רשומות מבוסטון חלק ב' - הולכי רגל

חזרתי לא מזמן מחופשה ארוכה יחסית בבוסטון, וכבר כתבתי בהרחבה על הקו הירוק שסיקרן אותי מאד, שריד למערכת החשמליות מהעבר שעדיין עובד.

בפוסט זה אתייחס להולכי רגל בשביל לענות על השאלה - מה הפך את בוסטון, לפחות לפי מדריכי התיירים, לאחת הערים הידידותיות ביותר בארצות הברית להולכי רגל.

הולכי רגל

למטרופולין בוסטון תשתית עירונית נרחבת שנבנתה טרם תקופת הרכב הפרטי, חלק נרחב מההתפתחות העירונית שלה בוצע במהלך המאה ה-19 ולכן בנוי מגריד צפוף ונוח להליכה. כתוצאה מכך העיר פורחת ותוססת מרחובות רבים בהם מתנהל מסחר בקומת הרחוב, כאשר, פארקים, כנסיות, כיכרות עירוניות, מבני תרבות, מוסדות שלטון ומכללות פזורים בינהם. כשיש הרבה מסחר ברחוב אז יש גם הרבה יותר מסחר עצמאי, כזה שהוא לא חלק מרשתות גדולות. ואמנם יש סטארבאקס בכל פינה, אך ממולו יש קפה שכונתי, וכנ"ל מסעדות, חנויות מכולת, חנויות ספרים ו-מישהו יודע איך אומרים באנגלית טמבוריות?

למה גריד צפוף יותר טוב להולכי רגל? הדוגמה הבאה, שלקוחה דווקא ממדינת וושינגטון ומציגה את מספר הרחובות הזמינים להולך הרגל במייל אחד של הליכה, בגריד ההסטורי של סיאטל ובפרבר בל-ויו הסמוך, ממחישה זאת יותר מכל.

אולי מיותר להזכיר אבל בישראל, גם כשבונים שכונות מגדלים בצפיפות גבוהה, משום מה מתכננים את הרחובות כמו בפרבר של וילות.

בוסטון היא דוגמה מצויינת למרקם אורבני גדול מאד ידידותי להולכי רגל, כתוצאה מכך 13.5% מהבוסטוניאנים הולכים ברגל לעבודה. הישג די מרשים בעיר של 600,000 תושבים שהיא חלק ממטרופולין של שישה מליון. העיר מדורגת במקום השלישי במדד ההליכתיות האמריקאי (walk-score) אחרי ניו-יורק וסן פרנסיסקו ולפני וושינגטון. במקום השלישי (באותו סדר) מבחינת איכות התחבורה הציבורית באותו אתר ובמקום הרביעי מבחינת היקף השימוש בתחבורה הציבורית (אחרי ניו יורק, וושינגטון ושיקגו), והרי ידוע שכל משתמש תחבורה ציבורית הוא גם הולך רגל. גם מדד ה-walkups של אוניברסיטת וושינגטון נתן לה את המקום השלישי (אחרי וושינגטון וניו-יורק, סן פרנסיסקו דווקא במקום החמישי אחרי שיקגו). מדד ה-walkups  גם מסביר מדוע בוסטון כל כך יציבה ומשגשגת כלכלית.לפי החוקר המוערך ריצ'רד פלורידה מאוניברסיטת וושינגטון יש קשר ישיר בין הליכתיות איכותית לשגשוג כלכלי.
בעיר פועל הארגון הותיק ביותר למען הליכתיות בארה"ב, walkboston שנוסד ב-1990 ופועל רבות למען שיפור תשתיות הולכי הרגל. דבר שמאד ניכר ברחבי העיר.

העיר היא שילוב מרתק של סגנונות אדריכליים, החל מניסיונות העתקה של אדריכלות יוון ורומי, דרך סגנונות מצועצעים של אירופה הרנסאנסית וכלה בסגנונות מודרניים חסרי זהות וכמה דוגמאות יוצאות דופן גם לברוטליזם בריא. אני מניח שהשם שניתן בתל אביב הצעירה לברדק הזה - סגנון אקלקטי - תקף גם לבוסטון.

הבוסטון קומונס וברקע מגדלי כיכר קופלי.
מקור: ויקיפדיה

גם נפחי הבניינים שונים, לא נדיר לראות רחובות שלמים חד או דו קומתיים ובינהם בניינים גדולים יותר ואף מגדלים. (אם כי קו הרקיע של בוסטון די צנוע). מערכת הסעת ההמונים הוותיקה הביאה לציפוף בקירבה לתחנות וכך השדרות המתרחקות מדאון טאון בוסטון מאופיינות בבתי דירות לאורכן (סמוך לתחנות) בעוד המרחבים שבינהן מאופיינים בצמודי קרקע. כל הבלגן הזה מאד מעניין להולך הרגל וצפיפות הרחובות מאפשרת לו כל פעם לבחור דרך הליכה אחרת. (וכן, אני יודע שאני נשמע קצת כמו ג'יין ג'ייקובס, שביקרה בבוסטון ואהבה את רוב מה שראתה).

