יום שלישי, 30 ביוני 2015

חשבתם פעם לעומק על מדרכה?

עשרות שנים של תכנון כבישים הביאו את המתכננים לדעת כל מה שאפשר על רוחב נתיבים, סוגי אספלט וסוגי צבע, רדיוסי סיבוב, זוויות ראייה, הצבת תמרורים ואביזרי בטיחות וכל היבט שקשור לכביש. הספרות בכל הנוגע לתכנון כבישים, גם בתווך העירוני וגם בתווך הבינעירוני עניפה מאד.

המדרכה לא בזבזה כל כך הרבה נייר לאורך השנים. למעשה צריך ממש לחפור כדי למצוא איזושהי הנחיה שקשורה  למדרכות - מבחינת מתכנני הדרכים מדרכות הן שארית רוחב הדרך שנשאר אחרי שדואגים לרכב הפרטי, והן המקום שבו דוחסים את כל מה שמפריע לתנועת הרכב הפרטי.

שימוש מדרכה לא הגיוני בעליל ליד אונ' ת"א -
מקור: דף הפייסבוק של "מחזירים את תל אביב להולכי הרגל"
כשהכללים כל כך אמורפים, רוחב המדרכה שנקבע בעיקר בנורמות תכנון  כ-2.5 מ' במינימום הופך למקסימום, למה לעשות מדרכה רחבה כשאף אחד לא דורש זאת?, כשמשהו בחתך הכביש לא מסתדר אז גונבים גם מהמינימום הזה והמדרכה נהיית צרה עד כדי גיחוך. ביישובים ערביים בכלל אין מדרכות, ביישובים יהודיים לפעמים חוסכים ועושים מדרכה רק בצד אחד של הכביש, מישהו המציא את המושג "רחוב משולב" בו לא צריך מדרכה בכלל כי הילדים יסתדרו מצוין עם המכוניות באותו שטח.... ואולי מישהו יכול להסביר לי סוף סוף למה כשאני עובר ליד תחנות דלק באמצע העיר המדרכה שלי הופכת לצרה יותר בחצי

בשנת 2009 משהו השתנה ביחס למדרכה, ועכשיו זה מבשיל לאט לאט לתוך חיינו. משרד התחבורה, בשיתוף צוות מומחים גדול שלא מתחום התחבורה, החל להוציא את המדריך לתכנון רחובות בערים. הספר הראשון בסדרה עסק בהנחיות בהולכי הרגל ובמדרכות מתוך תפיסה מהפכנית (לא לקוראים הקבועים של בלוג זה) שהולך הרגל הוא הראשון בחשיבותו ולא האחרון.
בבסיס ההנחיות עומדת ההבנה שהמילה רחוב נגזרה מהמילה "מרחב" ומהשורש ר.ח.ב ולכן הולך הרגל לא צריך להצטופף בו על פיסה צרה.

להלן ציטוט מהפתיח להנחיות: "הליכה רגלית היא הרבה יותר מתנועה - היא המצב הטבעי שלנו. פעמים רבות היא עצמה מחוז חפצנו. הליכה מכילה בתוכה, מלבד יעילות תנועתית, גם מענה לתחושותינו, למצב הרוח שלנו, לרצוננו לראות ולהיראות, לעשות דברים יחד - לפגוש, להשתתף וליהנות מהמרחב הפתוח. הולך הרגל הינו הצרכן החשוב ביותר של המרחב הציבורי בעיר. הוא מהותו האנושית."

חוברת ההנחיות לתכנון תנועת הולכי רגל היא מניפסט מרתק, ומומלץ לקרוא את כולה מא' עד ת', אך אני ברשותכם אגש ישר לפרק 4 - המדרכה.

התפיסה המהפכנית (שנשמעת מובנת מאליה) היא שלמדרכה שלל תפקודים שונים. יש את המשוטטים ויש את הממהרים, יש את הממתינים לאוטובוס ויש את המסמסים, יושבי בתי הקפה ויושבי הספסלים וגם עמודי תאורה, חשמל, טלפון, גדרות בטיחות, שלטים, תחנות אוטובוס, חניות אופניים, עצים ועוד ועוד ועוד... בנוסף לאלה מתחת למדרכה עוברים קווי הביוב והניקוז ולעיתים גם קווי התקשורת והחשמל ולכן במדרכה יש פתחים שונים לאותן תשתיות תת קרקעיות.
התפיסה העומדת בבסיס ההנחיות היא שלו המדרכה לא הייתה צרה כל כך, היה ניתן לחלק אותה לרצועות שונות, כאשר היחידה הבסיסית היא רצועת ההליכה, ואליה מתווספת מימין רצועת הדופן (כל כך קרוב לגדרות הבתים שאי אפשר ללכת שם מהר אך היא עשויה להיות מועילה למשתמשי דרך אחרים) ומשמאל רצועת העזר שבה ימוקמו כל התשתיות והעצים מהסעיף הקודם ואם מדובר באחלה רחוב אז גם יימצא מקום לרצועת הפנאי שנקראת בחוברת ההנחיות "מרחב הפעילות" בין רצועת ההליכה לרצועת העזר. זה נראה ככה:



מקור: הנחיות לתכנון תנועת הולכי רגל: תרשים 4.1
ובתרשים הבא יש מדרכה ללא מרחב פעילות, שהוא כאמור "אקסטרה".
מקור: הנחיות לתכנון תנועת הולכי רגל: תרשים 4.2


רצועת הליכה: 
רצועה נקייה ממכשולים ברוחב שמתאים לעוצמת השימוש במדרכה על ידי הולכי רגל בהתאם לסוג הרחוב. על הרצועה להיות רצופה, נגישה, בטוחה, נוחה, לשימוש בלעדי  של הולכי רגל ומובחנת משאר רצועות הדרך באמצעים חזותיים.

בפרק יש הנחיות ברורות לניתוח עומס תנועת הולכי הרגל הצפוי. ולאחר שניתחת עליך לקבוע את רוחב המדרכה בהתאם לטבלה הבאה:
מקור: הנחיות לתכנון תנועת הולכי רגל: טבלה 4.2
למיטב ידיעתי מעולם לפני כן לא הייתה התייחסות לכך. מדרכות רחבות היו נוצרות במוחו של המתכנן בלבד ללא כל הנחיה ממשרד התחבורה. כעת נאמר על ידי משרד התחבורה במפורש כי ברחובות עם תנועת הולכי רגל גדולה על רצועת ההליכה להיות 3.5 מ' ומעלה. שימו לב. הכוונה רק לרצועת ההליכה. המדרכה כולה תהיה יותר רחבה.
ההנחיות גם מתייחסות לגובה הפנוי מעל ראשי הצועדים, וקובעות שלא יפחת מ-2.20 מטר. המדרכה גם צריכה להיות מישורית. לרוחב לא יותר מ-2% (לאפשר ניקוז) ולגובה בהתאם לטופוגרפיה של הרחוב כמובן, אך במידת האפשר לא יותר מ-5% (ואם הרחוב תלול מזה אז מומלצת רצועת הליכה רחבה יותר המחולקת ל-2 בכדי לאפשר הקלה על ההולכים בדמות מדרגות בחצי מרצועת ההליכה).

