס" (הוא הסתכל בטעות על מד הדלק בחלק של הרכב). הנרי פורד המשיך להאמין שמכוניות מעופפות בוא יבואו.

למעשה את הנרי פורד הקדים כבר ב-1919 גלן קרטיס, שבנה את האוטו-מטוס הראשון ואף עשה בו טיסת ניסוי קטנה, אבל לא היו לו כיסים עמוקים להמשיך את הרעיון הלאה.

ב-1946 שני ממציאים נוספים המשיכו את הרעיון של הנרי פורד, גם הם השיקו אב-טיפוס באותו סגנון והיו להם כמה טיסות מוצלחות, אך הם התעלמו מכמה בעיות תכנון ובטיחות , דבר שהביא למותם המצער באחת מטיסות הניסוי ולקבירת הפרויקט ביחד איתם.

בשנות ה-70 הרעיון נוסה מחדש ונוצר בן הכלאיים ה-ave-mizar שהתבסס על פורד פינטו ועל מטוס צסנה סקיימאסטר. גם כאן הכל הלך טוב עד שהמטוס התרסק לראשונה עקב חיבור לקוי בין חלק המטוס לחלק המכונית והפרויקט נקבר. עם ביטולו גם התבטלה הופעתו היחצ"נית בסרט גיימס בונד גולדפינגר.

ה-ave-mizar מקור: ויקיפדיה

מאז רבים וטובים ניסו, וגם רבים וטובים הצליחו ביצירת אבי טיפוס שונים שהיוו הכלאה בין מטוס למכונית. חלקם יצרו מטוס שכנפיו מתקפלות כך שהוא יכול להמשיך אחרי נחיתתו לגאראז' הביתי, חלקם ייצרו מכוניות עם רוטורים של הליקופטר ואחרים שילבו בין מכונית מירוץ למצנח רחיפה. בשנות השישים גם חיברו בין מנוע סילון לתיק טיולים שיכולת לשים על הגב ופשוט להמריא איתו. לא כל הניסיונות הסתיימו בהתרסקות, אבל אף אחד מהניסיונות הרבים לא הפך למסחרי בהיקף ניכר עקב קשיים הן בהוזלת עלויות והן ביצירת הרגולציה הנדרשת. ייתכן וזה הולך להשתנות.

מה נשתנה?

שלוש טכנולוגיות שנמצאות בשלבים מתקדמים של הבשלה ופריסה מסחרית הולכות לשלב ידיים ולאפשר את המהפכה הבאה, ואלו הן:

1. רכב אוטונומי - מקורם של מרבית התאונות בטעויות אנוש, הרכב האוטונומי שם לו למטרה לסלק את המפגע הזה שנקרא "נהג" ולחסל את תופעת תאונות הדרכים. כאשר הן מתרחשות על הארץ רק אחוז קטן מהן נופל להגדרה של תאונות קטלניות. ועדיין טעויות האנוש האלה אחראיות למותם של עשרות אלפים מדי שנה ולפציעה של עוד מליונים. באויר כל תאונת פח בפח, או סתם משיכה של הידית הלא נכונה עשויה להיגמר בצניחה חופשית לקרקע ולכן רכב מעופף חייב להיות אוטונומי כמעט בהגדרה בכדי להפוך לדומיננטי.

2. רכב חשמלי - אין כמעט סרט אקשן ראוי לשמו שלא כולל הליקופטרים מתפוצצים באויר. האפקט המרשים והקטלני מושג באמצעות מיכל הדלק. זה רע מספיק ליפול מגובה רב בגלל תקלה טכנית, אבל לסיים את חייך בתוך כדור אש בוער זה גורם מרתיע במיוחד. לזה תוסיפו את הדאגה ההולכת וגוברת לזיהום האויר ותקבלו שגם הרכב החשמלי, כמו האוטונומי הוא כמעט תנאי להצלחת מכונית מעופפת.

3. הרחפן - חלק גדול מהניסיונות המוקדמים למכוניות מעופפות, דרשו הגעה לשדה תעופה כדי לעבור למצב טיסה - שזה כמובן חסם די גדול בפני הפיתוח. מסוקים שמתפקדים כמוניות כבר קיימים בכמה ערים גדולות, אך הגודל שלהם, הרעש שלהם והצורך להיות טייס מומחה כדי להטיסם (או עשיר מאד כדי לשלם לטייס מומחה), הביאו לכך שהם נשארו נחלת עשירים בלבד. נשיא ארצות ברית לדוגמה משתמש במסוק באופן קבוע ממדשאת הבית הלבן לשדה התעופה שבו מחכה לו האיירפורס-וואן. 

הרחפן הוא למעשה כלי טיס "חדש" (הטכנולוגיה קיימת מאז 1908, אבל כל האספקטים האחרים, לרבות כוח המיחשוב שנדרש לטיסה אוטונומית הם די חדשים) שמאפשר המראה אנכית מכל מקום  ואז טיסה אל היעד, וזאת באמצעות מספר משתנה של רוטורים (בין 2 ל-32), שמשנים את זווית הטיסה בהתאם לשינוי קל בזווית או במהירות של אחד הרוטורים.

עד לא מזמן הוא לא היה נפוץ כי ככלל הוא כלי פחות יציב מהליקופטר ונדרשו פיתוחים טכנולוגיים משלימים רבים כדי להביא אותו למצב שבו כל ילד יכול לשלוט בו. הרחפנים הקטנים, שמיועדים בעיקר לנשיאת מצלמה לשמיים כבר כאן בכמויות, אבל הרחפן כבר מזמן חצה את ההגדרה של צעצוע והוא נכנס לשימושים מסחריים יותר ויותר. טכנולוגיות הייצוב באמצעות ג'ירוסקופים, החיישנים שמונעים היתקלות  והמעקב באמצעות GPS כבר ממש מצוינים וחברות רבות מנסות להשתמש בהן גם לשליחת אריזות קטנות עם משלוחים ותרופות, לצילומים מסחריים ומקצועיים מהאוויר ועוד. גם הרגולציה מתחילה כבר לעבוד ולהגדיר אזורים מותרים ואסורים לטיסת רחפנים, גבהים מותרים ועוד. לא קשה לדמיין רחפן יותר גדול שמסוגל לקחת בן אדם או שניים, הוא חשמלי ואין סיבה שלא יהיה אוטונומי. ריבוי הרוטורים מאפשר בקלות את יצירתו כ"פייל סייף" כך רחפן גדול עם 8 רוטורים שמאבד רוטור אחד יידע לפצות באמצעות 7 הרוטורים האחרים מאד בקלות. כשהוא ייוצר בכמויות, אין סיבה שהוא יהיה יקר בהרבה מרכב רגיל, וגם הכשרת מקומות נחיתה לרחפנים לא נראית מסובכת במיוחד. כי תשתיות נקודתיות תמיד קל יותר לייצר מאשר תשתית אורכית (נקודת החולשה העיקרית של ההייפרלופ). מעתה אל תגידו אוטו מעופף אלא רחפן נוסעים (passenger-drone), כי הוא כנראה ממש לא ייראה כמו אוטו.

אז מתי נוכל להשתמש ב"רחפן-נוסעים"?

בין פברואר ליולי 2017 ביצעה חברת EHANG טיסות ניסוי רבות ברחפן ה-ehang 184 akv, חלקן מאוישות (וחלקן אפילו מאוישות בנסיך) במדבריות דובאי. היא ענתה לכל שאלה ובקשה של רגולטור התעופה של דובאי והיא מצפה לתשובה (חיובית היא מקווה) מרשות התחבורה של דובאי, שבה היא תזכה ברשיון הראשון בעולם ל"מונית אוטונומית חשמלית מעופפת".

תקדישו דקה לוידאו הזה מלפני שנתיים של הערוץ המומלץ coldfusion ותזכרו שבניגוד לכל סרטון יוטיוב אחר על מכוניות מעופפות, זה כבר עובד וכמעט זמין, אם כי לצערי לא לבעלי דרכון ישראלי בלבד.

הרחפן הספציפי הזה יכול לכסות 50 ק"מ בטעינה אחת, לשאת 100 קילו (אדם ממוצע + מזוודה לא גדולה), ולנסוע במהירות מקסימלית של 160 קמ"ש, אם כי כרגע מגבילים אותו ל-100 בלבד. יש לו 8 רוטורים (ארבעה כפולים) דבר שעושה אותו מספיק בטוח כדי שנסיכי דובאי ישתמשו בו בלי חשש. 184 מציין אדם אחד, שמונה רוטורים וארבע זרועות, ובעוד חצי שנה מתעתדת החברה לחשוף את אחיו הגדול ה-284 המיועד לשני אנשים.

אם רחפן הנוסעים הזה מיוצר בסין, מדינה שלא ידועה בהעמסת קשיים רגולטורים, הרי שהשלב הבא יהיה שירות רחפנים בשנגחאי ובבייג'ין, בחברת EHANG מאמינים שתוך חצי שנה הם יקבלו את אישור משרד התעופה הסיני לטיסות ניסוי מאוישות בשטחים ציבוריים (הם כבר עשו מעל 1000 טיסות מאוישות בשטח הניסוי שלהם), ואחרי שיקבלו את האישור הזה הם יתחילו ליחצ"ן אותו בכל העולם, במטרה לשכפל את האישור הזה לכמה שיותר מדינות נוספות.

בינתיים החבר'ה מדובאי בודקים גם את המתחרים, ומתוך הרשימה הארוכה הם בחרו ב-volocopter הגרמני ועושים גם איתו סדרות ניסוי במדבר. הוולוקופטר נראה ככה.

volocopter בשמי דובאי - ספטמבר 2017

יש לו 18 רוטורים קטנים, 6 במעגל פנימי ו-12 במעגל חיצוני והוא מסוגל לקחת שני אנשים, במהירות של כ-100 קמ"ש ליעד שנמצא עד 30 דקות טיסה בטעינה אחת.
החיפזון מן השטן ולדובאי יש זמן ותכנית סדורה, הם לא רוצים לקבור את הפרויקט בגלל תאונות מפגרות ולכן מתקדמים לאט. תוכננו חמש שנות ניסוי בין 2017 ל-2022 ובסופם הם בהחלט מתכוונים להשיק שירות מסחרי. ב-2030 הם כבר רוצים שרבע מהנסיעות בעיר יבוצעו במונית מעופפת והם כבר התחילו לעבוד על יצירת משטחי הנחיתה והחיבורים לשאר אמצעי התחבורה הציבורית.