לבוסטון רשת פארקים מעניינת . המפורסם שבהם הוא הפארק הציבורי הראשון בארה"ב מ-1634 שנקרא בוסטון קומון, (שלמעשה, למרות שהוא לא גדול במיוחד, הוא שימש השראה לסנטרל פארק הניו-יורקי) ובו הבן שלי האכיל סנאים בלי הפסקה. בנוסף לו יש בעיר גם מערכת פארקים לאורך יובל של נהר הצ'רלס שנקראת emerald necless.  למעשה מדובר באדמת ביצות שסימנה את גבולה של בוסטון (מעבר לה נמצאת ברוקליין שבה גרתי כששהיתי שם), עם ההתפחות העירונית אדמת הביצות יובשה והפכה לנהר ביוב אשר זרם לנהר הצ'רלס והביא למפגעי בריאות רבים. בסוף המאה ה-19 הוחלט להפוך את נהר הביוב לפארק אורכי. מדובר ברצועה צרה עם נחל באמצע אשר במקומות מסויימים היא מתרחבת לפארק כזה או אחר. בצורה שמזכירה שרשרת אבנים טובות המחוברות בחוט, עם תליון גדול בקצה (בערך כמו שהכנרת מזכירה כינור, צריך הרבה דמיון).

התכנון המקורי, שדי נשמר, של האמרלד נקלס, משנת 1894
מקור: וקיפדיה

השילוב הזה של מים ופארקים באמצע העיר, כולם בקנה מידה אנושי, תורם לגיוון בהליכה וגם מייצר שביל אופניים מגניב. שימו לב שהיקף הפארקים בבוסטון  לא גדול. אבל לזה דווקא יש יתרונות לא מעטים כי השימוש בפארקים אינטנסיבי. תוכלו לקרוא בעוד בלוג תל אביבי של יואב לרמן למה יותר מדי שטחים ירוקים זה לא בהכרח טוב, גם פארקים צריכים להיות במידה ומה שיותר חשוב הוא רשת רחובות עירונית ומעודדת הליכתיות, שנשברת לעיתים באיזה גינה או פארק משובבי נפש. פארקים קטנים, ובעיקר רצועות ליניאריות כמו האמרלד נקלס הופכים לחלק מהגיוון העירוני במקום לגורם מחלק נוסף.

פארק ה-fens, חלק מהאמרלד נקלס הסמוך לאזור מכללת ברקלי למוזיקה (ברקע, שוב, כיכר קופלי, הפעם מצידה השני).
מקור: emerald neckless conservacy

לבוסטון יש גם גדת נהר ושפך לאוקיינוס האטלנטי וכמיטב המסורת העירונית הגלובלית הם זכו להזנחה במשך שנים. נהר הצ'רלס היה אחד הנהרות המזוהמים ביותר בצפון אמריקה עד שבשנות ה-60 קמה תנועה אקטיביסטית לשמירה על הנהר, המפרץ והים והחשיבות שלהם למורשת הבוסטונית, כי לא כיף להשליך ארגזי תה לנהר מזוהם. בלחץ שלהם ושל תנועות סביבתיות אחרות הנהר נוקה וכיום הוא הנקי ביותר בחוף המזרחי, והוא שוקק חיים מבחינת פעילויות ספורט ימי וסתם תיירות. לאורך כל הגדות הוכשרו שבילי הליכה ופארקים אם כי לרוע המזל עדיין יש לאורכם גם כבישים מהירים שמקשים על ההגעה אליהם. המתנדבים החמודים אפילו לימדו את הבן שלי לדוג בחכה אמיתית (במסגרת פעילויות לקירוב בין התושבים לנהר שלהם) ולימדו אותו על הסרטנים שחיים בנהר.

בוסטון היא מטרופולין הקולג'ים והאוניברסיטאות. תמצאו פה שמות מוכרים כגון, הארווארד, MIT, (שחלק מהקמפוס שלהן שוכן בעיר ששמה קיימברידג' במטרופולין בוסטון, שנקראת על שם העיר האוניברסיטאית הבריטית, האמריקאים לא חזקים בשמות מקוריים), מכללת ברקלי למוזיקה ובוסטון יוניברסיטי. ובנוסף להם יש עוד עשרות קולג'ים פחות מוכרים. אבל שם אין בעיות אבטחה ולכן המילה "קמפוס" מקבלת משמעות שונה לגמרי. המבנים משולבים ברחובות ומוקפים בבנייני מגורים רגילים. בתי האחווה (האלה מהסרטים המטופשים שאני אוהב שבהם מתעללים סטודנטים ותיקים בסטודנטים צעירים), הם סתם בתים רגילים באמצע רחוב רגיל, ואין מתחמים מגודרים וסגורים. מוקדי העניין האלה מעשירים מאד את החיים העירוניים כי הקולג'ים מפוזרים בכל רחבי העיר. מעניין לציין שתופעה דומה, אם כי קטנה מאד בהיקפה מתפתחת בארצנו הקטנטונת דווקא בעיר צפת.