רצועת העזר
מקור: הנחיות לתכנון תנועת הולכי רגל: תרשים 4.6

לרצועת העזר גם עובי משתנה בהתאם לסוג התשתית, הן לאורך כל המדרכה והן במקומות ספציפיים (נניח להכלה של תחנת אוטובוס), אך לא תבוא על חשבון רצועת ההליכה גם היכן שהיא מתרחבת. על העצמים הממוקמים בה להיות רחוקים גם מהכביש וגם מרצועת ההליכה והיא אמורה להיות מובחנת פיזית, אם כי ללא מכשולים מוגבהים, מרצועת ההליכה.

רצועת העזר יכולה גם להיות משולבת עם רצועת חניה כשאין מספיק מקום, כך שמפרץ החניה נפסק כל פעם שיש צורך בעצם אחר כגון עץ או עמוד תאורה. מי שסופג את המחסור במקום הוא הרכב הפרטי ולא הולך הרגל.
רוחב רצעות העזר המומלץ יהיה בין 80 ס"מ ל-1.5 מ' (ואפשר גם יותר) וזאת בהתאם לשימושים הנדרשים ברחוב. כמובן שברחובות צרים קיימים לעיתים אין ברירה ולא תהיה רצועת עזר. רצועת העזר תחומה משני צידיה במרחק הרצוי משימושי הולכי הרגל, שבילי האופניים והכביש (אבן שפה) ככל שהשימושים אינטנסיביים יותר, ובצד הכביש גם ככל שהנסיעה מהירה יותר, על האובייקטים הממוקמים ברצועת העזר להיות רחוקים יותר מהתנועה ורוחב אותן רצועות גבול אמור לגדול. 
לרצועת העזר תפקיד חשוב נוסף - בתכנון נכון היא יכולה למנוע לחלוטין חניית כלי רכב על המדרכות. אין אכיפה טובה יותר מאכיפה פיזית.

רצועת הדופן
מתוך ההנחיות: "שימושי הדופן הם המחוללים העיקריים של הפעילות ברחוב. דפנות המחוללות פעילות במרחב הסמוך להם מחייבות הקצאת שטח בתחום הרחוב לפעילות זו. לפיכך ברחובות בהם מתקיימת פעילות מסחרית ו/או ציבורית יש להבטיח מרחב מספק לבחינת חלונות ראווה, להמתנה בתור, להתכנסות בשערי הבניין ולפעילויות אחרות הצמודות לדופן"

גם היכן שאין חלונות ראווה אלא גדרות בתים, יש צורך ברצועת דופן, בכדי לאפשר לצמחיה לגלוש או לאדם לחסות בצל הבתים בעת שהוא מסמס או מדליק סיגריה. ניתן להשתמש ברצועת הדופן גם לחלק מהאלמנטים שמקומם ב"רצועת העזר" אבל במגבלות. רוחב רצועת הדופן המומלץ נע בין 50 ס"מ ברחובות קטנים ל-2 מטר ברחובות גדולים.

רצועת מרחב פעילות
מרחב פעילות הוא האקסטרה, הוא מאפשר מקומות ישיבה נוחים, מקומות משחק לילדים, דוכני מסחר וכל מה שמוסיף לרחוב עניין וצבע מעבר לכל הדברים שחייבים להיות בו. זה יכול להיראות ככה.
מקור: הנחיות לתכנון תנועת הולכי רגל: תרשים 4.9

מרחב הפעילות הוא מגרש המשחקים של המעצב העירוני ולכן אין לו הנחיות מיוחדות למעט ההנחיה לא לפגוע בשימושי המדרכה האחרים. מלבד מרחב הפעילות ההנחיות מתייחסות גם לקרנות רחוב, לקולונדות (קטע מדרכה מתחת לבניין עמודים כמו באבן גבירול), שימוש מסחר בשטחי מדרכה, שבילי הולכי רגל במקומות פתוחים ועד, אך זמננו מתקצר וזהו זמן לסיים.

להנחיות אין תוקף של חוק מחייב אך אנשי המקצוע במשרד התחבורה אמונים על החדרת הקונספט למתכננים השונים ולא מאשרים תוכניות שחורגות מהכתוב ללא נימוקים משכנעים. את הניצנים של עבודה חשובה זו אנו מתחילים לראות רק כעת, ברחובות חדשים בשכונות חדשות (שמתוכננות גרוע, אבל לפחות המדרכות רחבות ושבילי האופניים איכותיים) וברחובות ראשיים שמשתפצים לאיטם בתוך הערים. 

ולקינוח מילת ביקורת מפי חלק מהמתכננים שאני מסכים עימם. ההנחיות האלה חשובות, אך מביאות לרוחב מדרכה נדיב מאד. בפני עצמן הן בסדר גמור, אך ההנחיות העוקבות להן בדבר שבילי אופניים קבעו רוחב נוסף ונדיב, וההנחיות העוקבות להן בדבר רכב מנועי לא הופכות סדרי עולם בדבר הצורך ברצועות חניה, ראות, רוחב נתיבים ועוד. התוצאה היא רחובות רחבים במיוחד שהורסים את תחושת האינטימיות של עיר עם רחובות צרים. זו נקודה למחשבה. אני יודע היכן אני הייתי מקצץ (בתשתיות לרכב הפרטי) אך זה לא ממש מובן מאליו.

העדכון להנחיות, לכשייעשה, יצטרך כנראה לכלול גם "רצועת מסמסים" בסין זה נראה ככה:

יום רביעי, 24 ביוני 2015

עבודות הרק"ל בגוש דן - חלון הזדמנויות מהמם


והפעם, טור אורח פרי עטו של עמוס וינטרוב, סטודנט לתואר ראשון בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב שמעיד על עצמו שהוא בעל פטיש לתחבורה ציבורית (יש, אני לא המשוגע היחידי... :-) . לקחתי לעצמי את החירות לעשות מעט תיקוני עריכה.

