יום חמישי, 30 במאי 2013

ציר המוות בז'בוטינסקי או - איך מתכננים מת"צ


לפעמים, ואולי אפילו בדרך כלל, פתרון בעיה אחת מציף בעיה אחרת. במקרה שלנו האוטובוס נסע עם כולם בפקק ופתרון הבעיה היה לתת לו נתיב משלו, הכי קל היה לעשות את זה בנתיב הימני ולכן מרבית נתיבי התחבורה הציבורית בארצנו צמודים למדרכה.
אבל בתוך העיר הנתיב הימני שמור למכוניות חונות, כניסות ויציאות מחניה, פחי זבל, פניות ימינה, וקוני סיגריות ולכן בתוך מרחב עירוני נתיבים ימניים לתח"צ הופכים לבדיחה. המסלול חייב להיות במרכז הציר, משמאל לתנועת הרכב הפרטי. זה מציף בעיה חדשה, הולכי רגל צריכים לחצות את הכביש כדי להגיע לתחנה. זה כשלעצמו לא כל כך נורא אלא שחלקם נהרגים בדרך וזה נורא ואיום.

בציר ז'בוטינסקי נהרגו 17 אנשים בפרק זמן קצר!

פה אני מצטרף לסיסמה של עמותת אור ירוק - תאונות דרכים הם לא גורל, הם מחדל.

ציר המוות בז'בוטינסקי נראה בדיוק כמו שנראה בזמנו מסלול האוטובוסים ליד הקריה שבוטל לפני יותר מעשור, גם שם נהרגו הרבה אנשים, למרות גדרות גבוהות ומכוערות ושלטים מנקרי עיניים. אבל ביטול הציר הוא שוב הפתרון הקל והלא נכון. האם אפשר לתכנון מסלול תחבורה ציבורית במרכז הציר שהוא יותר בטיחותי ויותר עירוני, וכך ליהנות מכל העולמות? לדעתי כן.

הבעיה מתחילה בכך שמתכנני תחבורה מגיעים לתכנון הולכי הרגל רק בסוף התכנון, אחרי שדאגו קודם כל לתכנון הרכב הפרטי (שחס וחלילה לא ייפגעו תנאיו של נהג הרכב הפרטי בגלל ההחלטה לפתוח מת"צ) ואחר כך לתכנון האוטובוסים.
התוצאה היא שהולכי הרגל שמשתמשים בכוח שריריהם כדי להגיע לתחנה, נאלצים ללכת עד לצומת רחוקה כלשהי, להמתין 5 דקות באור אדום, להמתין עוד 5 דקות באור אדום נוסף ואז ללכת עד כמה עשרות מטרים חזרה לתחנה הרחוקה מהצומת מטעמי בטיחות לעיתים מוגזמים. תחנת האוטובוס הקרובה מעולם לא נראתה רחוקה יותר ולא פלא שחלק מחפשים קיצורי דרך ועוד לא נולדה הגדר שתמנע זאת לחלוטין.
הבעיה השניה והכואבת היא העובדה שבציר המרכזי אוטובוסים נוסעים לשני כיווני הנסיעה והולך הרגל עלול שלא להסתכל לשני הכיוונים בזמן שהוא חוצה באור אדום. קשה להאשים אותו על חציה באור אדום כשהרמזורים ממש לא מתחשבים בו וגם האוטובוס שהגיע לתחנה כבר סוגר דלתות. אבל גם מי שיאשים אותו לא יגזור עליו גזר דין מוות. זה לא הוגן.

אז מה עם פתרונות?
כמקובל בבלוג הזה, אני תמיד טוען שאנחנו לא המצאנו את הגלגל. רבים וטובים מכל העולם התחבטו בשאלה והגיעו לכמה תובנות מפתיעות.

א. לא צריך גדרות מכוערות לאורך כל הדרך. זה יכול להראות גם ככה.

גם יותר יפה, גם יותר עירוני מגדרות מכוערות, גם מאפשר לאוטובוסים גמישות במקרה של רכב תקוע וגם הולך הרגל שחוצה באמצע מוצא את עצמו בכביש רחב עם צורה מוכרת, יודע לאן להסתכל ולכן מסתכן פחות.