אבל באופן מפתיע נולדה תחרות לא צפויה מרוסיה, שבה שתי חברות המפתחות רחפני נוסעים הודיעו שהן יתחילו להפעיל שירות במוסקווה כבר ב-2018. העיר ידועה לשמצה בפקקי הענק שלה, בעיקר בכניסות אליה מהפרברים שבהם גרים כל האוליגרכים, כך שכנראה יש לזה שוק. האם זה יקרה? נחכה ונראה.

המונית המעופפת של חברת ברטיני הרוסית 2018?

המונית המעופפת הרוסית של חברת ברטיני יכולה לקחת 2-4 נוסעים, ולטוס 25 דקות. היא משתמשת ברוטורים בצורה שונה ממה שראינו עד כה. רק ארבעה רוטורים, אבל עם זוויות סיבוב חדות. הם מציינים שיש להם גירסה אוטונומית וגירסה של נהג אנושי (לדעתי טעות מצערת).

עשרות מיזמים ברחבי העולם מנסים להיות הראשונים שישתלטו על השוק החדש הזה, חלקן חברות מוכרות כמו איירבוס שהציגה את החזון הבא שנקרא pop.up:

הרעיון הוא שילוב בין צי של "פלטפורמות אוטונומיות" על גלגלים אבל ללא חלל נוסעים, לבין צי של פלטפורמות אוטונומיות מעופפות אבל ללא חלל נוסעים, ובאמצע חלל נוסעים שיכול להיות פרטי או שיתופי. אתה מתחיל את הנסיעה מביתך על גלגלים, ובמקום מסוים שבו מותר להמריא פוגש אותך הרחפן האוטונומי, מתחבר לגג, מנתק את פלטפורמת הגלגלים (להקטנת משקל), ומרים אותך באויר. פלטפורמת הגלגלים חוזרת לבדה לביתה או למחסן השיתופי. כשאתה מגיע ליעד במידה ונדרש התהליך חוזר על עצמו. אתה לא זזת מחלל הנוסעים "שלך" וקראת עיתון כל הזמן הזה.

הוידאו ממחיש טוב את ההסבר המסורבל הזה.

ומתי זה יירד לפשוטי העם?

קשה לדעת - אין ספק שהרכב האוטונומי חייב קודם לחדור לשוק באופן ניכר כדי שאנשים יתרגלו שהם לא נוהגים יותר. אני מעריך שזה יקרה ב-2030. זו גם השנה שבה בהרבה ערים יעברו ל-100% רכב חשמלי ולהערכתי זו גם תהיה השנה שבה רחפן הנוסעים שלנו יהפוך מקוריוז שמנוסה פה ושם למשהו שיוכר כטכנולוגיה זמינה שחייבים לתת לה מענה רגולטורי ותשתיתי ולאפשר אותה בכל מקום. העשור שבין 2030 ל-2040 יוקדש להתאמות תשתית ורגולציה, כמות משטחי הנחיתה ומסלולי הטיסה המאושרים בינהם תלך ותגדל וב-2050 זה כבר יכול להיות כלי מאד נפוץ ואולי ב-2060 כבר נתחיל לגרד אוטוסטראדות כי לא יהיה בהן צורך. אנחנו אולי נזכה להשתמש בהם כתיירים או כגימיק, אבל כבר עבור ילדינו הם יהיו חלק בלתי נפרד מחיי היום יום.

וזה טוב או רע לנו?

כמו כל דבר, הוא טומן בחובו יתרונות וחסרונות.

היתרון הבולט הוא כמובן ביטול בעיית הגודש וחסכון אדיר בזמן נסיעה ובבזבוז שנגרם בעקבותיו למשק. מאחר והוא תלוי במהפכת הרכב האוטונומי והחשמלי אין לזקוף לזכותו את חיסול זיהום האויר ותאונות הדרכים.
יתרון נוסף עשוי להיות טמון בניצול טוב יותר של הקרקע הציבורית המושקעת בכבישים.
מאחר והתשתית שהוא דורש כדי להיכנס לחיינו לא גדולה, יש לו סיכוי רב לפרוץ.

בצד החסרונות אפשר למנות גם כמה דברים:
א. רעש שגם אם יוקטן לזמזום, במכפלות של אלפי רחפנים ימלא את אזנינו יומם וליל.
ב. מבחינת זיהום אויר ותאונות דרכים, הוא ייצג מצב של הרעה לעומת מצב של 100% אוטונומי וחשמלי על הכביש, אם כי סביר שזה עדיין יהיה טוב יותר מאשר היום.
ג. רחפן הנוסעים יאפשר גם להמשיך את המגמות השליליות שבהן התחיל הרכב הפרטי בכל הקשור לפרבור שימושי קרקע. כי היום הפקקים משמשים במידה רבה כגורם מרסן פרבור שמדרבן אנשים לחזור לערים ולאמצעים יעילים יותר של תחבורה ציבורית, הרחפן יאפשר לנו להמשיך להתפרבר לנצח, או עד שייגמר המקום.
ד. גם רחפן דורש חניה, כמו שזה נראה לפחות חניה כפולה לעומת רכב רגיל, המשמעות היא יותר שטחי חניה ולא פחות, אם כי לפחות נוכל לנצל את הגגות.

מי שהיום גר בסביבה שמאפשרת לו לחיות בלי רכב פרטי, ייהנה מסביבה עירונית משופרת בזכות הרחפן אפילו שהוא כמעט לא ישתמש בו, וזה כי פחות מכוניות של "אורחים" יפקקו את כבישי עירו. אבל ייתכן ורבים יותר יבחרו באופציה של "המגורים בכפר" עקב ביטול הקנס של הפקקים. מה גובר על מה? זו שאלה טובה. מה שבטוח זה שהעתיד יהיה שונה באופן מהותי מההווה.

ולקינוח
בצירוף מקרים אינטרגלקטי (כדברי הגולש איתמר), במקביל לכתיבת הפוסט פרסם "כאן סקרנים"  כתבה קצרה בנושא.
מומלץ, העריכה שלהם ממש מגניבה.

קווי הזנק - קווים לדמותם

השבוע החל משרד התחבורה לפרסם את "קווי ההזנק". קווים שמטרתם להביא אותנו מאזורי המגורים לאזורי התעסוקה המשניים הפזורים ברחבי הארץ ולספק אלטרנטיבה לרכב הפרטי.

בפוסט זה אסביר את הרציונל מאחוריהם, איך ההתפתחות העירונית הובילה לצורך בהם ולמה הם לא היו קיימים כמעט עד עתה. למעט דוגמאות לא אכנס לקו ספציפי זה או אחר.

מה זה "אזורי תעסוקה משניים"?

תחבורה ציבורית לא פועלת בחלל ריק, המבנה היישובי ותצורת רשת הכבישים מכתיבים את מסלולי האוטובוסים. המבנה היישובי הזה כולל יישובים כפריים, ערים, שניתן לחלקן באופן גס למרכז העיר ולשכונות לוויין, מרכזי עסקים ראשיים (מע"ר) במרכזי הערים, אזורי תעשייה בשולי הערים וגם "אזורי תעסוקה משניים". האחרונים הם נשוא פוסט זה.

לפני שאצלול להיסטוריה היישובית רק אציין שמדובר בהכללה. 

אם נסתכל על הדגם המוביל של הערים הישראליות הותיקות (תל אביב, רחובות, רשל"צ, חולון, בת ים, כפר סבא, רעננה, הרצליה, נתניה, חדרה ועוד) , נוכל לזהות בקלות את המרכז הישן, הערים התחילו את דרכן כיישובים (לרוב "מושבות") עם בתים צמודי קרקע בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כבר אז הרוח העצמאית, שלא לומר בורגנית, שררה ובחלק מבתי המייסדים נפתחו בתי קפה, מאפיות, חנויות ומרפאות שסיפקו למתיישבים הראשונים את עיקר צרכיהם. הרחוב הראשי של כל עיירה או מושבה מנומנמת היה שוקק באופן שהיום ייראה לנו מתמיה ליישובים קטנים כל כך. עם התרחבות המושבות בתי המייסדים פינו את מקומם לבנייני דירות גדולים יותר (3-4 קומות) וברחוב הראשי הם כללו חזית מסחרית. לא בגלל שהייתה הכוונה תכנונית לכך אלא פשוט בגלל שזה היה מאד הגיוני לשמר את המסחר המוצלח במקום שבו יש כל כך הרבה הולכי רגל. חלק מבתי המייסדים פינו את מקומם דווקא לבנייני משרדים של 2-3 קומות. גם הם עם חזית מסחרית שוקקת. כך נוצר בכל עיר קטנה סוג של דאון-טאון, שעדיין נמצא במרחק הליכה מקצוות היישוב והוא ענה לצרכים המקומיים.

אזור תעשיה פולג בנתניה ההופך במהירות לאזור תעסוקה
מנותק לחלוטין מהעיר. העובדים מגיעים מכל הארץ

בתקופת המנדט, וביתר שאת עם קום המדינה, התמסדו חוקים ותקנות עירוניות שהסדירו הן את שימושי הקרקע המותרים בכל מקום והן את שיטת תשלומי הארנונה. זה לא סוד שרווחיות עירייה תלויה בעיקר בהיקף הארנונה מתעסוקה בשטחה.

למרבית הערים הותיקות הוצמד שטח "מחוץ לעיר" שיועד לאזור תעשייה, בשטח זה היה ניתן להקים מפעלים ענקיים לייצור מזון, טקסטיל ואפילו נשק, לצד בתי עסק קטנים ורועשים (ולעיתים גם מסריחים ולא נעימים לעין) כגון נגריות, מסגריות, מוסכים וכדומה. חלק גדול מהעובדים באותם אזורי תעשייה הגיעו מאותה עיר, אך כמובן חלקם הגיעו מיישוב רחוק יותר. השטח שהוקצה היה גדול אך מספר העובדים יחסית לשטח היה קטן יחסית וחלק גדול מהם, אלה שעבדו במפעלים הגדולים, הגיע בהסעות מאורגנות. גם התחבורה הציבורית התפתחה לאזורי תעשייה אלה, אך לרוב היא התמקדה בהגעה מהעיר הקרובה לאזור התעשייה. מאחר ולא כל העובדים באו מהעיר ולא לכולם היו הסעות, פתאום רכב פרטי, עבור חלק מהאנשים, הפך מאמצעי נוחות לאמצעי חיוני להגעה לעבודה. עדיין בתקופה זו רבים מהעובדים בענף ה"שירותים" (בניגוד לענף ה"תעשייה") מצאו את פרנסתם במרכזי הערים, במרחק הליכה או נסיעה קצרה באוטובוס פנימי מביתם.