טורי אורח נוספים יתקבלו בברכה ב-amirvigo@gmail.com


עבודות הרק"ל בגוש דן - חלון הזדמנויות מהמם - עמוס וינטרוב

רוחות הקיץ החמות סוערות. מאז שחשפו בפני הישראלים את מפת הבלהות של עבודות הבנייה של התחנות התת-קרקעיות של הקו האדום ברכבת הקלה בגוש דן, אשר העבודות בהן יחלו הקיץ, אתרי החדשות באמוק.
ההערכות מדברות על עבודות של בין שלוש לשש שנים (וכולנו יודעים שנ.ת.ע. ועמיתותיה לענף לא מדויקות בכל הנוגע להערכת לוח זמנים), ופרוסות לאורך כל מוקדי התחבורה והעסקים העמוסים ביותר בתל-אביב, רמת גן ובני ברק.


כחלק מההיערכות, יציעו נ.ת.ע. ומשרד התחבורה חניוני "חנה וסע" חינמיים בשולי העיר עם שאטלים למרכזה. נתיבים יצומצמו לכדי נתיב נסיעה אחד ויהפכו להיות בלעדיים לתחבורה ציבורית בחלק משעות היממה ואף יתוגברו נסיעות של אוטובוסים ורכבות.

כל הפעולות הנ"ל לא נשמעות מסובכות במיוחד, וזה כי הן ממש לא. אין שום צורך במגה פרויקט בקנה מידה בינלאומי שעלותו הסופית עוד לא ברורה, בכדי להוות אמתלה לשינויים מינוריים אך כה הכרחיים במערך התחבורה במטרופולין גוש דן. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מעריץ של רכבות תחתיות ולעתים תוהה ביני לבין עצמי האם לא כדאי שכל הקו האדום יהיה תת-קרקעי משלל סיבות שלא אכנס אליהן כעת. אך מדוע היה עלינו להגיע לנקודה שמתוארת כקטסטרופה לבעלי הרכב הפרטי, כדי שישתנו דברים בשטח. מדוע רק כשהפגיעה היומיומית הקשה תהיה בנהגים הפרטיים (למרות שאני חושש שגם נוסעי האוטובוסים יפגעו מחסימת הצמתים בשל העבודות), הו אז מקודמות הצעות לחלופות עבורם כדי להרגיעם.

סליחה, שלום, אנחנו כאן הנוסעים והנוסעות בתחבורה ציבורית או אקטיבית (אופניים או הליכה ברגל) משוועים לתנאים ותשתית מוצלחים יותר כבר שנים. גם המתניידים בתוך תל-אביב וגם היוממים אליה וממנה בתחבורה ציבורית חווים ונכווים מדי יום בשל מערך תחבורה מטרופוליני שאינו מתפקד כמו שצריך כי הוא מוכוון כמעט אך ורק להסעת רכבים פרטיים. אנחנו קוראים כבר שנים לשיפור השירות, העדפה ברימזור, הוספת נת"צים, צמצום כניסה למרכז העיר עם רכב פרטי, הגברת התדירות של אוטובוסים ורכבות ושיפור השילוב ביניהם, הורדת מחירים והוספת שאטלים מסובסדים. כל אלה צעדים פשוטים ויקרים מאות אחוזים פחות מהחפירות המטורפות הצפויות מאוגוסט.

הנקודה שלי היא שנוצר פה חלון הזדמנויות מהמם. משרד התחבורה, נ.ת.ע., הרשויות המקומיות והרשות הארצית לתחבורה ציבורית, יכולות לקחת את פרק הזמן של השנים הקרובות ולמנף אותו למהפכה של ממש. מדובר בשנים בהן ניתן להציע לציבור גדול וחדש שירותים מעולים של תחבורה ציבורית כחלופה לסיוט (הגדל והולך) של אחזקת רכב פרטי. דווקא מתוך הכאוס התכנוני הזה אפשר להצמיח הטמעת שינויים בהרגלי הנסיעה של עשרות אלפי ישראלים. כל עוד בזמן העבודות ישופרו שירותי ונתיבי התחבורה הציבורית ויהפכו ליעילים, זמינים ומהירים יותר – כך ירצו לנסותם יותר מתוסכלי הפקקים והברדק וכאן גלומה נקודת המפנה, דווקא בתקופת העבודות המוגדרות כ"סיוט התחבורה הנוראי של גוש דן, אפשר לגרום ליותר אנשים עובדים לוותר על המכונית הפרטית. הם לא חייבים למכור את הרכב, אבל בבוקר הם יעדיפו להשאיר אותו בבית.

אם הם יעשו את זה בשנים הקרובות, עוד לפני שרכבת נוסעת לה מתחת לצומת מעריב, זה יכול להיות מקרה בוחן נהדר לשינויים תחבורתיים במרחב תחת עומס ולחץ ללא רכבת קלה פועלת. הפתרונות שיירקחו והלקחים שיילמדו ישמשו לשיפור התחבורה הציבורית גם במקומות שבהם עוד לא התקבלה החלטה לבנות רכבת קלה.

הלוואי שיהיו מי שירימו את הכפפה וידאגו לקדם גם את תהליך הלמידה והיישום הזה החל מהשני באוגוסט, כולנו נרוויח מכך.







יום חמישי, 18 ביוני 2015

חג השוטטות


לפי ויקיפדיה העבריתשוטטות היא הליכה באפס מעשה וללא תכלית. כאשר השוטטות נעשית בנסיבות מחשידות, היא מהווה עבירה לפי סעיף 216(א)(5) לחוק העונשין, המטיל חצי שנה מאסר על מי שנמצא "משוטט בחצרים או בקרבתם או בדרך או בכביש או בסביבתם, או במקום ציבורי, והכל בזמן ובנסיבות שיש בהם כדי להסיק שהוא נמצא שם למטרה אסורה או פסולה"

זה כל מה שכתוב בויקיפדיה, ואני מזמין עורכים פוטנציאליים להרחיב קצת את האמור, הם יכולים להסתמך על שלל הפוסטים באתר slow  הקורא לחיים רגועים ולהתייחס גם ל"חג השוטטות הבינלאומי" ואף להפנות לכתבות בנושא זה.

הרחבת הקצרמר תביא גם לכך שחוק העונשין יושם במקום הראוי לו, כחלק קטן ממשהו גדול הרבה יותר שנקרא "שוטטות".


