שומרי משקל, על דיאטת כביש שמעתם?

אם אתם סובלים מעודף משקל, או סתם בעלי מודעות תזונתית, אתם ודאי מכירים את התסמינים של משקל עודף. המותניים מתרחבות והחגורה מתחילה ללחוץ, אבל חגורה טובה לבדה לא עוזרת לשמירה על המשקל. ככל שעולים במשקל צריך להרחיב את החגורה ובצוק העיתים גם את המכנסיים, אך מכנסיים גדולים יותר כשלעצמם אולי יהיו נוחים יותר, אך לא יפתרו את הרגשת הכבדות שהופכת להיות מלווה קבועה. מתחיל להיות לנו קשה לזוז, והכל נעשה לאט יותר, ואם לא נשנה את הלך הרוח ונתחיל דיאטה גם נפגע לעצמנו בברכיים ובמערכות חיוניות בגוף כגון מערכת הזרמת הדם שתלך ותיסתם לאיטה כתוצאה מעודף שומנים. בקיצור, ממחר דיאטה...

באופן הזוי כלשהו, כל מה שתיארתי עכשיו נכון גם לכבישים ולרכבים הפרטיים הפוקקים אותם השכם והערב, אך קונספט דיאטת הכבישים עדיין חדש במקומותינו ועוד לא נכנס לתודעה.

הרכב הפרטי הוא המצאה גדולה, הוא מאפשר לבני האדם להתנייד ממקום למקום בלי להזיז כמעט אף שריר והא הפך את הניידות האנושית למשהו קליל ונוח. כמו כל המצאה גדולה, חסרונותיו לא הופיעו מיד אלא רק לאחר שהוא התבסס  במספרים גדולים, ולכן היום חסרונותיו מורגשים יותר מאי פעם ורק הולכים ומתעצמים.

רכב פרטי משפיע על המרחב בשלושה אופנים:
1. ברחובות בנויים ישנים: הומצאה ההפרדה בין כביש למדרכה, הרכב הפרטי קיבל את הכביש הרחב המתאים למידותיו והולך הרגל קיבל את המדרכה הצרה המתאימה למידותיו. בעבר כל המרחב הגדול הזה שנקרא רחוב לא חולק בין הולכי הרגל, רוכבי הסוסים וקרוניות החשמלית, אך כעת הוא מחולק באופן די ברור. מאחר ומדובר במרחב קיים עם מבנים משני צידיו, כאשר נאלצו לעשות פשרות עשו אותם לעיתים קרובות על חשבון רוחב המדרכה והולך הרגל נאלץ להסתפק גם במדרכה שאינה מתאימה למידותיו, הרי המכונית לא יכולה להתגמש...
2. ברחובות חדשים: המתכננים קבעו מראש רוחב דרך שמאפשר גם תנועת רכבים מהירה וגם מדרכות. לכאורה מאד הגיוני, אך למעשה המרחב האורבני הצפוף והייחודי הפך למרחב של כבישים עם בניינים פזורים ביניהם. הדרכים הרחבות איפשרו לרכב הפרטי לנסוע מהר ופתאום הולך רגל שחשקה נפשו לחצות את הכביש מצא עצמו חסום בפני נהר סואן. חציה לא נכונה משמעה גזר דין מוות, והאופציה שנשארה פתוחה בפניו הינה ללכת עד למעבר החציה קרוב והמרומזר, להמתין ולחצות, ושוב להמתין ולחצות, ואז לחזור על עקבותיך ב"גדה" השניה. זה לא פשוט כשאתה מסתמך על שרירי הרגליים ולרוב לא מוגן מפגעי מזג האויר.
3. הומצא מרחב ציבורי חדש בשם "אוטוסטראדה" בו הולכי הרגל הוכרזו כ"פרסונה נון-גרטה" בעוד המכוניות טסות להנאתן (או עומדות בפקק להנאתן, תלוי בשעה). מרחב זה הלך והתפתח לרוב בין ערים או בשולי ערים, ובמקרים מסוימים גם על חשבון ערים (ידועות ביותר הן ערי אמריקה שסללו אוטוסטראדות למרכז העיר על חשבון שכונות שלמות, אך התופעה במימדים צנועים יותר קיימת בכל העולם).

כל אלה פעלו את פעולתם לשני הכיוונים, מחד המכוניות איפשרו את המשך שיגשוג ופיתוח העיר, תוך שהיא מסתמכת על מרחבים גדולים יותר בשוליים בהם יכלו לגור אנשים, ומנגד המכוניות שינו אותה לבלי היכר תוך שהן מביאות איתן תופעות שליליות רבות כזיהום, רעש, תאונות, פקקים, חניונים רבים, עצבים, פירבור המגורים והמסחר, הריסת המרקם הצפוף והנוח של הערים הישנות, והעתקת כובד המשקל של הפעילות האנושית למקומות חדשים, נגישים, תלויי רכב פרטי ולא נעימים להליכה. במקומות אלה אתה נכנס מהחניון התת קרקעי למזגן בקומה העשירית וחזרה לחניון בסוף היום. איפה העיר?