עיירות הפיתוח של שנות החמישים והשישים, ביצעו "קפיצת צפרדע" הישר למצב של עיר מחולקת לאזורי מגורים ואזורי תעשייה, לא התפתח בהם מרכז עיר שוקק כמו במושבות הוותיקות. גם היום קשה להצביע על "מרכז כרמיאל" "מרכז יקנעם עילית" או "מרכז שדרות". בעיירות הפיתוח למרבית האנשים לא הייתה אף פעם אפשרות למציאת עבודה במרחק הליכה מהבית.

הרכב הפרטי משנה את כל תפיסת המרחב שלנו. אתה יכול לגור בכל מקום ולעבוד בכל מקום, זה יתרון שבחובו גם חסרונות לא מבוטלים.

השלב הבא בהתפתחות האבולוציונית קשור לכך. עוד עוד יוזמות הגיעו לעיריות להפוך מפעלים ומבנים באזורי התעשיה לבנייני משרדים עם מאות עובדים. העיריות שהסתכלו כמובן על הרווח הנוסף מארנונה שבניין בן כמה קומות מניב לעומת המוסך שהיה שם לפניו ובהחלט תמכו עודדו את היוזמות, בהמשך הן גם יזמו את הרחבת השטח המיועד לתעסוקה אל קרקע בתולית בשולי אזורי התעשייה או בשוליים אחרים לגמרי בעיר. כי הרבה יותר קל לבנות מבנים חדשים על קרקע פנויה.  העובדים הרבים החדשים הגיעו ממקומות יותר ויותר מגוונים כי הרכב הפרטי הנפוץ איפשר זאת, וההסעות שאיפיינו את המפעלים הגדולים כבר לא איפיינו את החברות הקטנות יותר ששכרו משרדים באזורים אלה שהיו זולים יותר ממשרדים מקבילים ומיושנים יותר במרכז העיר. כך קיבלנו אזורי תעסוקה ענקיים, חלקם עם עשרות אלפי עובדים, שמגוריהם פרושים לחלוטין במרחב, ושהדרך היחידה שלהם להגיע לעבודה היא על ידי רכב פרטי.

פארק מת"מ חיפה - מנותק מהעיר
אך משמש כחבל הצלה מבחינה כלכלית עקב שיטת הארנונה הבעייתית
משמש גם כמשקולת נגד לפיתוח העיר התחתית
מקור: ויקיפדיה

בנייני המשרדים החדשים התאפיינו בחניה בלי סוף, ולרוב גם בקירבה לרשת הדרכים המהירות לעומת מרכזי הערים הותיקים. התוצאה היתה למעשה הפסקה כמעט מוחלטת של התפתחות המרכזים העירוניים הותיקים, שנותרו עם מבנים נמוכים וישנים. כמעט כל טיול במרכז עיר ישראלי מרגיש כמו נסיעה בזמן 40 שנה אחורה, אם כי באופן מפתיע רובם עדיין לא איבדו את חיותם הראשונית. 

מרכז העסקים של תל אביב, בהרצל/רוטשילד הוא היוצא מן הכלל, אך תל אביב ככלל אינה חריגה. המפעלים על גדת האיילון מפנים את מקומם לתעסוקה וכך גם המפעלים והמוסכים ברמת החייל. קרית עתידים הצמודה לרמת החייל היא דוגמה לקרקע בתולית צמודה שהעירייה יזמה את פיתוחה להגדלת שטחי התעסוקה שלה וההכנסות מארנונה.

טרנד נוסף הוא פיתוח אזורי תעסוקה חדשים "יש מאין" במקומות עם נגישות טובה לרכב הפרטי. הדוגמה הבולטת לכך היא אירפורט סיטי, אך היא ממש לא היחידה וכיום מתדלקות אותה בעיקר המועצות האזוריות שהופכות שדות חקלאיים לשדות ארנונה בעזרת מיזמי תעסוקה. אגב, ההתפתחות הזו בהחלט מוכרת מכל העולם בשינויים קלים. זו פשוט אחת ההשפעות של הרכב הפרטי ואם תשאלו אותי, זוהי הגרועה שבהם.

והתחבורה הציבורית?

התחבורה הציבורית התפתחה עם המדינה, וכללה שירות טוב בין מרכזי הערים הוותיקות, בדגש כמובן על הגעה כמעט מכל מרכז עירוני למרכז תל אביב, ירושלים וחיפה. לכן בכל מרכזי הערים הוותיקות נמצא שירות בהיקף נרחב. גם פנימי וגם בינעירוני ליעדים רבים. השירות עבד מצוין כי מרכזי הערים נהנות מעירוב שימושים פעיל של מגורים לצד תעסוקה. היו לאוטובוס לקוחות בשני כיווני הנסיעה שלו.

במקביל התפתח גם שירות ממרבית מרכזי הערים לאזורי התעשייה "שלהם", שאז עוד היו דלילים וקטנים. אם עבדת באזור תעשייה שלא מהעיר שלך היית צריך להחליף במרכז העיר לאוטובוס פנימי שייקח אותך לשם.

אבל התפתחות התחבורה הציבורית נעצרה בחריקת בלמים בתחילת שנות ה-70, ממכלול סיבות חיצוניות (הדומיננטיות של הרכב הפרטי) ופנימיות (הגרעונות בקואופרטיבים הגדולים). התחבורה הציבורית פשוט פספסה את האבולוציה ההתפתחותית של אזורי התעסוקה המשניים ולא נתנה לה מענה.

כמובן שהיו כמה קווים שנפתחו וכמה קווים ששופרו לאזורי התעסוקה במהלך כל השנים הללו, אך אלה היו יוזמות נקודתיות. השירות למרבית אזורי התעסוקה המשניים עדיין לוקה מאד בחסר.

בינתיים עוצמתה של מרכז תל אביב, גם אם גדלה באופן אבסולוטי, קטנה ביחס לכלל התעסוקה במדינה, ויותר ויותר עובדים מצאו עצמם ללא מענה תח"צ הולם. בעקבות הרפורמה, שירות התחבורה הציבורית התפתח מ-2004 בקצב מהיר, אך מטרתו הראשונית היתה סגירת הפערים שנפתחו עם השנים בקישור בין מרכזי הערים השונים, ובשדרוג השירות העירוני שהוזנח קשות במשך ארבעה עשורים. אזורי התעסוקה המשניים נשארו לעיתים קרובות מחוץ לתמונה.

קווי הזנק

זו הסיטואציה שהפרויקט הנוכחי בא לפתור, והוא נשען על חמישה עקרונות תכנון ברורים.

א. זיהוי קשרי מוצא יעד בהתאם למפקד שביצע הלמ"ס (אמנם מ-2008 אך עדיין משקף). ואיתור הקשרים החסרים במערכת התח"צ.

ב. קישור בין מרכזי הערים הותיקות ושכונות מגורים צפופות, לרוב שכונות עם בניינים ישנים בלי חניה פרטית לכל אחד, כלומר כאלה עם יותר פוטנציאל לשימוש בתח"צ, לאזורי התעסוקה המשניים שהלמ"ס הצביע עליהם. קטע המסלול העירוני נבנה בדגש על צירים ראשיים ללא פיתולים מיותרים, ככל שרשת הדרכים מאפשרת.

ג. לאחר המסלול בעיר המוצא, , נסיעה "כמו הרכב הפרטי" עד ליעד, ללא עוד פיתולים נוספים במטרה לגרד עוד נוסע או שניים. אטרקטיביות היא שם המשחק.

ד. מתן שירות בתדירות טובה לאורך כל היום, לא רק בשיא בוקר וחזרה אחה"צ. בכדי לאפשר לאנשים את היכולת לסמוך על התחבורה הציבורית גם בימי עבודה קצרים מהרגיל.

ה. במידת האפשר, יצירת חיבור "דו סיטרי" כזה שיאפשר לקו להיות מלא בשני הכיוונים. יתרון תפעולי נוסף הוא בכך שיותר קל לאתר תחנות קצה ואפילו מסופים באזורי תעסוקה מאשר בתוך השכונות.

פארק אפק-ראש העין
מופרד ממנה על ידי כביש 5 ומופרד מכפר קאסם (מאחוריו בתמונה)
באמצעות חומה. תוכנן להגעה רק ברכב.

קו 15, מאזור התעשיה הישן כפר סבא, לקרית אתגרים בצפון מזרח רעננה, דרך המרכז הצפוף של כפר סבא הוא דוגמה לקו כזה. גם 266 מבית רבקה בפתח תקווה, דרך אזור המגורים הצפוף ואזור התעסוקה של קרית אריה לרמת החייל שמתפקד טוב בשני כיווני הנסיעה. קווים אחרים, שמגיעים לאזורי תעסוקה משניים מבודדים יותר כדוגמת פארק אפק בראש העין או פארק תפן בצפון מתפקדים בצורה יותר חד כיוונית ובכלל, בצפון ובדרום אזורי התעסוקה באופן טבעי קטנים יותר ולכן מדובר על רמת שירות נטו למספר נוסעים חזוי נמוך.

הקווים לא יהיו מלאים בן לילה, חלקם יהפכו לאורך זמן להצלחה מסחררת וחלקם אולי ידוללו או יבוטלו, אך הם מספקים אלטרנטיבה חשובה לרכב הפרטי. זמן הנסיעה בהם אולי עדיין ארוך יותר בהשוואה לרכב פרטי, אך בגבולות הסביר. בטח לעומת האלטרנטיבה הקודמת שכללה לרוב מעבר מקו לא תדיר אחד למשנהו ולמעשה שללה את האפשרות להשתמש בתחבורה הציבורית ולהגיע לעבודה בזמן. אני לא מצפה מאנשים רבים לוותר על רכבם אך אזורי התעסוקה ממשיכים להתפתח, עובדים חדשים מגיעים ואחרים מתחלפים. במציאות בה יש תחבורה ציבורית זמינה, אולי העובדים החדשים לא יקנו רכב מראש.