אנחנו חיים בכוורת עמלנית, כולנו צריכים להתפרנס, לאכול ולשטוף כלים, רובנו משקיעים זמן במציאת או תחזוקת זוגיות, חלקנו מגדלים ילדים ו/או מטפלים בהורים קשישים, רצים לאינספור סידורים בסופרמרקטים, בנקים, קופות חולים, מוסכים ועוד אלפי דברים הכרחיים, ובין לבין מנסים להבין מה עוד הטלפון החכם שלנו יכול לעשות שעוד לא גילינו, איזה גיבור אהוב מת הפעם במשחקי הכס, איך מנצלים את המנוי לתיאטרון עד הסוף, לאן טסים השנה ומי אמר מה למי בפייסבוק, בווטסאפ, במייל... 


אם קראתם את כל זה בלי לנשום באמצע, יש מצב שאתם צועקים כרגע "די". אני רוצה לנוח. וזה בדיוק מה שתנועת ההאטה מציעה: באתר slow  יש 1001 עצות לחיים בריאים יותר. נפשית, ולטענתם גם פיזית.
קחו את החיים באיזי, תקלו על עצמכם, כי אף אחד לא יקל עליכם. תנתקו את הטלפון ליום אחד ולא יקרה שום נזק, תחזרו לקנות במכולת במקום בסופרמרקט ותרוויחו מגע אנושי, תקנו קצת פחות לא כי "צריך לחסוך" אלא בגלל שזה נכון יותר ותתפלאו לראות שכלכלת מדינת ישראל לא מתמוטטת, תשתמשו במיזמי הרשת הנפלאים לאכול בבתים של שפים, או לעשות "קאוץ' סרפינג" ' תתנהגו כמו פריזאים ותקנו כל יום מלפפון אחד, עגבנייה אחת וגמבה אחת לסלט שתעשו באותו יום ואל תמלאו את המקרר סתם, תפסיקו לאגור חפצים, גם אם הם בעלי ערך סנטימנטלי כי הם בסה"כ "חפצים". ותראו איך קל לכם יותר על הנשמה ועוד שלל עצות במגוון נושאים. אני מיישם רק חלק קטן מהם וזה כבר תורם לאיזון הפנימי שלי.

אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על האיזון הפנימי שלי אלא על תחבורה, ובעולם התחבורה יש חוק אחד ששולט בכיפה "מהר מהר". החוק הזה נוצר על ידי מהנדסי התנועה של הכבישים המשרתים את הרכבים הפרטיים. ובחסותו נסללו אוטוסטראדות, ולעיתים אפילו גולחו שכונות שלמות עבורן, נבנו כבישים מהירים בתוך הערים, רחובות הוגדרו כ"עורקי תנועה", הושקעו מליארדים בגשרים מטורפים ובמנהרות מטורפות לא פחות ובאופן פרדוקסלי אנחנו נוסעים בכל אלה מאד לאט בפקקים של הבוקר. אבל לא ברוגע אלא בזעם.

התחבורה הציבורית מציעה חוויה איטית יותר, אך יותר ויותר צעירים מגלים שהחוויה האיטית הזו סך הכל חיובית. יש סמארטפונים עם מוזיקה, יש לפעמים עיתונים שמחולקים חינם, ואם רק נרים את המבט ניתקל בהרבה אנשים מעניינים ונוכל להמציא לעצמנו סיפורים עליהם, ואולי גם נקשור איתם מבט או שיחה. יש נהג שאיתו צריך לתקשר, יש נוסעים ששואלים איך מגיעים ל... או מתי צריך לרדת, יש קשישה שקמים עבורה או אמא עם עגלה שעוזרים לה להוריד אותה מהאוטובוס, יש חייל שנרדם לך על הכתף, יש מגע אנושי.  וזה בזמן שבו אין לנו כלום לעשות חוץ מלהמתין לסוף הנסיעה.
לבריאות הנפשית מצטרפת גם בריאות פיזית כי בסוף אנחנו יורדים מהתחנה והולכים ליעדנו.

זה, כלומר, אם יש לנו יעד.
תנועת ההאטה דוגלת בהוספת אלמנט חשוב מאד לחיים של הליכה בלי יעד מוגדר. פשוט תגיע לאיזה מקום מעניין. זה יכול להיות מקום בטבע, בפארק או במרכז עיר עם הליכתיות טובה, תרים את הראש ותסתכל על מה שמסביבך ותלך. פעם ימינה ופעם שמאלה, פעם למעלה ופעם למטה, תבחין בפרטים שמעולם לא הבחנת בהם, תגיע לתובנות בנוגע לחיים ליקום ולכל השאר, תתעמק בגרפיטי התורן, בשלטים שהעירייה מפזרת על חזיתות הבתים, בסוגי הרכבים שחונים בסמוך למדרכה, או שסתם תרוקן את הראש לחלוטין. תשתדל כמובן לא לפלוש למרחב הפרטי של אנשים אחרים ולא לסכן את עצמך בהליכה על כבישים מהירים, אבל חוץ מזה פשוט "תשוטט". ואני רוצה לראות את השוטר שיעצור אותך.

ביום שישי הקרוב יחול חג השוטטות, תנועת ההאטה תחגוג אותו בשוטטות מהורהרת בכיכר דיזנגוף בשעה 10:30. אתם מוזמנים להצטרף לעשרות שיגיעו מתוך 1600 האנשים שאישרו הגעה ולפתוח או לא לפתוח שיחות קלילות על ענייני דיומא עם אנשים זרים לחלוטין תוך כדי הליכה איטית ורגועה מסביב למזרקה של יעקב אגם ומשם גם לרחובות הסובבים אותה.

וגם אם לא תוכלו להגיע, לא נורא, אבל אני ממליץ שתיזמו לכם אירועי שוטטות משלכם. לי זה תורם המון.





יום שישי, 12 ביוני 2015

תחבורה ציבורית במוזיקה הישראלית

הפעם פוסט קליל ללא מידע מקצועי מעיק, עם קישורים ליו-טיוב. אז לפני שאתם ממשיכים לקרוא, תדליקו את הרמקולים או שימו אוזניות, קחו בירה מהמקרר ותתרווחו. אני מקווה שזה ישחזר את הצלחת הפוסט על "תחבורה ציבורית וחתולים".

כשאני חושב על שירים ישראליים שמתייחסים לתחבורה הציבורית עולים לי ישר שני מועמדים בולטים: משינה, שנוסעת בקו 5 אל הים גם ב"עתיד מתוק" וגם ב"בדרך אל הים" ואריק לביא עם קטר 70414.
אפתח בראשונים ואסיים באחרון, בדרך אקפוץ למסע דרך שירים אחרים.

