הרוכב לאוטובוסים חוגג עשור

שלום לששת קוראיי הנאמנים :-)

ב-2013 הייתי צעיר בעשר שנים מהיום, אבל כבר עם ותק של כ-8 שנים במקצוע תכנון התחבורה הציבורית.

באותו זמן מוניתי ליו"ר האגודה הישראלית למחקר תחבורה וקיבלתי אתר אינטרנט שהוקם באמצעות איזושהי חברה שנעלמה, ואף אחד לא ממש ידע איך לערוך אותו ולפרסם באמצעותו את אירועי העמותה.  אז קצת חקרתי את הנושא והחלטתי להרוג את האתר הלא שמיש ולהקים אתר חינמי במקומו. בהמשך החקירה הבנתי שעמותה שמפרסמת שלושה ימי עיון וכנס בשנה, צריכה פורמט של בלוג עבור הפרסומים האלה, ולצידם אולי כמה דפי מידע. 

החלטתי להתנסות בבלוגר (כי אני אוהב את המוצרים של גוגל בד"כ), ופתחתי את בלוג הרוכב לאוטובוסים כדי להכיר את המנגנון. ב-19.02.2013 העתקתי אליו כמה דפים מויקיפדיה פתוחה שיצרתי בעבר בנושא תכנון תח"צ ולא התרוממה  ואלה היו הפוסטים הראשונים בבלוג שקיבל את השם "הרוכב לאוטובוסים". ראיתי כי טוב ואכן העברתי את האתר של אגודת איל"ת אל בלוגר והוא פעיל על פלטפורמה זו עד היום (אני כבר מזמן לא שם).

באותו זמן קראתי את הספר human transit של ג'ארט ווקר ונדהמתי מהקלות שבה הוא מצליח להסביר את מורכבות התחבורה הציבורית. החלטתי לתרגם פרקים נבחרים מתוך הספר וזה הוביל לפוסט הראשון, שפורסם ב-20.03.23 "שבע השאלות של הנוסע".

אבל מעבר לתרגום, בערו בי עוד כמה דברים שרציתי להגיד, אפשר להגיד שזיהיתי את הואקום בו נמצא המידע על תכנון תחבורה ציבורית ומורכבותיו וחוסר היכולת של משרד התחבורה דאז לדברר את כל העשייה הרבה בתחום, ובעיקר היו דברים שממש צרמו לי בשיח שהיה אז והחלטתי להיות השופר לדעות שלי ושל הקולגות שלי שלא קיבלו ביטוי כמעט בשום מקום אחר. אחד מהם היה התפיסה של הנוסעים בתחבורה ציבורית כ"נוסעים שבויים", מונח מזלזל שמניח שכל מי שנוסע בתח"צ כמעט עושה זאת מחוסר ברירה, רק כי אין לו רכב זמין בחניה. יש כמובן נוסעים שבויים, אבל לפי ההגדרה היבשה אנשים כמוני, שבחרו לא לקנות רכב שני למשק הבית כי התח"צ עונה על צרכיהם פשוט נחשבים כאנשים בלי ברירה וזה ממש לא נכון ומעצבן, ובעיקר גורם למערכת לחשוב שהיא יכולה להתעמר בנוסעי התח"צ והם לא יעזבו כי אין להם ברירה. על זה היה הפוסט השני שלי, הפעם עצמאי לגמרי, וכך בפוסט על נוסעים שבויים, ב-24.02.2013 התחיל הרומן שלי עם הבלוג.

בצירוף מקרים אינטרגלקטי, כמעט בדיוק באותו זמן (ב23.02.2013) פרסם גם יוגב שרביט את הפוסט הראשון בבלוג "המדד המוניציפלי. אז תריעו גם לו. לא הכרתי את יוגב קודם, אך יצא לנו להיפגש במפגש שיזם יואב לרמן (כיום ד"ר יואב לרמן) שהיווה בשבילי השראה בזכותו בלוגו פורץ הדרך "עוד בלוג תל אביבי"

מאז עברו 283 פוסטים, וגם כמה דפי מידע קבועים לצד הפוסטים כמו מדריך הרב-קו, ציר הזמן, הספריה ועוד.

בבלוג רשומיות מעל 3,000 תגובות, שלרובן עניתי ונרשמו מעל מליון ורבע כניסות. בעיקר חימם לי את הלב כשאנשים שאני עובד איתם, וגם מקבלי החלטות קוראים את הבלוג שלי ומחכימים ממנו. אני מקווה שתרמתי פה תרומה קצת יותר רחבה מתרומתי הצנועה בעבודה היומיומית והסיזיפית לשיפור התחבורה הציבורית, ונחמד לראות שהואקום בידע בענף מורכב זה שמשפיע על חיי כולנו, הולך ונסגר במהירות רבה יותר ויותר על ידי אנשים טובים רבים אחרים עם יכולות אחרות משלי, בפייסבוק, בטוויטר, בקבוצות ווטסאפ של אנליסטים וחובבים, בפורומים  וביוטיוב, וזאת גם בשילוב עם הרבה יותר מידע שמשרד התחבורה משחרר לכל אותם צמאי ידע ומאפשר להם לעשות ממנו מטעמים. כל הערוצים האלה מגיעים לקהל רחב יותר מזה ששאפתי אליו אי פעם, ומשנים באופן מהותי את השיח על יעדי התחבורה הציבורית והדרכים להשגתם, אבל המאבק על מקום של כבוד לצד ובמקום רכבים פרטיים עדיין רחוק מלהסתיים.

אז אני מקווה שנהניתם מהמסע הזה, ושתמשיכו אותו איתי. לחיי המשך הדרך.

שלכם - אמיר