זו לא מהפכה גדולה, זו רק סגירת פער נוספת של משהו שהיה צריך להתפתח לאט לאט בחמישים השנה האחרונות ובמקום זה מתפתח עכשיו מהר. זהו קרב מאסף במלחמה באטרקטיביות הרכב הפרטי. והנצחון יהיה קטן כי אנחנו נלחמים ברכב הפרטי במגרש שלו. היכן שיש חניות בלי סוף ודרכים רחבות וקישורים מהירים לאוטוסטראדות. מגמת פיתוח מדבריות התעסוקה ממשיכה לצערי ביתר שאת ואת זה כנראה לא נשנה באמצעות אוטובוסים, אבל חשוב לתת פייט ולא להרים ידיים.
אגב, עיריית הרצליה מקדמת תוכנית לשילוב מגורים באזור התעסוקה שלה, שהוא אחד מאזורי התעסוקה המשניים הגדולים בגוש דן, אני מקווה שעיריות נוספות ירימו את הכפפה.

עבור אלה שישתמשו בקווי ההזנק מובטח הקלה בהוצאות החודשיות, וגם נסיעה רגועה יותר בפקקי הבוקר כי מישהו אחר נוהג, הרשת שלנו תהיה שלמה יותר וחזקה יותר ואולי נצליח להזיז את פיצול הנסיעות באחוז אחד או שניים לטובת תחבורה ציבורית עד שיגיעו הרכבות התחתיות. החיסכון למשק מזה הוא עצום. וכשיהיו נתיבי העדפה אי שם בימות המשיח, הקווים האלה יהיו הראשונים שיקצרו את הפירות.

רכבלים עליך ישראל

לאחרונה אני שומע המון על רכבלים.

1. רכבל ממרכזית המפרץ לטכניון ולאוניברסיטת חיפה, שלאחר 20 שנה של התבשלות איטית במוסדות התכנון מגיע לפסים מעשיים. ב-2018 כפי הנראה יחלו עבודות הבנייה של תחנותיו. 

2. רכבל ממתחם התחנה הראשונה בירושלים (החאן) להר ציון וממנו לתחנה סמוכה לשער האשפות, אשר נמצא בתכנון מתקדם ואף הוכרז כפרויקט לאומי. בשלב ב' אולי גם יוארך להר הזיתים.

3. רכבל מתחנת רכבת חדשה סמוך לצומת שבע שתמשיך מכרמיאל מזרחה (ומשם תמשיך גם לראש פינה, חצור הגלילית וקרית שמונה), אל קבר הרשב"י במירון. במטרה לעזור בצפיפות במוקד עלייה לרגל זה. שלא בטוח שתכנונו בכלל החל.

4. רכבל ממלונות שייבנו על רכס פורייה אל פארק ברקו והכנרת. כנראה יכלול קפיטריה...

5. ויש גם רעיונות אפילו פחות מבושלים כמו רכבל בין מבשרת ציון לירושלים ורכבל בין מעלה אדומים לירושלים

6. רכבל מנצרת להר הקפיצה ורכבל מנצרת עילית להר תבור - הפעם בדגש על תיירות צליינית

כתבה טרייה בישראל היום מציינת יוזמות נוספות:
7. רכבל חיפה מערב שיחבר את המורדות הדרומיים של חיפה עם מרכזית חוף הכרמל
8. רכבל מעלות-כפר ורדים-תפן-כרמיאל
9. רכבל טבריה עילית (ביג ותחנתה רכבת העתידית)-טבריה תחתית
10. רכבל זכרון יעקב-מול זכרון (מיקום תחנת הרכבת העתידית)
11. רכבל חריש-צומת מג"ב (אזור תעסוקה חדש בשם עירון אשר יכלול גם תחנת רכבת כחלק ממסילת עירון/מנשה)

הדמייתה רכבל בחיפה

12. בתגובות הזכירו לי גם את רכבל הר הרצל-עין כרם. תודה.

בפוסט לא אדון באף פרויקט ספציפי, חשיבותו או אי חשיבותו והיתכנותו או אי התכנותו. זו רק נקודת מוצא לדיון על "רכבלים כתחבורה ציבורית".

מה זה רכבל?

רכבל, בהקשר של פוסט זה, הינו מערך קרוניות המונע באמצעות כבל עילי הנמשך על ידי מערכות גלגלים המצויות בקצותיו. הקרון נמשך על ידי משקולות ועושה את רוב דרכו כשהוא תלוי באויר.

למה רק בהקשר של פוסט זה?, כי רכבל הוא "משפחה של אמצעי תחבורה", ויש גם רכבלים תת קרקעיים, או על פני הקרקע שיושבים על מסילה עם שרשרת. הכרמלית שלנו היא כזו ותאורה המקצועי הוא "פוניקולר". גם פתרונות PRT שונים כגון הסקייטראן שמנסים לקדם בישראל ממותגים לעיתים כ"רכבל" בשל דמיון הויזואלי בהדמיות לרכבל, על אף שלמעשה מדובר באמצעי תחבורה שונה לגמרי.

קרון רכבל או גונדולה אווירית?

הרכבל הקיים בחיפה.
שלושת הכדורים הם למעשה קרון אחד מאד מאד מעוצב

יש שני סוגים עיקריים של קרונות רכבל, הראשון עונה לשם הלועזי "cable-car" ומבוסס על שני קרונות גדולים יחסית בקצוות המשמשים כמשקולת אחד לשני וחולפים אחד על פני השני בדיוק באמצע הדרך. הכבל למעשה מסתובב פעם אחת עם כיוון השעון ופעם שנייה נגד כיוון השעון והקרוניות נעות קדימה ואחורה על אותו צד. זוהי הכרמלית שלנו, ואלה גם הרכבלים הקיימים של ראש הנקרה, צוק מנרה וחיפה (שלושת העיגולים מתפקדים למעשה כקרון אחד מאד מאד מעוצב).
השיטה הזו מאפשרת לעצור את הכבל לחלוטין כשהקרונות נמצאים ביעדם ולאפשר לנוסעים לעלות ולרדת בבטחה, אך זמן ההמתנה לקרוניות עשוי להיות ארוך מאד. בעולם ידועים רכבלים עם קרוניות המסוגלות להסיע 100 איש ויותר, חלקם אפילו בקרוניות דופלקס המגיעות לתחנות המעוצבות כשתי קומות.

השיטה השניה זכתה באנגלית לתיאור "גונדולה אווירית" - הפעם הקרוניות קטנות יותר ומסיעות בין שניים לעשרים אנשים, אך הן רציפות ועוקבות אחרי השניה. כאשר הן מגיעות לתחנת היעד הן ממשיכות לנסוע ולהקיף את העמוד ומיד יורדות שוב. בשיטה זו הכבל מסתובב כל הזמן בלי הפסקה והקרוניות המוצמדות אליו מסתובבות איתו. בתחנת היעד על הנוסע לקפוץ מהקרון לקרקע תוך כדי נסיעה (יש שיטות שונות להפוך את המעבר הזה ליותר בטיחותי שלא אתעכב עליהן כאן). זה למעשה רכבל הספסלים בחרמון וכך גם כל הרכבלים העירוניים שנבנו בדרום אמריקה. גם הרכבל המתוכנן במרכזית המפרץ יהיה מסוג "גונדולה" עם קרוניות מותאמות ל-16 אנשים.

בשיטה זו התדירות נגזרת מצפיפות הקרונות על הכבל. כאשר בתיאוריה כל כמה שניות אפשר לשלוח קרוניות, אם כי מסיבות שונות לרוב המערכת מתוכננת לתדירות של קרונית כל כמה דקות (עומסים על הכבל ועל התחנות וכו').

קצת הסטוריה

שריד לרכבל נשר - מבנה מגן לרכבים שנוסעים מתחתיו)

הרכבל הראשון, שגלגל הכבל שלו נמשך על ידי סוסים, נבנה בקרואטיה בשנת 1644. בשנות השישים של המאה ה-19 צצו עוד כמה רכבלים. הם שימשו לייעול אתרי כרייה גדולים, להעברת משאות וכן, גם להעברת אנשים, עד היום הם נחשבים לאמצעי מצוין לחיבור בין נקודות  שמפרידה בינהם טופוגרפיה בעייתית.

גם בארץ היו רכבלים בשימושים שונים. מפעל נשר מלט בנשר השתמש ברכבל להסעת חומרי חציבה וכלים ממרום הכרמל למפעל שבעמק, וגם היום כשתיסעו בכביש 7212 ממרום הכרמל לנשר תראו את המבנים שהגנו על הרכבים שנסעו בכביש מפני חומרים שאולי עפו מהקרוניות (הרכבל עצמו כבר פורק), במלחמת העצמאות הופעל רכבל קל לשימוש צבאי בין שתי גדות גיא בן הינום. כיום יש מוזיאון קטן ברחוב דרך חברון 15 שכדאי לקפוץ אליו אם אתם בכל מקרה בסביבה.

וכמובן יש רכבלי תיירות-  בראש הנקרה, במצדה, בהר חרמון (לשימוש הגולשים), במנרה (המשמש גם את התושבים) ובחיפה (סטלה מאריס), רכבל סטלה מאריס משמש גם סטודנטים מתחנת המטרונית בתחתיתו ולמכללת גורדון הסמוכה לראשו וזאת במסגרת הסדר של העירייה עם היזם. יש גם רכבל בסופרלנד ובילדותי היה גם בלונה פארק. הרכבל יצא מתחומי הלונה פארק, ריחף בשמי גני התערוכה וחזר אליו ושימש בעיקר כאמצעי נהדר לאכול את הסנדוויצ'ים שסבתא הביאה מהבית בלי לבזבז זמן מתקנים יקר. בתגובה ציין אחד הגולשים שרכבל זה הועבר בשלמותו לסופרלנד.
ובתגובות הזכירו לי גם את רכבל יריחו, המקשר אל מנזר דיר אל קרנטל ואל תל יריחו. הוא נשרף ב-2015 ולמיטב ידיעתי לא שוקם מאז.

רכבל כחלק ממערך תחבורה ציבורית?