אוטובוסים

משינה - עתיד מתוק - 1985 - "ורק אני בבוקר קם, בקו 5 נוסע אל הים"


משינה - בדרך אל הים - 1989 - "ורק אני ואנוכי נורמלי מכולם, בתחבורה הציבורית נוסע אל הים".
משינה מקבלים נקודות בונוס על שיפור התדמית של התחבורה הציבורית בקרב דור שלם.

מיקה קרני לעומתם מעלה בעיה כואבת של איחורים באוטובוסים, בעיקר כשהתחנה ממוקמת בשדות נידחים:
מיקה קרני - מיטשל - 1997 - "158 לא בא..."
בתגובות הועלתה השערה ש-158 זה בכלל קוד של נהג מונית, אבל גם זה סוג של תחבורה ציבורית.


וקצת התרפקות על אריק איינשטיין ו"גברת עם סלים", השיר מ-1989, הקליפ מ-2008 (מגמת קולנוע חוף הכרמל).


שלמה ארצי מפתיע עם חוייותיו מ"אוטובוס מספר אחת" שיר המפרט דווקא על כל הווירדוס, אבל מקבל קרדיט על השורה "באוטובוס הממוזג יושב העם, אני רואה".

שלמה ארצי - אוטובוס מס' 1 - 1998


שלמה אולי לא יודע, אבל יש 80 קווים בארץ במספר "1", בפעם הבאה, בבקשה תציין באיזה עיר אתה כותב את השיר...

בכלל, שלמה מזכיר תחנות, אוטובוסים ורכבות בשירים רבים, ומגיע לו גם קרדיט על המשפט "על פי חיוכי החיילים, הרכבת מגיעה" מתוך "על פי תנועת הרכבות", ועל צילום כל החידוש של "אהבתיה" בספסל האחורי של אוטובוס עם כל הלהקה.

גולש אנונימי ציין שגם הקליפ של "להציל אותך" צולם כולו בתחנת הרכבת תל אביב מרכז. תודה.



אורי פיינמן לעומתו כתב על אוטובוס מספר 50, כנראה כי זה התחרז טוב עם "עיניה קראו לי דרך כל האנשים". לא מצאתי סרטון לשיר הזה אבל המילים יפהפיות.

בנימה קלילה אך מבאסת נעבור ל"שיר עבודה" של גזוז" - 1979 שמעלה בעיה שכיחה של צפיפות באוטובוסי הבוקר בדרך לעבודה ומזכיר לנו את הכרטיסן ש"אומר פנימה, מצטופפים כולם, יותר קדימה...
מאחר ואין לו קליפ רשמי העדפתי להעלות קאבר, מוצלח לדעתי, מאשר את הביצוע המקורי ללא קליפ. משתתפים: נדב מירום, יואב מירום ורחלי ברגר



לא נפקוד את מקומו של אהוד בנאי, טרובדור שאוסף חוויות בדרכים, לעיתים קרובות באמצעות אוטובוס. בבחירה הקשה בין כמה שירים בחרתי ב-"ממשיך לנסוע", שמספר על אוטובוס עייף שנוסע לאט, אולי לא חיובי כל כך, אבל מתאים לקצב של הכבשים והנוף. אני ממליץ לכם גם על ספריו של אהוד בנאי שמספרים על מסעות עירוניים וכפריים רבים.
משפחת בנאי ככלל יכולה למלא רשימה שלמה. אורי בנאי שר על אוטובוס בקו 26, יוסי בנאי ששר עם רבקה מיכאלי על "אופוניים" ב"עברית קשה שפה" וכמובן יובל שכיכב בתחילה ויככב גם (ספוילר) לקראת הסוף, עם רכבת לילה לקהיר המיתולוגי שאת המילים לו כתב, מי אם לא, אהוד בנאי.





עכשיו ניתן את הבמה לאומנים הפחות מוכרים שכתבו על אוטובוסים
הראשון - נדב אוזלאי - אוטובוס אחרון - 2008

השני - יונתן ביטון עם "אוטובוס אחרון לקריית שמונה העצוב, מתוך הפרויקט "אלה האחים שלי" תשע"ה.


נקנח את קטע האוטובוסים בשיר שכבש את גלגל"צ של להקה שנעלמה מהר מהרדאר" נערי רפול, ששרים את שיר הנושא של החבר'ה הטובים שמחכים בתחנה של אגד שנה אחר שנה.

רכבות


בחרתי להתחיל את קטע הרכבות עם דיוויד ברוזה שב"זה הכל או כלום" קורא את קארבר ברכבת שלא ברור היכן היא כי "אור של עיירה נידחת מנצנץ בחוץ, אולי זו פילדלפיה, אולי זה הקיבוץ". ראו הוזהרתם, ברוזה טוחן את הגיטרה במשך 8 דקות בצילום ההופעה הזה.

לברוזה גם מגיע הקרדיט על הכרמלית בשיר "חיפה חיפה, עיר עם תחתית" או כפי שכתב מגיב אנונימי:

דקדקנים יעירו שהתחתית אינה אמיתית, אבל לך תחרוז "חיפה, חיפה עיר עם פוניקולור"






עוד שיר מדהים נקרא "רכבות 60-80-88" של דני רובס, השיר הכי מוכר מתוך האלבום המדהים "בגוף ראשון", הרכבת מגיעה בבית השני, שם אישתו הראשונה (של ג'ון לנון) סיפרה בקול שקט על רכבת להודו, מסע אל האמת...
וכן, ככה נראה דני רובס בתקופת זהו זה...


ברשותכם קצת שינוי אווירה קיצוני, בחרתי להעלות שיר דקלום עצוב ויפה של פוליקר, שכולנו מכירים מטקסי יום השואה. "התחנה הקטנה טרבלינקה. בעיקר בגלל שממש שומעים את הרכבת משקשקת ונוסעת בשיר, ומרגישים את פחד האנשים שעליה.

יהודה פוליקר - התחנה הקטנה טרבלינקה - 1988


וכדי לצאת מהבאסה בסבבה, קבלו את השלושרים עם ציף-ציף מעל הרציף, שלוקח אותנו חזרה לתקופה בה רכבת ישראל היתה מבנים נטושים ומסילות נטושות ותו לא.  הלחן של דני ליטני והביצוע היותר מוכר גם שלו, אבל הקליפ הישן הזה יפהפה.

אם בנוסטלגיה עסקינן, קובי אוז נזכר בנוסטלגיה בריח השתן בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב בשיר "התחנה הישנה" מהאלבום השלישי של טיפקס. מעניין אם מישהו יכתוב אי פעם שיר דומה גם על התחנה ה"חדשה" אחרי שהיא תיסגר.