סטודנטים מעשירים מאד את החוויה העירונית, כי הם דואגים למלא את העיר בהתרחשויות עירוניות, ורבים מהם ממשיכים גם לעבודה בעיר ולכן גם אזורי התעסוקה מרגישים צעירים ורעננים. רחובות בוסטון מלאים בהתרחשויות שונות ומשונות שאתה פשוט נתקל בהם. בין אם זה חבורת צעירים שעושה ג'אם סשן, ובין אם זה רוכבי אופניים שמחלקים פרחים.

וזה מוביל אותי לעוד נקודה - בעיר יש הרבה כיכרות עירוניות שבהם כל האירועים האלה יכולים להתרחש. הבוסטונים אוהבים לעבור את הקיץ שלהם עם הרבה מים. ואני לא מתכוון למים לשתיה אלא למים ממזרקות, מהסוג שמזמין אותך להיכנס אליהם ולשחק בהם. קיבלנו טיפ ללכת תמיד עם בגד ים בתיק לילד, כדי שיוכל להירטב כאוות נפשו. מזרקות אחרות, צנועות יותר, אבל עם בריכות רגועות, מזמינות את המבוגרים לשכשך רגליים בעת ארוחת הצהריים.

העיר נקייה בצורה טובה, הרחובות ברובם מוצלים בעצים גדולים (רובם בשלכת בחורף, דבר שמתאים לאקלים הבוסטוני, המדרכות ברובן רחבות ופנויות ממכשולים, וזה לא שאין בעיות כלל אבל כעקרון הולך הרגל מרגיש שדואגים לו. לא נתקלנו בתופעות של מדרכות חסומות על ידי כלי רכב חונים לדוגמה.

אז מה היה לנו?

א. רשת רחובות ידידותית להולכי רגל

ב. רשת פארקים צנועה אך איכותית

ג. עירוב שימושים מוחלט בין מגורים, תעסוקה, חינוך ופנאי.

ד. כיכרות עירוניות שמעודדות את הציבור להשתמש בהן.

ה. מערכת הסעת המונים, מיושנת אך עובדת המעצימה את המרכז העירוני

ו. מרחב הולכי רגל מתוחזק כשורה, ואכיפה טובה על כלי הרכב שלא יפלשו אליו.
ז. גולש אנונימי הוסיף את מה שאמרה לי גם אחותי. הולך הרגל הוא מלך הכביש, אם הוא חוצה באור אדום או שלא במעבר חציה. זה "מותר" (כלומר אין אכיפה של זה וזו נורמה מקובלת). על הנהג מוטלת כל האחריות לחפש את הולך הרגל. הטיעון הזה תקף כמובן רק ברחובות קטנים. ברחובות רחבים יותר כבר לא נראה את הולך הרגל מעז להיות "מלך" (ויש כאלה בבוסטון אם כי פחות מהממוצע). זה כמובן מחזיר אותנו לנושא האהוב עליי, "למה דרכים עירוניות גורמות יותר נזק מתועלת לעיר".

פלא שבוסטון נחשבת לאחת הערים הטובות ביותר להולכי רגל בצפון אמריקה?

וסוגייה מעניינת:

הצמתים מתנהגים בצורה שונה לחלוטין מבארץ - בכל צומת יש ארבעה מעברי חציה  אבל כל עוד המכוניות נוסעות באחד הכיוונים יש להולכי הרגל אדום. אחר כך יש פאזה אחת ברמזור בה לכל המכוניות יש אדום ולכל הולכי הרגל (מכל הכיוונים כולל באלכסון) יש ירוק. כמו צומת כיכר השבת בירושלים, כך מתנהגת כמעט כל צומת וצומת בבוסטון.

כתוצאה מכך זמני ההמתנה שלך כהולך רגל בצומת ארוכים יחסית, אבל לעולם לא תחכה יותר מרמזור אחד.

דבר אחד מעצבן, בכל הצמתים הולך הרגל נדרש ללחוץ על כפתור כדי להפעיל את הפאזה הזו.

האם זה יותר טוב או פחות טוב מהשיטה הישראלית (שכנראה נסמכת על האירופאית), שנותנת להולך רגל ירוק כשלמכוניות יש אדום אבל מכריחה אותו לחצות צומת בשתיים או שלוש הפסקות? לא יודע. מה דעתכם?

ועוד הרחבונת
זה ממש לא מובן מאליו שבבוסטון לא אוכפים חציית הולכי רגל באור אדם או סתם באמצע הרחוב, בערים רבות דווקא יש אכיפה של מה שנקרא jay-walking. בכך בוסטון (וניו-יורק) הן די חלוצות.

בוידאו הבא מסביר אדם קונובר בצורה משעשעת למה הג'יי ווק הוא רעיון רע, כיצד נוצר וכיצד התקבע בתודעה.