ככלל, הרכבל התקבע במוחנו ככלי שאינו תחבורה ציבורית. אבל בעולם צצו פרויקטים שניסו דווקא לשלב, בנסיונות המוקדמים ניתן למנות את הרכבל ממנהטן לאי רוזוולט שנפתח ב-1972, ועל אף שהוא לא מופעל על ידי רשות התחבורה של ניו-יורק, ניתן לשלם בו בעזרת כרטיס המטרוכארד, גם בפורטלנד שבמדינת אורגון, הממצבת את עצמה בחוד החנית של העירוניות האמריקאית החדשה, פועל מאז 2007 רכבל המחבר את העיר עם האוניברסיטה הממוקמת בפסגת גבעה. גם באנקרה בירת תורכיה יש רכבל ואפילו בלבנון.  אף שמדובר בפתרונות נקודתיים הם יותר נפוצים ממה שאנחנו חושבים.

דרום אמריקה, שהכירה לנו את מושג הBRT, הכירה לנו לראשונה גם את מושג "רשת הרכבלים", פרישה נרחבת בעיר שנותנת מענה לאוכלוסייה המתגוררת בצפיפות על מדרונות תלולים. על אף הפרישה הרחבה עדיין מדובר במענה משלים שמקשר איזורים מנותקים עם רשת התחבורה העיקרית של העיר.
הראשונה הייתה מדליין הקולומביאנית שמנסה למצב את עצמה מחדש בהקשר תחבורתי פופולרי יותר מ"דראג טראפיקינג". המערכת פועלת כבר מ-2004 וכוללת שלושה קווים שיתרחבו לחמישה בעתיד הקרוב. הם מגיעים מאותם פרברים תלולים, צפופים, עניים ולא נגישים אל רשת התחבורה המפותחת במרכז מדליין ומסיעים כבר מעל 30,000 אנשים ביום. מחקרים הראו צניחה תלולה בפשיעה בשכונות שמשורתות על ידה (שקודם לא שורתו כלל על ייד תח"צ עקב בידודן הטופוגרפי).

רעיון לרכבל בשיקגו

מדליין היתה רק הראשונה, קראקס בוונצואלה פתחה את קו רכבל התח"צ הראשון שלה ב-2010, ריו דה ז'נירו בברזיל פתחה קו רכבל ב-2011 ולה פאז בירת בוליביה עקבה אחריהן ב-2014 והציגה לעולם את מערך הרכבלים הארוך בעולם. לא קל לגור על פסגות האנדים ואין ספק שהרכבלים הקלו על חיי האנשים שלא יכלו לגור במרכז העיר והיו מנותקים ממנו גיאוגרפית כמעט לחלוטין. התמונה בראש הפוסט של רכבל לה פאז. ב-2015 הכריזה גם בוגוטה בירת קולומביה על פרויקט רכבל עירוני והרשימה הולכת ומתארכת.

ומה שמתחיל בדרום אמריקה לא נשאר בדרום אמריקה, כבר הזכרנו את אנקרה בירת תורכיה, אך גם בעיר קונסטנטין באלג'יריה יש רכבל קצר שמסיע קרוב ל-3 מליון נוסעים בשנה ועתידים להתווסף לו שני אחים קטנים בקרוב, במקסיקו הרעיון מאומץ באהבה,  בונקובר מתוכנן רכבל כחלק מאמצעי התח"צ המוביל אל האוניברסיטה וגם בפאתי פריז מתוכננים רכבלים שיקשרו אזורים דלילים אל קצה תחנות המטרו. רעיונות מקודמים גם בערים שונות בארה"ב כדוגמת אוסטין ושיקגו. ישראל פשוט רוכבת על טרנד עולמי.

רכבל באנקרה

אז זה פתרון טוב או רע?

כמו כל פתרון, הוא יכול להיות טוב או רע, כאשר השאלה העיקרית היא האם הוא מתאים לבעיה הנקודתית שרוצים לפתור, וכמובן האם הוא תוכנן נכון.

נתחיל ברע:
הרכבל הוא טכנולוגיה ישנה, שבניגוד לטכנולוגיות ישנות אחרות כגון מכוניות או רכבות לא עבר תהליך אבולוציוני ראוי לשמו עד עתה. כתוצאה מכך, כאשר תעלו על רכבל בן 100 או על רכבל חדש לא תחושו הבדל גדול בחווייה. אחת הסיבות לכך היא הביקוש הנמוך שהיה עד לאחרונה לרכבלים ברחבי העולם, מה שהביא בתורו למעט חברות שעוסקות בתחום בניית הרכבלים (למעשה שני בעלים בלבד שמחזיקים בשלוש חברות) ולחדשנות מועטה. ההתעניינות הנוכחית עשויה כמובן לעורר את השוק גם בתחום המו"פ אבל נכון לעכשיו זה עוד לא קרה.
הרכבל הוא פתרון יקר, אך עם תדמית זולה. "כמה כבר עולה כבל", "כמה כבר עולות קרוניות לא מתוחכמות") אנחנו נותנים להן הערכת מחיר נמוכה, אך בפועל יש לרכבלים עלות די גבוהה, שנובעת במידה מסוימת מהדואופול שהוזכר קודם, אך גם מעלויות אמיתיות של בניית התחנות (כרגיל זה המרכיב היקר ביותר) וגם עלויות לא מבוטלות של הכבלים והקרונות, בעיקר אם אנחנו רוצים בהם תאורה, מזגן, wifi ושאר חידושים.
הרכבל הוא פתרון מוגבל קיבולת, גם הרכבלים העמוסים ביותר בעולם לא מתקרבים לקיבולת של אמצעי הסעת המונים. זה לא בהכרח רע, זה רק מגביל את הרכבל למקומות מסוימים. חשוב להבין זאת מראש כשבוחנים היכן כדאי לעשות רכבל. כך לדוגמה הרכבל המתוכנן למירון יעזור קצת בל"ג בעומר למסות האנשים שיגיעו, אך לא יותר מכך.
לרכבל יש בעיית אמינות, שנובעת בחלקה גם כן מהדואופול הלא חדשני שהוזכר קודם. תקלות זה כמובן משהו שקורה בכל אמצעי תחבורה אך שכיחותן גבוהה יחסית במערכות רכבל, ולזה מתווסף האפקט הפסיכולוגי של להיות תקוע בין שמיים וארץ. כלומר זו מערכת שנדרשת לאפס תקלות ולו רק מסיבה זו, והיא לא עומדת בכך.
תחזוקת הרכבל יקרה, והחלקים לא בהכרח נמצאים על המדף, אם צריך להחליף את הכבל או את מערכת ההנעה לעיתים נצטרך לסגור את כל המערכת לחודשים ארוכים. זה ממש בעייתי. בנוסף, עקב התקלות שצויינו קודם צריך להיות מערך מאד מסודר של חילוץ אנשים שתקועים בגובה רב. אמצעי החילוץ וההצלה האלה, גם אם לא ייעשה בהם שימוש לעולם, עולים הרבה כסף.
הרכבל אמנם מרחף באויר, אך תחנותיו ועמודיו יושבים חזק על הקרקע. כתוצאה מכך תהליך התכנון הוא ארוך ומסובך ויעיד על כך רכבל חיפה-טכניון-אוניברסיטה, שנמצא על שולחן השרטוט מסוף שנות ה-90. חלק מהעיכוב היה בגלל ויכוחים אינסופיים עם הטכניון על מיקום התחנות בתוכו, (וגם ויכוחים על מי יישא בעלות האבטחה של התחנות). אין בכך חסרון לרכבל, רק היעדר יתרון. החיסרון הוא בכך שבאופן סובייקטיבי זה נתפש לנו כמשהו קל לביצוע והפער הזה בין התחושה למציאות עשוי לקבור פרויקטים.
ולבסוף, הרכבל הוא פתרון A-B (עם תחנות אפשריות באמצע). הוא לא פתרון של רשת, אם כי הוא תמיד יכול להיות חלק מרשת תחבורה ציבורית שנסמכת על אמצעים אחרים. לא ניתן (או לפחות מאד מסובך), לייצר לו שלוחות וחלופות. וגם הארכה שלו לאחר שנבנה מאד מסובכת ולעיתים לא ברת ביצוע. חסרון זה משאיר אותו כפתרון נקודתי שמתאים למקומות ספציפיים בלבד.

ונסיים בטוב:
הרכבל הוא אמצעי מצויין לגישור על מרחבים טופוגרפיים קשים, תוך מינימום פגיעה בסביבה. (חשוב לציין שיש לו חתימת קרקע בתחנות, בעמודים וגם בשבילי חילוץ שצריך לפתוח עד לבסיסי העמודים, ובשביל אש (נקי מעצים) ממש מתחתיו) אבל ככלל חתימתו הסביבתית הנמוכה מאפשרת שימוש במסדרונות שבהם זה יהיה ממש אסון להעביר תשתית אחרת.
הרכבל הוא אמצעי משלים מצוין למערכת תחבורה ציבורית, הוא פועל בתדירות קבועה שיכולה להיות כל כמה דקות, והוא משול למערך מיניבוסים שמבצעים "שאטל" הלוך ושוב בלי הפסקה. הקיבולת שלו לא גבוהה במיוחד, אך למקומות רבים היא בהחלט מספיקה. אגב, מרשימת הפרויקטים שדובר עליהם בהתחלה נעדרים פרויקטים ביישובים ערביים, אך בהחלט ניתן להוסיף רכבל מבית ג'ן לאותה תחנה מתוכננת ליד צומת שבע, (וגם רכבל מצפת), רכבל מבית ג'ן גם לכיוון השני של ההר לחורפיש, עם תחנה באתר העליה לרגל הדרוזי "נבי סבלאן"  רכבל ממרומי פורדיס לצומת פורדיס, רכבל מהשכונות העיליות של אום אל פאחם למרכז העיר הנמוך ועוד...
הרכבל אכן מדלג על פקקים, הוא אמנם עושה זאת בריחוף עדין ודי איטי, אך בשעת שיא בוקר, ובעיקר כשמסלולו קצר יותר מהכביש בגלל הטופוגרפיה שלמטה, הוא בהחלט יכול לתרום רבות לקיצור זמני נסיעה.
הרכבל הוא אכן אמצעי סביבתי, שקט ולא מזהם.
הרכבל משמש כאטרקציה תיירותית נוספת, ומגדיר את האטרקטיביות של העיר, הוא מאפשר מבט מלמעלה ומשפר את תדמית העיר בעיני כל הנוסעים בו, גם הנוסעים הקבועים. כי מלמעלה הכל יותר פוטוגני. הוא גם מספק נקודות מבט שמקלות על ההתמצאות בעיר אחר כך, וזאת בניגוד לאמצעים תת קרקעיים שמקשים על ההתמצאות בעיר שמעליה. הוא לא רק רואה אלא גם נראה ומוסיף נקודות חיוביות לתדמית העיר עבור כל ההולכים ברחוב שמרימים את הראש ורואים את הרכבל.
ולבסוף, מדובר בטכנולוגיה קיימת ומוכחת, עם נסיון ברחבי העולם. לא צריך להמציא את הגלגל (או הכבל).