ונחזור לרכבות, מתי כספי ואהוד מנור תרגמו שיר נפלא מפורטוגזית על הרכבת האחרונה ב-11 שאסור לאחר, אפילו דקה, כאן בביצוע מתוך "ממני" עם מני פאר ז"ל ולהקה ברזילאית שלמה.

אסף אמדורסקי שר על רכבת לצפון, 2008


החברים של נטשה ריגשו דור שלם עם "אם כבר לבד" (1991) שאמנם מזכיר רכבת תחתית בלונדון אך מציף את תחושת הניכור והבדידות שאתה חווה לפעמים דווקא כשאתה מוקף בהמון אנשים זרים. "מליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה..."
הקליפ היפהפה שצירפתי נעשה על ידי אסף מתיתיהו, שהרגיש לבד דווקא במטרו של פריז.



ולאלה שגדלו בדור שלי על רכבת ההפתעות, קבלו את אלי גורנשטיין. (והתנצלות בפני הדור הצעיר שלא שמתי את הפתיח ל"אוטובוס הקסמים")


וענבל פרלמוטר ציינה שהעתיד יהיה מגניב ושהיא רוצה לנסוע ברכבת התחתית של תל אביב, חבל שהיא לא חיכתה.
זהירות מהמרווח


אנו מתקרבים לסוף וחוזרים למשינה כי אי אפשר בלי "רכבת לילה לקהיר", 1985, מילים כאמור , אהוד בנאי.

הרכבת תמיד היתה מקום טוב לצילומי קליפים, גם אם המילים לא קשורות באופן הדוק לתחבורה ציבורית.
הוזכר כאן כבר "להציל אותך" של שלמה ארצי שצולם ברכבת מרכז, אבל דרוריקו מפורום תחבורה ציבורית בתפוז העלה גם את "אשה אשה" של אבטיפוס, שבו שרון הולצמן "מנסה לתפוס רכבת, בכיוון אחד" ברכבת מרכז של 1995.
זה השיר היחידי באלבום הזה שבו שרון הולצמן הוא הסולן ולא אייל שכטר, והוא גם אחראי למילים ולחן של השיר הזה.
הקליפ ממש יפה וממש רכבתי.















לקראת חנוכת רכבת העמק המחודשת, נזכרתי ברכבת העמק של יהונתן גפן מ"שיחות סלון" שזכה גם לעיבודים משותפים רבים של יהונתן עם בנו אביב. תוך כדי נתקלתי בשיר "רכבת העמק ששרה דורית ראובני בפסטיבל הזמר והפזמון 1973. את יהונתן נשמור לפעם אחרת. בעיקר כי בהופעות שצולמו הדיקציה שלו לא מאפשרת להבין את המילים המדהימות...



וכמובטח, אריק לביא עם קטר 70414.
מדובר בקטר אמיתי שאכן עשה את דרכו האחרונה ב-1958 ופורק. לאחרונה הציבה עירית באר שבע קטר דומה בתחנת הרכבת הטורקית המשוחזרת, אבל, זה לא אותו קטר. למרות השלט. גם בקליפ העצמאי הזה רואים קטרים רבים אחרים.


אתם מוזמנים להגיב ולהציע שירים נוספים שלא מובן לכם איך השמטתי מהרשימה. אוכל להאריך את הרשימה כמה שארצה., אבל זה השלל הראשוני שלי.

תוספות גולשים
אירית הכירה לי את "רכבת" של דוד פרץ, עם אביעד הנדל בכינור וחלילית שביחד עם הגיטרה והסנר עושים יופי של חיקוי של צלילי רכבת

וגם את לונא אבו נסאר


אלון הוסיף את קרני פוסטל מתקופת "ביקיני" (1995) שמזיעה בקו 25, כרנאה בדרך לאוניברסיטה...

מוטי פנחסי מוסיף לנו שיר לא ישראלי, אבל של יהודי שמגשים את החלום של כולנו (לחיות בקנדה).
קבלו את ווירד אל ינקוביץ' שמסרס את Queen ושר את another one rides the bus/
לא אעלה עוד שירים לא ישראליים, אבל יש לי פינה חמה מאד בלב לווירד אל (וגם ל"שירי רחוב" של סמדר שיר).
תראו את כל הקליפ ותקראו את המילים...

ומוטי פנחסי גם מוסיף שיר ראשון שעוסק ב"מונית שירות". מאת יובל בן עמי ובביצועו, על פי train song של טום וייטס.

דוד שמעון מוסיף את "עיר שלא נרדמת" של נועם רותם "ברכבת השלום אין מקום לשבת היא מלאה בחיילים"

הרב-גוניות של המוזיקה הישראלית וגם של הגולשים באתר זה מביאה לכך שאנונימי אחד מחזיר אותנו לימי סשה ארגוב, חיים חפר, התרנגולים והשמלה הסגולה ("נשיר באוטובוס שירים משוגעים") ואנונימי אחר (או אותו אנונימי) לוקח אותנו לאלבום הראשון של שב"ק ס' ש"באים מיבנה ב"אחד שבע שמונה קו יבנה תל אביב - אווו אני באתי להכאיב"
אז הנה הם אחד אחרי השני:

השמלה הסגולה - כאן בביצוע של גידי גוב, נתנאלה, חנן יובל, דבורה דותן ועליזה רוזן.
ומאחור בתרבות הלהקות הצבאיות והתרנגולים (שנשאבו מהלהקות הצבאיות) היה הרבה נסיעה באוטובוסים, (היסעים ולא תח"צ, אבל מה זה משנה) ושחלק מהסצינות היפות ביותר של "הלהקה" הם בתוך האוטובוס (גידי ומיקי) או ליד אוטובוס (אלי גורנשטיין והקוטג') - באמת כיף להיזכר.

באים מיבנה - שב"ק ס' - 1995
אם הגעתם ל"בום בום, מדברים פקה פקה" סימן שפספסתם את האיזכור של האוטובוס...
ראיתי אותם ב"עיר הנוער" בגני התערוכה שכאף אחד עוד לא הכיר אותם והתאהבתי.

שני גולשים הציעו לי את "רוצי שמוליק" של אריאל זילבר ואת ערב עירוני. בשניהם מופיה המילה אוטו כקיצור של אוטובוס, "מספיקה לתפוס את האוטו האחרון..."
כאן בקטע חדש יחסית מתוך הכל הולך - תראו איך פנטו (חנוך רוזן) עושה עמידה באוטובוס...

וקבלו את רונה קינן הגדולה מבצעת את ערב עירוני (מילים נתן אלתרמן, לחן יוני רכטר, ביצוע במקור יוסי בנאי, אבל לא מצאתי וידאו הופעה של יוסי הגדול). משום מה :-) תמיד זוכרים את המשפט "איך הלבנה חולצת שד" ולא זוכרים את המשפט "את חיוכה נשא האוטו"...