מילת המפתח היא כרגיל, איזון. והפעם איזון בין צורכי הניידות שמוכתבים על ידי המכונית כ"מובילת דעת קהל" לבין הצורך של העיר להישאר עיר צפופה שחיה ונושמת גם משתמשי דרך אחרים.
בערים רבות כבר נקטו בפתרונות מפתיעים של הגבלת הרכב הפרטי והופתעו לטובה. מסתבר שכשאתה מגביל את הרכב הפרטי במרכז עירוני צפוף אתה מצליח לעיתים להחיות אזור שלם, ועל הדרך אתה גם משפר את תנועת כלי הרכב.

כולנו מכירים את הרחובות הרחבים ומלאי הבמפרים, מיעוטנו יודעים שלפס האטה יש משמעות אחת! המתכנן טעה והעניק לכביש רוחב גדול מדי שמאפשר לנהג לנסוע מהר מדי יחסית לתנאי הדרך. כמות גדולה של במפרים משמעותה שדור שלם של מתכננים טעה ועכשיו אנחנו משלמים על כך בתשלום מסיים לעיריות על הקמת ותחזוקת הבמפרים, בתשלום למוסכים על בולמי הזעזועים לרכב ו(לא עלינו) בתשלום בחיינו במקרה של תאונות שהבמפרים לא ממש מצליחים למנוע. באופן לא מפתיע במרבית כבישי הערים ההסטוריות אין כלל במפרים כי אין בהם צורך, אתה נוסע לאט כי הרחוב הצר לא מאפשר לך לנסוע מהר יותר. על הדרך אנחנו מרוויחים בטיחות רבה יותר לילדינו, חופש הליכה גדול יותר כהולכי רגל, מדרכות רחבות יותר עם שדרות עצים מסוככות ומקום לריהוט רחוב (לפעמים) והכי חשוב בישראל, ניצול יעיל יותר של הקרקע.
אז במספר מקומות כבר נקטו פתרונות אחרים כגון "הרחוב המתפתל" (ראיתי כזה בהרצליה) שמכריח את הרכב להאט על ידי יצירת משולשי גינות קטנים כל כמה מטרים, במקומות עם מצוקת חניה ניתן לייצר חניות אנכיות שמביאות להאטת התנועה, והפתרון החביב על הישראלים, בונים כיכרות בכל צומת רענן.
פתרונות יותר מרחיקי ראות מסתכלים על משתמשי הדרך האחרים ומאבקם לתשתית נורמלית ומקצים חלק משטח הכביש להרחבת מדרכות, לשבילי אופניים, לפרוקטים כגון מרכזי מיחזור (שמשום מה הם על המדרכה, אך זה לא מחויב המציאות), ולנתיבי תחבורה ציבורית, ואפילו מסלולי BRT ורכבת קלה. במסגרת זו נחסמים לעיתים רחובות שלמים לתנועת רכב פרטי כדוגמת רחוב יפו בירושלים וזה עושה לרחוב רק טוב.

ומה קורה לרכב הפרטי? נבואות החורבן לא מתקיימות. לא באבן גבירול ולא בכל מקום אחר שמסלולי הרכב הפרטי הוצרו. כאשר מבוטל לחלוטין כביש (כמו בטיימס סקוור בנו-יורק) התגלה באופן מפתיע שהיעדר האלטרנטיבה המהירה והחוצה מפצל את כלי הרכב בין שתי אלטרנטיבות עוקפות והגודש קטן במקום לגדול. כאשר הכביש רק מוצר על ידי הורדת נתיב או הצרת נתיבים קיימים כמו באבן גבירול או ברחוב משה דיין בתל אביב, אנו מגלים שאנשים רוצים לנסוע בהתאם לתנאי הדרך ולא לסכן את עצמם ואחרים, דיאטת הכביש מאפשרת להם להעריך את המהירות הנכונה טוב יותר. מספר התאונות בכבישים כאלה בכל רחבי העולם נחתך באחוזים גבוהים.

זה לא אומר שצריך לבטל רחובות על ימין ועל שמאל, אבל אם נבודד את המקומות המיוחדים האלה שבהם הרכב הוא לא העיקר, ונעשה להם קצת דיאטה, נחיה בעולם בריא יותר.

ואם יש לכם עוד חמש דקות, תראו את הוידאו הזה.

ועוד חמש דקות לוידאו החמוד הזה.