הילולת הרשב"י - אירוע התח"צ הגדול ביותר בישראל

זה לא סוד שחרדים נוסעים הרבה בתחבורה ציבורית, וזה גם לא סוד שהרגלי הנסיעה שלהם שונים במידה רבה מהרגלי הנסיעה של "האוכלוסיה הכללית" ומתאפיינים בשיאים שונים שיישמעו זרים לאוזן של מתכנן התחבורה החילוני.

בינהם "שגרת חתונות" שכוללת עומסים בשעות אחה"צ, הערב והלילה בשש תקופות שונות לאורך השנה, שיאי נוסעים בשישי לפני כניסת שבת ובמוצ"ש מיד עם יציאתה, המון ילדים מתחת לגיל 5, המון עגלות תינוקות באוטובוסים עירוניים, לוויות ענק לאדמו"רים וחתונות ענק לבניהם ובנותיהם, תקופות "בין הזמנים" עמוסות במיוחד לטיולים ברחבי הארץ ולהעברת דירות באוטובוסים, וחגים, הו החגים....

מי שמפעיל תחבורה ציבורית צריך להיות מודע לכל הניואנסים האלה ולעוד רבים שלא אפרט כאן, אחרת התוצאה היא שירות גרוע שמשאיר נוסעים בתחנות, מסיע נוסעים בצפיפות נוראה ומנגד, מסיע לעיתים אוטובוסים ריקים לגמרי.

זוהי אוכלוסיה נוסעת, רמת המינוע שלה היא כחמישית בלבד מרמת המינוע הממוצעת בישראל, יותר מ-70% מהאוכלוסיה החרדית משתמשת בתחבורה ציבורית לעומת 23% בלבד באוכלוסיה הכללית. זהו מצב טוב שצריך לשאוף לשמרו באמצעות שיפורים מתמידים בתחבורה הציבורית, זוהי הגרסה הישראלית לשאלה "מה יקרה אם מליארד סינים יקנו רכב?" התשובה הסינית לכך היא שכשזה קורה הערים נחסמות, זיהום האויר מרקיע שחקים, התאונות מתרבות והתחבורה ככלל קורסת. אנחנו לא רוצים שזה יקרה לנו.

לכל חג מאפיין משל עצמו.  בחנוכה חוזרים מוקדם כדי להדליק נרות, בפורים כולם נוסעים לבני ברק ביום אחד ולירושלים ביום שאחריו (פורים לערים מוקפות חומה הוא יום אחר כך) ובל"ג בעומר כולם, אבל כולם, עולים להילולת הרשב"י.

כולם זה לא רק חרדים, אם כי הם הרוב המוחץ. כולם זה גם רבים מהציונות הדתית, שומרי מסורת רבים (אפילו אנשים שהולכים בלי כיפה ביום יום), ואפילו חילונים שבאים לראות את "התופעה האנתרופולוגית".

כל שנה מפורסמות הערכות שונות לגבי מספר החוגגים, וכל מספר שאנקוב יהיה נכון או לא נכון בעיני המתבונן, לכן אנקוב במספר 250,000 חוגגים כדי להבהיר את קנה המידה ולא אתחייב עליו.

250 אלף החוגגים מתפזרים על פני כל תקופת האירוע, שאורך בדרך כלל כ-40 שעות, האירוע מתחיל עם כניסת החג (בערב החג), שעות השיא שלו נמשכות כל הלילה, ומספר חוגגים נמוך יותר, אם כי מרשים מאד נשאר עד חצות היום שלמחרת. השנה ובשנה שעברה ערב החג חל במוצ"ש, מה שקיצר במידה מסויימת את האירוע כי לא ניתן לצאת מהמרכז לפני יציאת שבת. מנגד שעת השיא היתה הרבה יותר חזקה וגם הרבה יותר חוגגים בחרו לבלות את השבת בצפת.