ותודה לבועז מ"פורום תחבורה ציבורית" שהזכיר לי את אסתר שמיר ששרה את "כשהרכבת כבר עברה בתחנה", כאן בהופעה מ-2011. את המילה "רכבת" היא שרה כאילו הרכבת עוברת במקום הכי נמוך בתל אביב...

וגם את תיקי דיין ששרה את "תחנת רכבת" שמצליח לשוות לרכבות ולתחנות רכבת קונוטציה מינית

דני קיי המיתולוגי, שחזר לתחייה כדי להגיב בבלוג שלי, הכיר לי את השיר 921 של הראפר לשעבר סגול 59 מ-2011. השיר דן כמובן בחוויית נסיעה בקו 921 המאסף בין חיפה לגוש דן והראפר מקבל בונוס על זה שלאלבום שלו קוראים "עוד נוסע אחד".



בעקבות "אשה-אשה" דרוריקו הוסיף לי עוד כמה שירים שלא הכרתי לרשימה.
קבלו את להקת הפה והטלפיים מ-1998 (אוהד פישוף, רם אוריון ואסף גברון) בסגנון שלי דווקא לא מזכיר את נושאי המגבעת ובשירם "יהלום" ושתי השורות האחרונות מהפזמון "באוטובוס בלילה בכיוון הלא נכון,  קניתי לי כרטיס ישיר אקספרס לגיהנום". בפזמון השני ה"ישיר אקספרס" מתחלף ל"חופשי חודשי".

והשיר היפה "זרזירים" של צמד הזבובים, דן תורן ומאור כהן הענקיים, שנפלו בקסטינה מ-531 (כנראה קו אוטובוס, לא בטוח). בכלל זה שיר מסע נפלא לכל אלה שאוהבים לשיר שירים תוך כדי הטיול.

היה פעם זמר בשם איציק זמיר, ששר את הלהיט זינגרלה. שיר פחות להיט, אבל עם קליפ מושקע לתקופתו נקרא "איחרת את הרכבת"

בקליפ של מרגלית אנקורי מ-1983 (עוד להיט) בשיר "קח את המושכות חזק ליד" תראו תחנות אוטובוסים ואוטובוסים אדומים של אגד.
ושבע שנים אחרי חתימת הפוסט, תוספת מאנונימי - יש לי סימפטיה שבה יש תריס שמתייפח ואוטובוס שמת...
שלמה גרוניך מקבל נקודות נוספות על צילום הקליפ בכיכר המדינה





יום שלישי, 9 ביוני 2015

שלום טוד, אתה מתכנן עלייה?


בעולם קיים כבר שנים רבות מונח שנקרא T.O.D. ראשי התיבות של transit oriented development.

ובעברית:
פיתוח מוטה תחבורה ציבורית

כמה שהרעיון פשוט, ככה הוא גאוני. בואו נזהה את נקודות החוזקה של התחבורה הציבורית שלנו, ושם נאפשר לבנות מבנים מעורבי שימושים בצפיפות גבוהה ועם מעט חניות לרכב הפרטי.

בדרך כלל תחנות רכבת ורכבת תחתית חזקות נמצאות מראש באזורים הכי טובים בעיר. ויש את כל הסיבות הטובות לקחת את ההצלחה ולהעצים אותה. לפעמים נוצרים מצבים של מוקדים תחבורתיים טובים באזורים הגרועים של העיר, ואנחנו יכולים באמצעות יתרון הנגישות וחשיבה יצירתית לשפר את העירוניות סביבם ולמשוך אותם למעלה, ולפעמים, רק לפעמים, אנחנו בונים מוקד תחבורתי חדש באמצע שומקום, ויכולים לתכנן את האזור סביבו כראות עינינו.

זה אולי נראה מובן מאליו שמקומות עם נגישות תחבורתית טובה גם יתפתחו טוב יותר, אבל כשהמציאות טופחת על פנינו אנחנו מנסים להבין למה בעצם זה לא תמיד עובד ולמה היה צריך להמציא את המושג TOD.

ידוע שיש שלושה דברים חשובים ליזם שרוצה להרים בניין. location, location, location.
בעבר הרחוק המיקום האידיאלי היה במרכז העיר, אחר כך לאורך קווי החשמלית ועם בוא הרכב הפרטי הוא איבד כל משמעות, אבל לא לאורך זמן. עם בוא הגודש כמה עשרות שנים אחר כך חזר משפט הלוקיישן להיות נכון, אבל התייחס למקומות שונים לגמרי בעיר. המקומות שיש להם נגישות טובה ברכב פרטי. באופן פרדוקסלי כל המקומות האלה היו בשולי העיר. אם לדייק, המקומות הטובים ביותר היו איפה שהאוטוסטראדות שמקשרות בין ערים נפגשות עם כבישי הטבעת הרחבים שמקיפים את העיר. בדרך כלל סמוך למחלפים ענקיים ומנוכרים, ועם יכולת לרבד מגרשי חניה ענקיים וזולים מסביב לכל מבנה. לתופעה הזו קוראים "פירבור המסחר".
כמובן שמקומות שנהנו מגישה טובה בתחבורה ציבורית המשיכו (בחלקם) לפרוח, אבל הם כבר לא היו לבד בעולם אלא בתחרות קשה עם המקומות החדשים שנפתחו לרכב הפרטי. נסיונות של אספקת חניה בשפע גם במרכז העיר לא צלחו בשל מחיר הקרקע היקר ובשל הגודש על מערכת הכבישים הצרה. לעיר עדיין היה יתרון מובנה על הכפר בזכות האינטנסיביות הרבה של החלפת הרעיונות, אך יתרונות הקרקע הזולה והשכירות הנמוכה בשולי העיר גברו על כך לעיתים מזומנות, בעיקר כשמדובר בחברות גדולות.

בינתיים העיר גם היתה צריכה להתמודד עם מבנים מתיישנים, עם חוקים ומגבלות שהיא עצמה קבעה לעצמה, זיהום אויר שנובע בעיקר מתחבורה פרטית ועוד. כאשר אדם יצא מתחנת רכבת תחתית שממוקמת מעולה, לא ציפה לו הוד והדר אלא אפרוריות ורעש. זה פשוט לא היה זה.