הרכבל הוא לא טוב ולא רע. הוא אמצעי נוסף לסל האמצעים שעומדים לרשותנו כמתכנני תחבורה וכמשתמשי תחבורה. למקומות מסוימים הוא מצוין ובמקומות אחרים הוא מיותר, ואני מקווה שיקבלו החלטות נכונות וישתמשו בכל מקום באמצעי המתאים לו. אנחנו יכולים לברך על גיוון אמצעי תחבורה, שזה תמיד דבר חיובי.
ולבסוף - הפקקים מחריפים ומצטברות העדויות שרכבים אוטונומיים דווקא יחריפו אותם עוד יותר, יהיה נחמד אם לפחות חלק מאיתנו יוכל לרחף מעליהם.

האם עיר המכוניות משנה את פניה?

עיר המכוניות בהקשר פוסט זה היא לוס אנג'לס, וסליחה עם הערים האחרות המתהדרות בתואר זה, אם כי גם בהן מתרחשים תהליכים מעניינים מאד של חזרה לעירוניות ושיפור התחבורה הציבורית. (דטרויט, יוסטון)

לא הייתי בלוס אנג'לס, אך אני מרגיש שאני מכיר אותה דרך המסך הקטן והמסך הגדול. אם יבוא יום ואגיע אליה אני בטוח שלא ארגיש שאני במקום זר, וכל זאת הודות לברנדון וברנדה, לפרקליטי אל איי ולכוכבי הוליווד.

לוס אנג'לס היא העיר השנייה בגודלה ובחשיבותה בארה"ב אחרי ניו-יורק, עם כ-4 מליון תושבים בעיר (חצי מניו-יורק) וכ-18 מליון במטרופולין (כמעט כמו ניו-יורק שיש לה עשרים מליון). היא גם העיר השניה בהיקף השימוש בתחבורה ציבורית בארה"ב - שישית מניו-יורק (כ-1.6 מליון ביום לעומת כ-8.7 מליון בניו-יורק).

בקיצור, העיר לא ידועה כמעצמת תחבורה ציבורית. התמונות השולטות הן של עיר מפוזרת ודלילה, שיש בה כמובן גורדי שחקים אך הם לא המאפיין העיקרי שלה. כמעט כולם, עשירים כעניים, גרים בבתים צמודי קרקע, אוכלים בדיינרים בעלי קומה אחת ועושים קניות בסטריפמולס עם חניונים ענקיים. מישהו חישב ומצא שלכל רכב בלוס אנג'לס יש 8 מקומות חניה.

יש דאון-טאון, אבל רוב העיר שטוחה

אבל להסתמכות על רכב פרטי יש מחיר, ונראה שהפקקים האינסופיים ב-freeways שחוצים אותה גרמו ל"אנג'לינוס" רבים לפקפק במשמעות החופש שהדרך החופשית מעניקה להם. פתאום יש קולות רמים שרוצים תחבורה ציבורית טובה יותר.

האקלים הפוליטי לתחבורה ציבורית בארה"ב הוא לא קל. התמיכה מהממשל הפדרלי לא גדולה וכעת בעידן טראמפ אפילו לא קיימת, והציבור נדרש לקבל החלטה האם להטיל על עצמו מס ייעודי לפיתוח התחבורה הציבורית או לא. השינוי שאותו אסקור נובע מכך שהציבור אמר כן!!!, אני רוצה להטיל על עצמי מס, ואני אפילו רוצה שהוא לא יהיה מוגבל בזמן כדי שגם ילדיי ונכדיי ייהנו ממנו. כנראה שבאמת נמאס להם מהפקקים...

סיפורה של התחבורה הציבורית בלוס אנג'לס אם כן הוא סיפור של קשיים, של טעויות, של דחיות, של ניפוח תקציבי, של התנגדויות, של בתי משפט ושל בעיות. במידה מסוימת הוא מזכיר את הקושי שלנו בישראל לפתח מערכת הסעת המונים מתקדמת.  דווקא בגלל זה הוא כל כך מעניין. זה סיפורו של שכנוע ושל עקב בצד אגודל. לא זבנג וגמרנו כמו בסין, ולא המשך מגמות שנסמכות על מורשת בת יותר ממאה שנה כמו באירופה. הסיפור הרבה יותר מפותל מזה ולכן החלטתי לסקור אותו. מקווה שתהנו.

הסטוריה על קצה המזלג.

ללוס אנג'לס, כמו לערים רבות אחרות, הית מערכת תחבורה ציבורית משובחת  ומבוססת חשמליות שהוקמה במאה ה-19 והתרחבה בתחילת המאה העשרים, עד שנכחדה בערך במחצית המאה. בארה"ב החשמליות הראשונות היו פרטיות ברובן, והן נבנו על ידי יזמים שרצו לפתח קרקע רחוק מהעיר. היזמים העלו את ערך הקרקע בזכות פרויקט החשמליות, והעסק היו רווחי באופן גבולי או אפילו מפסיד מההתחלה (אבל העלה את ערך הקרקע). כשכל הקרקע פותחה הם חיפשו איך להיפטר מהחשמליות בין אם על ידי ביטולן ובין אם על ידי מכירתן.  שתי חברות עיקריות קנו את החשמליות ואיחדו אותן לרשת.

חשמלית אדומה - מקור: כאן

חברה אחת מיתגה את הרכבות כ -red car (חשמליות אדומות) אחרת כ-yellow car (חשמליות צהובות), והמערך המשולב היה מאד נרחב לתקופתו, למעשה ב-1925 מערך החשמליות של לוס אנג'לס, שכלל גם חשמליות עירוניות וגם חשמליות פרבריות היה הגדול בעולם!!! בתקופה ההיא כמעט כל בית בלוס אנג'לס היה במרחק של לא יותר משישה בלוקים מקו חשמלית. בשיא פעלו 1250 חשמליות בלוס אנג'לס. המחיר - פני אחד.

החשמליות החליפו ידיים כמה פעמים אך מ-1940 לערך המגמה השלטת היתה דילול קווים ותדירות, חלקם הוחלפו לאוטובוסים וחלקם פשוט בוטלו. האגדה האורבנית מספרת שחברת המכוניות GM, בשיתוף עם חברות דלק וחברות צמיגים, אחראית למות החשמליות בלוס אנג'לס, לאחר שקנתה אותן במטרה לסגור אותן ולהפעיל במקומן אוטובוסים מתוצרתה. אבל האמת המרה היא ש-GM כבר קנתה סוס גוסס, וירתה בו את יריית החסד האחרונה. הנסיעה האחרונה של החשמלית האחרונה בוצעה ב-1963.

חשמלית צהובה - מקור: כאן

חשמליות, בניגוד לרכבות קלות מודרניות, נוסעות על הכביש בתנועה מעורבת, הן המשך ישיר לעגלה עם הסוסים. ככל שהתרבו המכוניות הפרטיות שנסעו על המסילה יחד איתן, כך יעילותן הלכה וירדה, חוסר הגמישות שלהן לעקוף מפגעים על המסילה הלכה ונהייתה משמעותית יותר ותחזוקתן הייתה יקרה. כל תאונה עם רכב פרטי, גם קלה שבקלות, גרמה לעיכובים משמעותיים במסילה לכל הקרוניות שאחרי הקרונית שנפגעה, בזמן שהרכב הפרטי חזר לשגרה די מהר. ההחלפה שלהן באוטובוסים הייתה הגיונית לתקופתה, אך האוטובוסים המשיכו לסבול מהגודש שנגרם על ידי רכב פרטי וקרנם המשיך לרדת. ולכן בעשורים האחרונים אנחנו עדים לתופעה של יצירת נתיבי העדפה, גם לאוטובוסים (מסלולי העדפה ו-BRT), וגם ברכבות קלות.

את סיפור היעלמות החשמליות מהנוף סקרתי גם בפוסט על בוסטון וגם בפוסט על איסטנבול. ותמצאו אותו בערים רבות נוספות. ערים רבות בארה"ב מנסות להחזיר את החשמליות של פעם, הן מניחות מסילות וקונות רכבות קלות חדשות למראה, אך מאחר והן לא מספקות העדפה בדרך המערכות החדשות האלה נתקעות אחרי מכוניות, נכשלות ולא מגרדות את תחזיות הנוסעים. ערים אחרות שמספקות את ההעדפה בדרך דווקא רואות ברכה במעשיהן.

גם סיפור הדרכים המהירות לא ייחודי ללוס אנג'לס ואפילו לא ייחודי לארה"ב הברית, אך בארה"ב הוא בוצע בעוצמה הגבוהה ביותר כחלק מהמדיניות הפדרלית של שנות ה-50, ובערים הגדולות ביותר כדוגמת לוס אנג'לס הוא בוצע בקנה המידה הנרחב ביותר. הדרכים המהירות סייעו רבות להמשך פיתוחה של העיר, אבל גם עיצבו אותה ואת פרבריה כמוטי מכוניות. מכת הפקקים שמלווה כל עיר מפותחת, הפכה לעוצמתית במיוחד בלוס אנג'לס בהיעדר כל אלטרנטיבה אחרת.
ל-GM וחברותיה כמובן מנדט גם ביצירת הלובי למען כבישים מהירים, הם דחפו את החקיקה והביצוע שאיפשרו את הדרכים המהירות כדרכים שבהם הרכב הפרטי לא מתחכך עם אף אחד. אבל כאמור, כוחות השוק נטו בכל מקרה לטובת הרכב הפרטי והן רק האיצו את התהליך שכנראה היה קורה ממילא.