מוערך שבשיא האירוע יש בתוך האתר כ-150,000 חוגגים. שאר המאה אלף מגיעים ויוצאים אחרי השיא.

כיאה לאירוע חרדי יש תנועה בלתי פוסקת פנימה והחוצה לאורך כל האירוע. בניגוד להופעה של מדונה, אף אחד לא מגיע במיוחד להופעה שמתחילה בשעה נקובה. יש כמה וכמה הדלקות של משואות במרווחי זמן בינהם ותנועת החוגגים לאורך השביל הצר שעובר ליד ציון קבר הרשב"י לא נפסקת לרגע. דוכנים של צדקה, תרומות, ברכות ותספורות פועלים בלי הפסקה ואוהלי כיבוד (בחינם) מאפשרים לכל המגיעים לאכול ולשתות בלי הפסקה. לחילוני המבקר באתר צפויה חשיפה לכל הדברים הטובים שמאפיינים את האוכלוסיה החרדית ובראשם הנתינה והקהילתיות, ולכל הדברים הרעים שמאפיינים אירוע המוני (ילדים שהולכים לאיבוד, פקקים, לכלוך, עצבים, דוחק וכו').

מילה על "האתר": קבר הרשב"י ממוקם בתוך היישוב מירון, ונדרש אליו טיפוס לא פשוט משער היישוב. היישוב עצמו נסגר לחלוטין לתנועת רכבים כי פשוט הולכי הרגל ממלאים בו כל פינה. ליישוב מגיעים שלושה כבישים, האחד מכיוון צומת חנניה (פרוד ואמירים), השני מכיוון צומת עין זיתים (צפת ומחלף אליפלט) והשלישי מכיוון גוש חלב וחורפיש בואכה נהריה (ספסופה).

כולם כבישים צרים ברוחב של נתיב לכיוון, חשוכים (שיא האירוע בלילה) ומפותלים. לא פלא שהמשטרה סוגרת אותם לתנועת כלי רכב פרטיים.

לא ברור מתי הפך האירוע במירון לאירוע המוני שבו כולם חייבים להיות בשביל לראות ולהיראות. ידועה התופעה במגזר החרדי של עליה לקברי צדיקים. יש המצדדים בה ויש המתנגדים לה (הרי הקדושה לא נמצאת במקום כלשהו או אצל אדם כלשהו), אך גם המתנגדים החריפים מבין הרבנים, מבינים שמירון הפך למשהו גדול מסתם עליה לקברי צדיקים, ולכן למשהו שאסור למנוע מהציבור, בבחינת "גזרה שהציבור לא יוכל לעמוד בה". מספר החוגגים המגיעים למירון הולך וגדל משנה לשנה, גם כי האוכלוסיה החרדית מכפילה את עצמה כל 16 שנה לערך, וגם כי אוכלוסיות חדשות מצטרפות לחגיגה. השינוע התחבורתי של כולם הולך ונהיה יותר ויותר מורכב.

הותיקים זוכרים את הקריסה של שנת 2000, שנגרמה בעיקרה מכלי הרכב הפרטיים שחסמו את הדרך. שנה אחר כך כבר לא נתנו לכל הרכבים הפרטיים לנוע חופשי והקימו להם חניונים מסודרים במורד שלושת הדרכים המובילים למירון. משם הופעל קו אוטובוס בתשלום להר. האוטובוסים, כולם, המשיכו להגיע עד לפתח המושב.

כשאני אומר כולם אני מתכוון לכולם. כל ארבעה גלגלים פנויים במדינה מגוייסים למבצע, מרבית החברות הציבוריות מפעילות שירות מתוגבר להר ממגוון יעדים, חמישה מפעילים פרטיים שזכו לכינוי "המאוגדים" הופכים למפעילי ענק ליום אחד כשהם שוכרים אוטובוסים להסעות להפעלה תחת "מותג" אחד, וחוץ מזה כל חברות ההסעה הפרטיות משכירות אוטובוסים גם לקבוצות קטנות באופן פרטני. אין לוגו שלא תראו שם.