חלק מהערים נמצאות בתהליך שינוי של הפחתת מספר הרכבים שנוסעים בהם, הפחתת מספר החניות, יצירת תשתית אופניים איכותית, התחדשות מבנים עירוניים ועוד. להם נוסף מרכיב חשוב של ציפוף זכויות הבניה ליד מוקדי תחבורה ראשיים. והפעם, ללא כל התחשבות ברכב הפרטי. ללא חניות וללא הכנסת אוטוסטראדות למרכז העיר. ציפוף נוסטלגי שמניח מראש שמרבית האנשים יגיעו לבניין הגבוה בתחבורה ציבורית משובחת, ברגל, או באופניים. ושהסביבה שתלווה אותם בדרכם למשרד צריכה להיות נעימה, בטוחה ומעניינת. ואתם יודעים מה. זה עובד.

עיריית ניו יורק שינתה את כל מגבלות הבניה שלה לאחרונה, כך שליד תחנות הסאבוויי מחוץ למנהטן ניתן יהיו לבנות גבוה, צפוף ומעורב ורחוק מתחנות הסאבוויי יוטלו מגבלות. זהו חלק קטן מתוך משנה שלמה שמפורטת בהרצאה הזו של גב' ג'נט צדיק-קאהן מעיריית ניו-יורק.

ניו-יורק היא כמובן לא היחידה. בארה"ב ערים רבות שהשקיעו בתחבורה ציבורית מודרנית גילו שהיא דלילה בנוסעים בשל צפיפות הבינוי הנמוכה ומעודדות כעת בניה בצפיפות גבוהה יותר סמוך לצירי BRT ורק"ל. אפילו לאס וגאס המדברית השיקה תוכנית כזו. באירופה כמובן שהמצב היה טוב יותר מלכתחילה אך גם שם מככב טוד ידידנו. באירופה ככל שתחנת הרכבת גדולה יותר ומרכזית יותר, כך יש סביבה יותר בינוי ופחות חניות. לרוב כשאתה יוצא מתחנת רכבת באירופה אתה יוצא ישירות לרחוב, ובמקרים מסויימים לכיכר ציבורית יפה. מגרש החניה, אם קיים, קטן ומוחבא היכנשהוא.

חלק ממיזמי טוד הם קטנים, הם מעצבים מחדש אזורים של תחנות רכבת בראיה אמיתית של ערך הקרקע שלהם. היטיב לתאר זאת ג'ארט ווקר: ואני מתרגם אותו בחופשיות.

  • תחבורה ציבורית טובה מייצרת ערכי קרקע גבוהים סביבה
  • חניית חינם של רכב פרטי (חנה-וסע) מניחה בטעות שערכי הקרקע נמוכים סביב התחנה.
לכן, שימוש יעיל יותר לקרקע סביב התחנה לא יהיה מגרשי חניה אלא בניינים: מסחר, משרדים, מגורים, חינוך וגם כיכרות ציבוריות נעימות. למעשה. הכל חוץ מחניה. זה לא אומר שאין בכלל חניה. היא פשוט לא האמצעי החשוב ביותר בפרצוף התחנה.
כניסה לתחנת הרכבת בפוטסדאמר-פלאץ - ברלין
איפה המכוניות?

ובישראל
מיד יקפצו אלה שיגידו שבישראל עוד אין רכבת תחתית וגם הרק"ל הירושלמית ורכבת ישראל לא משהו.
נכון, ואי אפשר להגיד שמעכשיו בכל מקום נפסיק להתחשב ברכב הפרטי, אך יש כמה מקומות שכן.
רחוב יפו בירושלים הוא דוגמה לפיתוח מוטה תחבורה ציבורית, הן באזור הותיק והצר שלו שבו לאט אט מפנים מבנים בני קומה אחת את מקומם למבנים גבוהים יותר (אם כי לא מגדלים בכדי לשמור המימד האנושי והאופי ה"אירופאי", וזה בסדר). והן צמוד לתחנה המרכזית, תחנת הרק"ל ותחנת האומה הנבנית שם מתוכננים מגדלי ענק במקום חניון האומה. למיטב ידיעתי עם תקן חניה מופחת.

גם מרכז תל אביב נהנה הן מרכבת כבדה בתדירות טובה והן משלל אוטובוסים, אך לצערי הדבר עוד לא בא לידי ביטוי במדיניות חניה חסכונית יותר. סנוניות ראשונות אולי נראה בתקופת העבודות של הרכבת הקלה כי כשהבולדוזרים בשטח גם הסקפטיים מתחילים להאמין. ואולי זאת תהיה הסנונית הראשונה:
מגדל בית מעריב בתכנון צור משה אדריכלים
מגדל בן 55 קומות שיקום על חורבות בית מעריב, ממש מעל תחנת רכבת תת קרקעית שתשרת הן את הקו האדום והן את הקו הירוק ושיכלול כניסה מהרחוב ישירות לתחנת הרכבת תוך שימוש בשטח הבניין. ממש כמו בלונדון.

אז כן, טוד יעשה עליה לארץ. כמו כל דבר הגיוני אחר. הוא רק יגיע באיחור אופנתי...

לקריאה נוספת

הוספתי את הממסך הזה גם לספרייה הוירטואלית של הבלוג



יום שני, 8 ביוני 2015

פרגון לבלוג "התפוז הגדול"

התפוז הגדול הוא בלוג ותיק שהחל בבלוגיה של אתר תפוז, יצא לחופשה ולשמחתי חזר לאחרונה ובגדול בבית משלו. כותב הבלוג הוא דניאל מייסה.
התפוז הגדול עוסק בתל אביב (בפראפרזה חמודה על התפוח הגדול הניו-יורקי) ומטבע הדברים עוסק בכל הנושאים הנדונים בבלוג זה. הולכי רגל, רוכבי אופניים, משתמשי תחבורה ציבורית, תכנון עירוני ועוד.
הוא לא מהסס לבקר כשצריך ולהחמיא כשאפשר. ועוד משהו, הוא מגדיר עצמו כבלוג צילום ולכן עשיר בתמונות מפרי מצלמתו של הכותב וגם בהדמיות.
למעשה השתמשתי בעבר בתמונה מתוך הבלוג בפוסט על המסלקה

לכן כשדניאל פנה אליי והציע שאשים קישור קבוע ברשימת הבלוגים שלי (בצד ימין) שמחתי להיענות בחיוב, ועל הדרך אני מוסיף טעימה קטנה לכמה פוסטים מעניינים.

תחנת הרכבת תל אביב מרכז תורחב בקרוב

דגם שתי התחנות המרכזיות החיפאי הרסני לתל אביב

שדרוג הטיילת - ההצלחה נמשכת

חוסר המקצועיות שבהצבת דגלוני תחנת אוטובוס משגעת אותי