מ-1963 ועד 1990 לא נותר מעברה המפואר של לוס אנג'לס דבר מלבד קווי אוטובוס. פה חשוב לציין ששירות האוטובוסים, על אף שכוון בעיקר לשכונות העניות, היה תמיד גדול בהיקפו.

תחייתה של התחבורה הציבורית בלוס אנג'לס

בד בבד עם חנוכת האוטסוטראדות באו הפקקים, ואיתם גם זיהום האויר והתאונות. היה ברור שהמכוניות לא יכולות לחיות לבד בעיר מודרנית.
בשנות ה-70 כבר החל תכנון של מערכות הסעת המונים, באמצע שנות ה-80 הציבור כבר הצביע בעד מס ייעודי לפיתוח התחבורה הציבורית. ובסוף שנות ה-80 התחילו לעבוד במקביל גם על רכבת תחתית ראשונה וגם על שני קווי רכבת קלה .

ב-14 ביולי 1990 נחנך הקטע הראשון של הקו הכחול, לאורך כ-30 ק"מ ו-17 תחנות. זהו קו רכבת קלה (עם העדפה בדרך) ש"יושב" על מסלול של קו חשמלית ישן שנסגר ב-1961 והומר בקו אוטובוסים חזק. היום זה הקו השני בעוצמתו בלוס אנג'לס עם כ-30 מליון נוסעים בשנה (פחות מהרק"ל הירושלמית שלנו). הקו נפתח למלוא אורכו ב-1991 ולאחרונה גם שופצו תחנותיו והוחלפו קרונותיו.

ב-1993 כמה רשויות שעסקו בתחבורה התאחדו לרשות התחבורה הנוכחית (LA  County Metropolitan Transit Autority - LACMTA) הידועה בקיצור כ"מטרו". בין הרשויות הקודמות לרשות המאוחדת היו הרבה סכסוכים ובשיאם הציבור נחשף לכך שהקו הכחול, שנבנה על ידי אחת מהן, יסתיים במרחק של 6 בלוקים בלבד מהקו האדום שנבנה על ידי השנייה, ולא יאפשר חיבור נוח בינהן.  האיחוד (שכנראה נכפה עליהן על ידי הרגולטור של קליפורניה) איפשר לייצר תוכנית מאוחדת יותר ולהמשיך ביתר שאת את התהליכים של הקמת הרשת. אבל החברה החדשה נתקלה בקשיים מימוניים כאשר הוחלט ב-1998 שלא ניתן עוד להשתמש בחלק מהמיסים שיועדו לבניית הרשת ושיש להצביע מחדש על מס ייעודי לשיפור התחבורה הציבורית. ככלל אמריקאים רבים מתייחסים להשקעה בתחבורה הציבורית ולסבסוד שלה כמשהו לא הגיוני שפוגע בזכות הקניין שלהם, ולכן כל החלטה להעביר מיסים (לדוגמה ממס ערך מוסף) לצורך זה נתקלת בהתנגדות שמגיעה לבית המחוקקים או לבית משפט. כאמור, החלטה שנקראה measure R שעליה הצביעו התושבים נתנה את הכסף להמשך הפיתוח אחרי 1998. בגדול לאחר הדיון התקציבי החליטו להקים רשות מיוחדת לבניית ההארכות של הקו הכחול, שהעבירה אותו אחר סיומו לרשות המתפעלת. הקונספט התברר כמוצלח ושימש גם להקמת והארכת הקווים הבאים. מזכיר קצת את איך שמע"צ וחוצה ישראל בונות מסילות רכבת ומעבירות אותן לרכבת ישראל בתום הבנייה.

לאחר הקו הכחול הגיע תורו של הקו האדום, קו רכבת תחתית אמיתי שהחל להיבנות עוד לפני הקו הכחול, ושמקטעו הראשון נפתח ב-1993. בשנת 1996 הקו הוארך קצת ובשנת 2000 הקו הוארך להוליווד והגיעו לאורכו הנוכחי. בין הקשיים שהקו הזה עבר ניתן למנות בולענים מפחידים בכביש באזורי החפירה, ומו"מ מתיש לגבי המסלול בהוליווד שלקח יותר זמן מתהליך הבנייה בפועל. תוך כדי העבודה נמצאו אלפי מאובנים עם ערך ארכיאולוגי לרבות שברי פילים וביזונים מתקופת הקרח, סוסים וגמלים (?) ועשרות זנים של דגים שנכחדו. אם זה לא מספיק ליוו את הקמת הקו האשמות בשחיתות, באי פיקוח מספיק על איכות הבנייה ובהתקנת קירות שלא עומדים בעובי המינימלי הנדרש בחוק.  ככלל, מאז שרעיון הקו האדום עלה לאוויר אי שם בסוף שנות ה-70, ועד שהבנייה הסתיימה בשנת 2000 עברו יותר מעשרים שנה של ויכוחים ועיכובים. נשמע מוכר? 

היום הקו האדום, ביחד עם הקו הסגול (שלוחה של הקו האדום שמותגה מחדש ב-2006 לעזור בהתמצאות הציבור) אחראי לכ-180,000 נוסעים ביום, זה הקו העמוס ביותר ברשת של לוס אנג'לס. מספר הנוסעים לא גבוה יחסית לקווי מטרו אמיתיים אחרים בעולם, אך עולה בהתמדה ככל שהרשת סביבו מתעצבת ומתחברת.

הויה דלרוזה שעברו האנג'לינוס עם הקו האדום הביאה גם לגישה זהירה יותר - הארכת הקו האדום מתחת לקרקע שתוכננה למעשה נגנזה, וקו BRT בשם הקו הכתום החליף אותה, (דבר שגורם לצורך במעבר ומחליש את הרשת אך עולה פחות). רק היום, לאחר שפצעי הקו האדום הגלידו, חוזרים בלוס אנג'לס לבצע הארכות למערכת התחתית שלהם.
הקו הסגול מתוכנן להיות מוארך לבברלי הילס, דרך אזור צפוף שנדרשת בו מערכת הסעת המונים, כך שלמרות ההתמקדות בפתרונות שאינם סאבווי - גם הסאבווי של לוס אנג'לס תגדל בשנים הקרובות. העבודה כבר החלה וצפויה להסתיים ב-2026.

הקו הירוק, כמו שאר הקווים שאסקור, הוא קו רכבת קלה באורך 32 ק"מ. הקו החל להיבנות ב-1987 ונחנך ב-1995. מעניין לציין שהתוואי להקמתו באמצע כביש מהיר הוא חלק מהבנות שהושגו לאחר שב-1972 חברת הרכבות של קליפורניה התנגדה לתוואי של כביש מהיר שהביא לביטול מסילה. הוכנס סעיף שמאפשר הקמת מסילה בעתיד במרכז הכביש והסעיף הזה יושם עבור הקו הירוק.
התוצאה היא קו מהיר יחסית, עם מעט תחנות לאורך ה-I-105. שמזכיר דווקא לא רכבת קלה עירונית אלא רכבת כבדה לאורך רוב אורכו.תוצאה נוספת היא מספר נוסעים נמוך יחסית כי אין לו הרבה תחנות (35,000 ביום).
ויש עוד סיבה, הקו מצליח לפספס גם תחנת רכבת חשובה בצידו האחד (חסרים לו 3 מייל לחיבור עם תחנת הרכבת נורווק-סנטה-פה) וגם את שדה התעופה LAX בצידו האחר, שדה התעופה השני בעוצמתו בארה"ב.  (הקו מגיע לתחנה בשם LAX שממוקמת די רחוק משדה התעופה ומשם יש שאטלים) כתוצאה מהתנגדויות שונות, גם של שדה התעופה עצמו שהיה בעיצומו של שיפוץ כשהקו הופעל ולא בא לו שבניית הקו תפריע לשיפוץ, וגם של בעלי חניונים סביב שדה התעופה ושל נהגי לימוזינות ומוניות בתוכו. הקו זכה לכינוי "הקו שמוביל משום מקום לשום מקום" הוא גם הקו היחידי שלא משרת את מרכז לוס אנג'לס וכל הנוסעים בו צריכים לעבור לקו הכחול כדי להגיע למרכז העיר.
הקו לא יגיע לשדה התעופה, אך כעת בונים בשדה התעופה PEOPLE MOVER  שאמור לחבר את הנוסעים לתחנה חדשה של הקו הירוק (שלוחה חדשה) שנמצאת קצת יותר קרוב לשדה התעופה. בנוסף לו תשמש התחנה החדשה קו רק"ל חדש בצבע ורוד שיחבר את LAX לדאונטאון. לא גורם לכם להתגאות בתחנת נתב"ג שלנו? קו הרק"ל הורוד כולל קטע תת קרקעי בדאון טאון ונמצא כבר בעיצומה של בנייה לקראת פתיחתו ב-2019, התאריך בו גם אמור להיחנך הפיפל מובר של לקס.  זוהי הדמיה שלו.

הבא בתור הוא קו הזהב -  באורך 50 ק"מ שמקשר את מזרח העיר לקו האדום, נחנך ב-2003 ומסיע כ-50,000 איש ביום. הוא נבנה במקור על תוואי מסילת רכבת מ-1885, שהפכה לחשמלית אדומה ב-1906, ואיכשהו זכות הדרך שלה לא נמחקה לחלוטין בעשורים שחלפו מאז שהפסיקה לפעול. הוא תוכנן בהתחלה כהארכה לקו הכחול, אבל היתה בעיה עם חיבור הקו הכחול לתחנת יוניון באמצע הדאון-טאון ולכן ירדו מזה... עכשיו סוף סוף בונים את החיבור המיוחל. זה נקרא הרג'יונל קונקטור וארחיב עליו בהמשך.
קו הזהב הוא למעשה קו בצורת U - הוא מגיע לדאון טאון ממזרח ואז חוזר מזרחה בתוואי אחר. הנקודה הזו חשובה להבין את הרג'יונל קונקטור אז תזכרו אותה.