הרחקת המכוניות הפרטיות לפרוד, עין הוזים וספסופה עבדה מצויין עד 2007, ואז השירות קרס שוב. האשם שוב נפל על מכוניות פרטיות שקיבלו אישור לעבור את מחסומי המשטרה (תושבי היישוב ומכובדים) וסיפסרו באישור הזה. בנוסף סומנה עוד בעיה של מפעילים פרטיים קטנים, שלא מקשיבים להוראות המשטרה ומחנים את האוטובוס בכל מקום שבו חפצו בעת שהם ממתינים שהקבוצה שלהם (נניח, בית כנסת מירוחם ששכר אוטובוס) תסיים את הביקור בקבר ותחזור לאוטובוס הייעודי שהיא שכרה.

השיטה השתנתה מחדש. האישורים לרכבים הפרטיים צומצמו מאד ותוכננו בדייקנות כך שלא ניתן יהיה להעבירם לרכבים אחרים, האוטובוסים הפרטיים "הלא מאוגדים" הורחקו גם הם לחניון עין הוזים כדי שלא יחסמו את כבישים הצרים הסמוכים ליישוב מירון. חניוני הרכב הפרטי המרוחקים הורחבו וקו האוטובוס ששירת אותם הפך לשאטל חינם שנותן מענה גם למי שמגיע באוטובוס פרטי ולא מגיע לו לשלם פעמיים. פעילות השאטלים הורחבה מאד.

לפתח היישוב מירון עלו רק מפעילי התחבורה הציבורית וחמשת המפעילים הפרטיים "המאוגדים" שקיבלו מעמד של תחבורה ציבורית. ההיגיון היה שבחברות גדולות הנהג לא מחכה לאנשים הספציפיים שאיתם הוא הגיע. הוא פורק את נוסעיו וישר נוסע למקום אחר. החניונים שהוכשרו סמוך למירון נועדו לשמש לעצירות קצרות של המתנה להוראות מהסדרנים לפריקת נוסעים ולהעלאתם ותו לא. 

במקביל השקיעו בתשתיות ואיפשרו לחוגגים לעבור מתחת לכביש בדרכם מהחניונים אל ציון הרשב"י. זה לא מובן מאליו שמשקיעים במעבר תת קרקעי עבור יום אחד אבל זו אחת מהמוצדקות בהחלטות התשתיתיות שנתקלתי בהם.

העסק עבד לא רע בערך חמש שנים, למעט תקלות נקודתיות. אבל היה ברור לכולם שככל שמספר המבקרים גדל הקריסה הבאה תגיע.

היא הגיעה ב-2013. חניוני הרכב הפרטי התמלאו עד אפס מקום מוקדם מהצפוי (כנראה בגלל שהאירוע חל במוצאי שבת). נהגים החלו להחנות את רכבם בצד הדרך והלכו ברגל על הכביש, מה שחסם את תנועת האוטובוסים מכיוון צפת ואליפלט. נוסעי האוטובוסים שבילו כבר שעות בדרכים לחצו על הנהגים לפתוח את הדלתות ולבסוף נשפכו לכביש והתחילו לצעוד 2-3 ק"מ לעבר מירון, תנועת השאטלים הופסקה כליל (כי אין מדרכה או אפילו שוליים נורמליים והולכי הרגל מילאו את הכביש), האוטובוסים שרצו לרדת ממירון נתקעו בפקק ואחד אחרי השני נסתמו גם הדרכים לכיוון ספסופה ופרוד. התרחש חלום הבלהות של המשטרה ו"המעגל" עמד.