בוודאי אתם שואלים "איפה יהיו התחנות?"
לכך יש שתי תשובות.
התשובה הראשונה: באמצע -  צריך אוטובוסים מיוחדים עם דלתות בשני הצדדים או רק בצד שמאל. אוטובוס שמשתמש בנתיב המיוחד חייב להיות אוטובוס מיוחד ויש לזה יתרונות גדולים בצירים עמוסים במיוחד, כי זה מגדיר בצורה טובה יותר לקו ה-BRT שהציר שלו ורק שלו.

למקרה שתהיתם, התמונות למעלה הן מהדמיה לפרויקט BRT בשיקגו שעושה סיבוב במרכז העיר העמוס.

התשובה השניה יותר מורכבת:
מרבית מערכות ה-BRT בעולם הן מערכות פתוחות, אשר בכולן או בחלקן נוסעים גם קווי אוטובוס רגילים. וחבל שהם לא יוכלו להשתמש בציר המהיר רק כי אין להן דלת בכיוון הנכון. מצד שני. לצייד את כל הצי באוטובוסים עם דלתות בכל הצדדים זו השקעה יקרה מאד שגם באה על חשבון מקומות ישיבה.
לכן המתכננים נצצדים לאי הירוק באמצע אבל רק בתחנות (שאמורות להיות בציר מהיר כל חצי קילומטר בערך), ייגמר האי תנועה המרכזי ויתחיל אי תנועה מיוחד עבור התחנה. זה ייראה ככה.


ההדמיה היא מפרויקט שמתוכנן ליד סן פרנסיסקו. במסלול המטרונית יש קטעים שמזכירים את זה, אך זה לא נעשה בצורה שיטתית. חלק אחר מהמטרונית נראית כמו ציר ז'בוטינסקי. ולצערי גם שם יש כמה וכמה הרוגים.

אבל, אתם אומרים. לא נפתרת הבעיה של הסתכלות לשני הצדדים!!!
אתם טועים:
א' שימו לב שבגלל שאין מפרדה בצד שמאל בין הרכב הפרטי לתחבורה הציבורית, הולך הרגל צריך לעבור ארבעה נתיבים בבת אחת ולא שתיים. זה מספיק כדי שהוא יחכה בסבלנות לאור הירוק.
ב' לא חשוב מאיזה צד הוא מגיע, הוא צריך לחכות רק רמזור אחד כדי להגיע לתחנה. (התחנה בכיוון ההפוך נמצאת בצד השני של הצומת ומהווה תמונת מראה של תחנה זו).
ג'. אמור להיות שם גם גל ירוק להולכי רגל עבור אלה שסתם חוצים את הרחוב.

אם הפתרון הזה נראה לכם פשוט מדי אפשר גם לסבך:

בתמונה תבחינו שהאוטובוסים נוסעים בנתיב השמאלי המרכזי, אבל כדי להגיע לתחנה עם הדלת בצד הנכון הם חוצים את המסלול של האוטובוסים מולם, דבר שיוצר X לפני התחנה ו-X אחריה.
זה נשמע מסוכן, אבל למעשה במרווחים של 2 דקות בין אוטובוס לאוטובוס, מהירות נמוכה לפני הכניסה לתחנה ושדה ראיה נרחב זה פתרון מאד בטוח. התמונה הזו מסידני באדיבות גוגל earth והבלוג המצוין hunman transit

מסקנות:
1. אפשר גם אחרת. לא צריך להיצמד לדוגמות מיושנות. אוטובוס צריך מסלול משל עצמו בנתיב השמאלי אך רצוי שהמסלול לא יהיה מופרד לחלוטין מהתנועה הכללית בכדי לאפשר גמישות. דרך חברון בירושלים נראית כמו ציר ז'בוטינסקי רק שיש רק נתיב אחד לכל כיוון עבור האוטובוסים בלי אפשרויות עקיפה. התוצאה. פקקי אוטובוסים שלא יכולים להיפתר בגלל גדרות גבוהות גם אם המסלולים הרגילים לרכב הפרטי ריקים.
2. כדי להגן על הולכי הרגל לא צריך לגדר. לפעמים אפילו להפך, אם תורידו גדרות תגנו עליהם הרבה יותר כי הגדרות מייצרות אשליית בטחון.
3. והכי חשוב. כל נוסע בתחבורה הציבורית הוא קודם כל הולך רגל. אז תתחילו את התכנון מהם, ואז תעברו לאוטובוסים ורק בסוף תתייחסו לרכב הפרטי. כך זה צריך לפעול.

תגובה 1:

  1. סוף סוף מצאתי הסבר למה קורה ב"ציר המוות".

    תודה!

    השבמחק

אולי תתעניין גם באלה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...