לכרטיס החכם יש על הנייר יתרונות רבים, בראש ובראשונה הוא אמור לקצר את זמן הקליטה של הנוסע (אמור זה שם של דג...) וכך לקצר את זמן הנסיעה של הנוסעים, הנהגים והאוטובוסים ולייעל את כל המערכת. הוא אמור להסיר מהנהג לפחות חלק מההתעסקות עם כסף מזומן כשהחזון הוא להסיר זאת לחלוטין ממנו, הוא אמור לאפשר ביתר קלות ביצוע שינויים במדיניות התעריפים כגון כרטיסי מעבר, מתן הנחות שונות ושימוש באמצעי תשלום מיוחדים, הוא אמור לספק שירות טוב יותר ונגיש יורת של קניית נסיעות מראש באינטרנט או בקיוסקים, הוא אמור לאפשר לממשלה לקחת אחריות על הפדיון של הנוסעים ולהפוך את מפעילי התחבורה הציבורית לקבלני שירות בלבד, ובכך להסיר את אחד החסמים הקיימים היום לייעול מערכת התח"צ. על הדרך הוא אמור גם לספק מידע סטטיסטי מפורט למדי לגבי קווים עמוסים, תחנות עמוסות, תחנות מעבר מבוקשות, שעות פעילות ומה לא. מידע שחשוב מאד שיזרום כמה שיותר מהר למקבלי ההחלטות כדי להאיץ את קצב שיפור מערכת התחבורה הציבורית. (ולא ממש לא מעניין אותנו לעקוב אחר הנוסע הבודד וטוב אם לא ניתן יהיה לעקוב אחריו באמצעות הרב-קו, מעניינות רק קבוצות גדולות יותר של משתמשים).
המהפכה הגדולה הגיעה כשהבשילו התנאים לכך במשרד התחבורה. בצעד אמיץ החליטו לא להיגרר אחרי השוק למצב של כרטיסים מפוצלים לכל מפעיל, וגם לא לאמץ את הכרטיס החכם של המפעיל הגדול מכולם באופן שהיה הופך כל רצון לשפר למשא ומתן מייגע, והחליטו ללכת על פתרון שמובל על ידי המשרד ומוכתב למפעילים. בענף שברוב שנות קיומה של המדינה פעל הפוך (המפעילים הכתיבו למדינה) זה היה משב רוח מרענן. אבל זה אמר עוד משהו, משרד התחבורה חייב להיות גוף מקצועי ולא רק רגולטור בנושא הכירטוס המשותף, וזה לא כל כך פשוט.
כנהוג במקומותינו התחילו לבנות מהגג ועכשיו בונים את היסודות. הגג הוא העיצוב של הכרטיס. השם, הצורה, הצבע והלוגו. בדומה לאוקטופוס ההונג-קונגי, הרב קו הפך למטבע לשון המייצג כרטיסים חכמים בתחבורה הציבורית. הגג נבנה היטב.
קומות הביניים נבנו לאט יותר, בתחילה המפעילים החדשים שזכו במכרזים, אחר כך מפעילים ותיקים יותר שזכו במכרזים, אליהם הצטרפו החברות ההיסטוריות מנצרת וחברת דן, אחריהן הגיעה אגד שמפאת גודלה וחוסר הרצון שלה לוותר על הכרטיס החכם "שלה" לקח לה המון זמן להתארגן ולאחרונה הצטרפה גם רכבת ישראל. נשארו כמה חורים (עוד אין רב קו לחיילים לדוגמה) אבל בהחלט אפשר לומר שכל הארץ רב-קו.
אז יש לנו גג ובנין ומסתבר שבלי יסודות הוא קצת רעוע, מה חסר?
המערכת הזו שנקראת כירטוס משותף מורכבת, כמעט כמו כל טכנולוגיה, מחומרה ותוכנה. המדינה עשתה עבודה יפה בהגדרות של הנדרש מהחברות השונות בשני התחומים, כפי שנדרש מרגולטור טוב, אך כמו שכתבתי בהתחלה, כאן היא היתה אמורה להיות יותר מזה. מסתבר שלכל הנחיה, מפורשת ככל שתהיה, יש פרשנות. וזה מתחיל בצד התוכנה כשכל מפעיל בונה לו תוכנה קצת שונה מחברו, עם באגים מעצבנים משלה ועם בעיות בשפה המשותפת עם המפעילים האחרים ובדיווחים השוטפים למשרד התחבורה. מה שנוצר הוא בלגן שבו נורא קל ללכת לאיבוד.
בנוסף לכל מפעיל יש את האג'נדה שלו לגבי האופן שבו העסק אמור לעבוד. בדן המכשיר מתוכנת להוריד כסף ולשאול שאלות אחר כך כדי לחסוך זמן (אחת ממטרותיו העיקריות של הרב-קו) באגד הנהג צריך לראיין את הנוסע כאילו הוא בוחן אותו לעבודה כנהג, ובמרבית החברות האחרות הנהג צריך לדפדף בין עשרות קודים ואפשרויות מחיר אפילו אם זה קו תלמידים פנימי בתוך יבנה. את הלחיצה על הכפתורים של המכשיר הוא עושה כמובן עם רגל ימין כי הידיים אמורות לנהוג.