"המעגל" הוא כינוי להסדר התנועה שהמשטרה מייצרת סמוך ליישוב מירון. היא הופכת את כל הדרכים לחד סטריות ומייצרת כיכר ענקית. עם חניונים באמצע. ההוראה של המשטרה לשוטריה פשוטה להבנה ומסובכת לביצוע. שהמעגל כל הזמן יהיה בתנועה, בכל מחיר. היו שנים ששלחו אוטובוסים מלאים בנוסעים  כלעומת שבאו כי לא היה מקום במעגל או ששלחו אוטובוסים ריקים חזרה לפני שהספיקו לאסוף נוסעים רק כדי שהמעגל לא ייתקע. ב-2013 זה לא עבד. הכל עמד, אין יוצא ואין בא.

השנה עומדת בסימן שינוי השיטה. המשטרה הודיעה שלרכב הפרטי פשוט אין כניסה יותר לאזור בכלל. הם מוזמנים לחנות בבני ברק, בנתניה, בחיפה או בירושלים ולעלות משם באוטובוסים. המשטרה הגיעה למסקנה ש10% מהחוגגים מגיעים ברכב פרטי, אבל הם דורשים 80% מהאנרגיה של השוטרים והם גם הגורם העיקרי לכל הצרות. גם אי המשמעת של נהגי "המאוגדים הגדולים" (שכאמור שוכרים אוטובוסים ונהגים מהרבה חברות פרטיות ולכן הנהגים לא באמת "שלהם") עלתה להם ביוקר והמשטרה החליטה שמעתה והלאה רק תחבורה ציבורית עולה להר. חניוני הרכב הפרטי המרוחקים הופקעו לחלוטין לטובת המגיעים באוטובוסים. מאוגדים או פרטיים. משם הם יעלו בשאטלים של אגד ונתיב אקספרס להר. האם זה יעבוד? נחכה ונראה.

חברות התחבורה הציבורית מגייסות מעל 1000 אוטובוסים לאירוע ומפעילות מעל 2000 נסיעות לכיוון מירון (לא כולל השאטלים). אגד ונתיב אקספרס הן המפעילות הגדולות אך כל האחרות תורמות גם הן אוטובוסים. השנה הופתעו החברות לגלות שביום ראשון יש לימודים רגילים ולא ברור כיצד יגייסו את כל האוטובוסים בזמן שצריך להמשיך להסיע. זה משליך גם על מצאי האוטובוסים הזמין למוצאי שבת בשל חוק שעות העבודה והמנוחה. בקיצור יש בעיה.

כדי להתמודד עימה חלקית ולהקטין את חוסר הודאות, מפעילות החברות נוהל הזמנת מקומות מראש. כך הן יודעות כמה אוטובוסים צריך להוציא בכל שעה וכך הן גם יכולות להגיד לאנשים לא כשנגמרים להם האוטובוסים במלאי.  אלה שיזמינו אמוחר, ייאלצו לשכור אוטובוס פרטי ולהגיע איתו. זה גם יותר יקר וגם פחות נוח כי הם יצטרכו לעבור לשאטלים בהר. אבל כנראה שלא תהיה ברירה.

ליד מירון חילקה המשטרה את המעגל הגדול לשני מעגלי משנה, כדי שגם אם אחד מהם ייסתם, השני ימשיך לתפקד. זו השנה הראשונה שבה זה מיושם וגם כאן יש אי ודאות כלשהי. אך אני מאמין שמדובר בפתרון טוב שיפחית את האפשרות לקריסה.

ומה הלאה? 

אנו נשמע הרבה תלונות על מחסור בתחבורה ציבורית, והרבה תלונות מאנשים שרגילים להגיע ברכבם הפרטי ועכשיו ההזדמנות הזו נחסמה בפניהם, אבל בהנחה שהכל יעבוד כמו שצריך, צפויים לנו עוד שנתיים בלי שינוי גדול (יהיה קצת יותר קל כי ל"ג בעומר לא יהיה במוצ"ש), אחר כך תגיע הרכבת לכרמיאל ואולי תקל עוד יותר, אבל אולי גם ייווצרו בעיות חדשות. מה שבטוח, יהיה מעניין.