ויש גם את קו האקספו שמחבר את הדאון טאון לסנטה מוניקה ומסיע 55,00 נוסעים, הקו נחנך ב-2012 וההארכה האחרונה שלו קרתה ממש לא מזמן בסוף 2016. עכשיו הוא "הקו שמגיע לחוף" והוא אהוב מאד על אף שאינו מלא במיוחד. הביצוע החל ב-2003. 13 שנה "בלבד" עד לסיום. אגב גם הוא על בסיס מסילת רכבת ישנה שפעלה מ-1875 ועד 1953. העובדה שזכות הדרך נשמרה וכעת מנוצלת עשויה להזכיר לנו את המסילה המזרחית שלנו, שאחרי כמה עשורים תוקם מחדש במהרה בימינו.

הרג'יונל קונקטור
אחד הפרויקט הגדולים שעכשיו נבנים הוא ה"רג'יונל קונקטור" - קטע מנהרה לא ארוך, באמצע הדאון טאון שמיועד לרכבות הקלות השונות כדי לאפשר לחבר בינהם. כן רבותי, רכבת קלה עם קטע תת קרקעי זה ממש לא המצאה שלנו.
הפרויקט יאריך את הקו הכחול לתחנת יוניון, ויאפשר לחבר את הקו הכחול עם אחד הזרועות של "קו הזהב" כדי לייצר קו כחול אחד ארוך. גם קו האקספו ייכנס למנהרה ויתחבר עם הזרוע האחרת של קו הזהב כדי לקבל קו זהב אחד ארוך (כנראה שהשם קו האקספו יבוטל). מה שאומר שללוס אנג'לס יהיה פחות קו אחד, אבל שירות מחובר יותר מאי פעם. מעריכים שעבור הנוסעים שחפצים רק לחצות את הדאון טאון זה יחסוך כעשרים דקות. מאחר והעסקים בלוס אנג'לס מפורברים כמעט כמו המגורים יש יחסית הרבה כאלה. לפרויקט יהיו שלוש תחנות חדשות בדאון טאון וזו תרומה מאד חשובה בפני עצמה ליצירת רשת. העבודה על הרג'יונל קונקטור צריכה להסתיים ב-2021. מעריכים שהוא יגדיל את מספר הנוסעים ב-17%.
זו לא פחות ממהפכה שירותית. אפשר להקביל אותה לרכבת ישראל, לתקופה שבה רכבות מצפון סיימו בתל אביב מרכז ורכבות מדרום סיימו בתל אביב דרום. כאשר נחנכה המסילה במרכז האיילון ב-1990, ורכבות מצפון יכלו להמשיך דרומה  ולהפך זה עשה מהפך אדיר. כך כנראה יקרה גם בלוס אנג'לס.

ויש גם BRT
לבנות קווי רכבת, גם אם הם לא תחתיים, לוקח הרבה זמן, ולכן רשות התחבורה השקיעה גם בשני קווי BRT, קו הכסף והקו הכתום, המסיעים יחדיו כ-45,000 נוסעים ביום (בערך חצי מהמטרונית בחיפה). הם החלו לפעול ב-2005 (הכתום) וב-2009 (הכסף) שלא באמת מוגדר כ-BRT אלא כ"קו אוטוסטראדות". מאז פתיחתם הקווים הוארכו שוב ושוב וההארכה האחרונה בוצעה בקו הכסף ב-2015. גם הקו הכתום מבוסס על קו חשמלית שנסגר ב-1952. התוואי היה אמור להיות קו רכבת תחתית (המשך הקו האדום) אבל בגלל כל מה שתואר לעיל בעת בניית הקו האדום, הרעיון נזנח ובמקום זה מופעל BRT. הקו הכתום למעשה משמש כמזין לקו האדום ולכן פועל כמעט 24/7. לפני שהוחלט על כך ראש העיר שקל ברצינות לעשות קו "חצי תחתי" בתעלה בסגנון cut&cover בצמתים כדי לחסוך עלויות, אך נתקל בהתנגדויות רבות לכך וירד מהרעיון. מעניין לציין שהתנגדות עזה נרשמה מקהילות יהודיות אורתודוקסיות לאורך התוואי שטענו שהדבר יסכן אותם כשהם הולכים ברגל לבית הכנסת בשבת וייאלצו לחצות את המסילה. כשהוחלט ללכת על BRT היתה בעיה מאחר והפקעות הקרקע נעשו על סמך חוקים שקשורים לרכבת. הוחלט שאם תוך עשר שנים הקו לא יהפוך לקו רכבת רשות התחבורה תשלם פיצויים מוגדלים לבעלי הקרקעות.. התאריך עבר ב-2015 ואכן שולמו הפיצויים המוגדלים, היו עיכובים רבים נוספים (נמצאה גופה בתוואי, היו צריכים לפנות קרקע רעילה ועוד מרעין בישין) אך בסוף הקו נחנך. אחרי החנוכה המשיכו הקשיים כשהיה צריך לרצף חלק מהבטון מחדש כי הקבלנים זייפו, לאשר את האוטובוסים הארוכים שהיו חדשים בקליפורניה ולא היתה תקינה שמתאימה לאורך שלהם ועוד. ביורוקרטיה, בתי משפט ובעיות ביצוע מוכרים לנו טוב מדי ואנחנו יכולים להזדהות איתם.
לקו מוצעות הארכות שונות, אבל מתכננים טוענים שהוא לא יעמוד בקיבולת ויש להופכו לקו רכבת קלה. כרגע אין לכך תוכניות קונקרטיות - נחכה ונראה.
קו הכסף רץ במרבית מסלולו לאורך אוטסוטראדה בנתיב ייעודי, מופרד פיזית, ובמקומות מסויימים גם עשו לו גשרים מיוחדים (משותפים עם קווים מהירים אחרים). לקו מעט תחנות וכ-16,000 נוסעים ביום, (גידול מתמיד מאז פתיחתו) ובמקביל לו גם רץ קו ישיר עם שתי תחנות בלבד שנקרא סילבר סטריק ליין, של חברה פרטית.

בקטע הבא תראו את המערכת מתפתחת עם השנים. רכבת תחתית, רכבות קלות ו-BRT.

ויש גם "קווים משודרגים"
אחרי כל היופי שתיארתי כאן צריך לזכור שעדיין כ-80% מהנוסעים בתחבורה הציבורית בלוס אנג'לס משתמשים באוטובוסים רגילים.  לכן החליטו בלוס אנג'לס גם לשדרג כמה קווים ל"מטרו-רפיד" קווים מהירים ומדלגי תחנות. הקווים גם מצוידים במשדרים שאמורים לקצר את זמני ההמתנה ברמזורים אבל זה עובד רק בחלק מהצמתים. השירות כנראה די מוצלח אך ספג ביקורות על כך שזה פשוט לא מספיק לצרכים של לוס אנג'לס, וגם שהתקציבים לקווים המהירים האלה באו על חשבון קווים פנימיים. אדם שגר רחוק מתחנת "קו משודרג" מקבל כיום פחות שירות מבעבר. נכון להיום מטרו מפעילה כעשרים קווים משודרגים כאלה, (יש להם עדיפות אבל זה עדיין רחוק מ-BRT).
בנוסף לתחבורה הציבורית שמפעילה "מטרו" קיימים גם אוטובוסים של מפעילים פרטיים - המוכר שבהם הוא ה-BBB - BIG BLUE BUS. שמפעיל שירות בין הדאונטאון ליעדים רבים בפריפריה של לוס אנג'לס.

התחבורה הציבורית היא לא הדבר היחיד שמעסיק את לוס אנג'לס, גם שבילי אופניים, דיאטות כבישים ושיפור מרחב הולכי הרגל נמצאים על ראש שמחתם, וכולם נתקלים בבעיות בירוקרטיות שמאפיינות חברה שהתמכרה לרכב הפרטי ומנסה להיגמל, אבל חוזרת מדי פעם לסם.

ומה צופן העתיד?
ב-2016 התבקשו התושבים להצביע על מס נוסף למען פיתוח התחבורה הציבורית - MESURE M  שקובע תוספת של חצי פני למס המכירות (מקביל למע"מ שלנו) מעכשיו ועד ל-2039. הציבור הצביע בעד ומאפשר לממש את התוכנית השאפתנית והגדולה שמופיעה במפה הזו.


חזון מרשים.

ומילה אחרונה על קו הרכבת המהירה של קליפורניה.
בארה"ב כידוע אין רכבות מהירות, הרכבת הכי מהירה היא ה-ACELA שמפעילה אמטראק בערי החוף המזרחי והיא לא מתקרבת לסטנדרטים האירופאים. ייתכן ועוד השנה תיחנך גם רכבת מהירה באזור מיאמי בשם "ברייטליין" וגם היא תהיה בסטנדרט נמוך. בקליפורניה מקודמת רכבת מהירה מקצה לקצה (מפרזנו לסן דייגו) דרך סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס) והעבודות עליה כבר החלו, אבל היא סובלת מכל הרעות החולות האפשריות וסביר שלא תעמוד בתאריך היעד שלה (2025). בהקשר של פוסט זה, הרכבת המהירה צפויה להתחבר לתחנת יוניון הגדולה, שכמעט כל קווי התחתית והקלה של לסו אנג'לס מקושרות אליה. התחנה עוברת שיפוץ גדול במסגרת הרג'יונל קונקטור ותחנתה רכבת המהירה בהחלט נלקחת שם בחשבון.

המסקנה שלי מהפוסט היא פשוטה.
פרויקטים צריכים להיות איכותיים, אך הדבר החשוב ביותר הוא שיבוצעו הרבה פרויקטים במקביל, כדי שהציבור יראה תוצאות שנה אחר שנה. התחבורה הציבורית בלוס אנג'לס עדיין נמצאת בחיתוליה, ורק ל-10% מהתושבים יש גישה למערכת הסעת המונים, אך הדרך היחידה להגיע ממצב של "אוטובוסים בלבד" למצב של קו (וחצי) של רכבת תחתית, ארבעה קווי רכבת קלה, שני קווי BRT ועשרים קווים משודרגים היא לעבוד על המון פרויקטים במקביל. אני מאחל להם שימשיכו לעבוד במרץ. הם לא יוכלו לנצח את ניו-יורק, אבל יהיה נחמד אם מספר הנוסעים בתחבורה הציבורית בלוס אנג'לס יהיה תואם את גודלה. הצפיפות העירונית כבר מגיעה בעקבות הפיתוח כך שכלכלית זה משתלם ביותר.

לקינוח - הנה ראיון עם ראש העיר של לוס אנג'לס שמתמקד בתחבורה - תהנו.