צד החומרה הוגדר באופן טכני ובכוונה הוגדר בצורה שתאפשר בחירה בין כמה משווקים, וכל חברה פירשה אותו אחרת, חלק מהחברות קנו מכשירים שמקלים על הנהג עד כמה שאפשר כי אין להם כמעט כפתורים, חלק מהחברות קנו מכשיר עם מקלדת מלאה למרות שהנהג צריך רק כפתור או שניים, וחלק אף קנו מכשיר עם מסך מגע יפה אך לא ממש נוח.
האופן שבו אתה שם את הכרטיס על המכשיר גם זכה להתייחסות שונה, דן קנתה מכשיר מהיר ואיכותי, עם קליטה טובה והתקינה בו תוכנה שבוחרת בעצמה מה להוריד, כתוצאה מכך אתה בכלל לא שם את הכרטיס על המכשיר, אתה פשוט מרפרף בו מעל והופ ירדה נסיעה. לכך התכוון המשורר, אבל לצערנו דן היא היוצאת מהכלל. גם במכשיר בדלת האחורית דן עשתה עבודה מצויינת ועל כך שאפו.
אגד קנתה מכשיר שאפשר להניח עליו את הכרטיס, אבל אינטואיטיבית כולם מכניסים אותו לתוך החריץ. זה נוח כי תמיד הנהג צריך לתקתק משהו ולפחות הכרטיס לא נופל, אבל לוקח זמן. בצד יש עוד חריץ שמיועד רק לחברי אגד והוא מוסיף לבלבול. מעבר לכך מדובר במכשיר טוב אך חבל שהתוכנה שלו לא מזהה את הקו ומקטינה לנהג את אפשרויות ההקלקה כדי להקל עליו. ועוד לא התחלנו לדבר על ההחלטה השערורייתית לבטל את פתקי הנייר לפני שהשקעת אפילו קצת בפיתוח יכולות אחרות לנוסע לראות מה הורידו לו (לדוגמה צג פשוט שמופנה לעברו), לא ברור לי למה משרד התחבורה גיבה את אגד על זה. (אני באמת חושב שלא חייבים נייר אם יש אפשרויות אחרות לקבלת המידע, אבל כרגע פשוט אין).
המכשיר היפה של מטרופולין גורם לך לעקם את היד בזוית לא טבעית וכתוצאה מזה הנהג בדרך כלל לוקח פיקוד ושם את הכרטיס במקומך, בזמן שהוא ממשיך לנהוג עם יד אחת.
מרבית החברות האחרות (קונקס, נתיב, סופרבוס) פשוט קנו את המכשיר הכי זול והכי מחורבן שהוא גם איטי, גם לא נוח לנהג, גם לא נוח לנוסע וגם הכרטיס כל הזמן נופל ממנו עד שהוא מגיב. בתוכנה לא הושקעה שום מחשבה שאמורה להקל על הנהג או הנוסע. כתוצאה מכך הנהג בדרך כלל לוקח את הכרטיס ועושה את הפעולה בעצמו, יד אחת מחזיקה את המכשיר, הרגל מתקתקת מה שצריך, היד השניה קורעת את הפתק (כי אפילו סכין חיתוך אין) והרגל השניה מונחת על הגז בזמן שהנהג נוהג באמצעות הפה שלו. לא כזה בטיחותי. אחר כך לסופרבוס יש את החוצפה להגיד בכל מקום שהרב קו מבזבז זמן. שילכו וילמדו מדן איך עובדים.
תגידו? כל כך קשה לקנות מכשיר עם סכין שחותכת? כל כך קשה לקנות מכשיר שיש בו צג שמופנה לכיוון הנוסע? כך כך קשה להשקיע במכשיר שעובד מהר? הצרה היא שאם לא חייבים לא עושים.עכשיו צריך לסדר את הברדק. משרד התחבורה כבר הקים מסלקה, והיא כבר עובדת באזור ירושלים ותורחב לכלל הארץ. בקרוב נתחיל לראות עמדות טעינה מחוץ לאוטובוס באזור מודיעין, שוהם, רמלה ולוד, חדרה ונתניה ובמרחב הנגב. ואולי גם המידע יתחיל לזרום בצורה מסודרת. אבל לדעתי נדרשת קפיצת מדרגה נוספת.
משרד התחבורה צריך לצאת למכרז על החומרה הטובה ביותר להכריח את המפעילים לעבור אליה, את התוכנה משרד התחבורה צריך לבנות עבור המפעילים כפי שהוא עשה עם הרישוי. (דבר שאיפשר את הוצאת המידע המאוחד לציבור לפני כשנה), מזה ייגזר גם מרכז שירות ארצי שיופעל על ידי משרד התחבורה וגם אתר אינטרנט מאובטח לטעינה ולבדיקה של הנסיעות שעשית (בפורמט פיי-פל). בקיצור. משרד התחבורה צריך להפוך למפעיל היחיד של התחבורה הציבורית בארץ כאשר המפעילים מספקים לו את האוטובוסים והנהגים כקבלנים שלו אך לא מעבר לכך. אני מקווה שזה מה שיקרה, כי אחרת ייקח הרבה יותר זמן עד שהמערכת תתייצב.
הפוסט הזה שימש אותי להוצאת קיטור, כדי להיות פרודוקטיבי בניתי גם את מדריך הרב קו. שאלות ותשובות קצת יותר מפורטות ופחות יבשות מהנסחים הקבועים שמופיעים אצל כל חברות האוטובוסים.
