מה למדתי מיפן בנושא wayfinding

נוגה מדגמנת עבורי שילוט סטטי יפני

את חגי תשרי האחרונים ביליתי ביפן. לא הייתי הישראלי היחידי והרשת מלאה כבר בפוסטים על העירוניות המדהימה של יפן ועל התחבורה הציבורית המדהימה שלה, על האוטוסטראדות בקומה שלישית ועל רכבות הקליע המהירות, ואולי יותר מכל על הניקיון והדיוק.

הכל נכון, אבל כבר היה לי בבלוג פוסט אורח של אריאל שטיינר על טוקיו ואתם מוזמנים להיזכר בו. לכן במקום לחלוק איתכם עוד פוסט ברוח זו, החלטתי להתמקד בwayfinding הנהדר ולעשות תרגיל מחשבתי - איך היה נראה השילוט במתח"ם ארלוזרוב בתל אביב לו היה ממוקם בטוקיו.

מה אני מבין ב-WAYFINDING?

האמת היא שאני לא מבין הרבה. אני רק יודע שזו מילה הרבה יותר מגניבה ומדויקת מ"שילוט והכוונה תחבורתייים" או מ"ניווט והתמצאות תחבורתיים". מבין ההצעות לשם עברי שג'מיני זרק לי  "הכוונת נוסעים אינטואיטיבית" נראה לי הכי קולע למטרה. מדובר במקצוע שלם ומורכב, הכולל עולמות שונים שחורגים מהעולם התחבורתי גם לעבר עולמות חויית המשתמש, העיצוב, הפסיכולוגיה, הנגישות ועוד. 
בתחקיר לפוסט הבנתי עוד משהו - מדובר בענף שעוד לא עבר סטנדרטיזציה מלאה. יש מגוון דרכי יישום נכונות יותר ונכונות פחות ויש ויכוחים ערים על הדרך הנכונה. יש כמה עקרונות שכולם מסכימים עליהם אבל גם הרבה פרשנות על הפרטים הקטנים יותר סביבם.

לאחרונה דניאל באייב הצעיר והמוכשר עשה עליה מאמא רוסיה והביא עימו המון ידע מקצועי שהימם את כל מי שעבד ועובד איתו. אחרי מספר חודשי חיפושים הוא מצא בית ב"תחבורה לירושלים" וכבר רואים את תוצריו בשילוט קו L3 החדש. 

ועדיין - אדם מקצועי אחד, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול לשאת על כתפיו את ההטמעה הכלל ארצית של עקרונות "הכוונת נוסעים אינטואיטיבית" נכונים. אני כאן כדי לעזור לו, ואני מקווה שחוסר ההבנה שלי בנושא לא יגרום לי לטעויות גסות מדי.

אז אחרי כל הדיסקליימרים האפשריים שנועדו להסיר ממני אחריות על נושא שאני לא שוחה בו. בואו נתחיל את הניסוי.

רקע: תתי התחומים של הכוונת נושאים אינטואיטיבית

הדרך האקדמית ליצירת שילוט ההכוונה מבוססת על "מסע הנוסע" ועל הצורך לתת לנוסע בכל שלב מהדרך את המידע הממוקד הנדרש על ידו. להלן מיפוי של כמה שלבים.

1. way to arrival (איך מגיעים לאתר)

2. site arrival (איך אני מזהה שהגעתי)

3. entrance (איפה הכניסה (או לאיזה כניסה ללכת)

4. enteriour transit - איך אני מנווט בתוך האתר עד נקודה הרצויה בתוכו (לרבות מעברי קומות ככל שיש)

5. destination arrival - איך אני מוודא שהגעתי לנקודה הרצויה בתוך האתר

6. departure - איך אני מנווט את דרכי החוצה

בכל שלב בדרך חשוב להראות לנוסע את המידע הרלוונטי לשלב בו הוא נמצא. לא פחות אבל גם לא יותר, כדי שלא יתבלבל. שימו לב שכשאנו מבצעים מעבר בין אמצעים השלבים חוזרים על עצמם במידה מסוימת.

לרשות מתכנני המידע במהלך המסע עומדים כמה כלים, 
א. מידע סטטי - שילוט (לדעתי בעל החשיבות הגבוהה ביותר במערכות הסעה "כבדות" שגם לא נוטות להשתנות כל רגע)
ב. מידע דינמי - צגים - רלוונטי מאד בהצגת לוחות זמנים של הרכבות הקרובות לדוגמה, אבל לעיתים קרובות נעשה בו שימוש גם במקום המידע הסטטי בשם החדשנות וזו לדעתי טעות.

ג. מידע אנושי - עמדות מודיעין, דיילים בנקודות מפתח ואנשי צוות אחרים. ובימינו אפשר לטעון שגם אפליקציות הניווט הן בעצם "מלווה צמוד" שנותן את אותו מענה. 

ד. נקודות ציון בולטות (landmarks) שמאפשרות לנו לגבש את התפיסה הקוגנטיבית של המרחב סביבן. אלה כמובן צריכות להיות מרכזיות כבר בשלב תכנון המתח"ם, עוד לפני שהוקם, ויותר קשה ליצור אותן או להזיז ולתקן אותן אחר כך.

ואם כבר מדברים על שלב התכנון - תכנון טוב הוא כזה שדואג מראש לזרימת אנשים טבעית עד כמה שאפשר והפחתה עד כמה שניתן של "אפשרויות הבלבול" בתוואי ההליכה העיקרי.

מתח"ם ארלוזרוב
כולנו רוצים מנהרה ישר מרציפי הרכבת אל רציפי הקו האדום. אבל בפוסט הזה אני עבדתי "עם מה שיש". שלב התכנון כבר פוספס בענק. זה רק עושה את האתגר שלי כאן לגדול יותר...

נעבור ביחד מסע קצר אך מרובה פרטים, נגיע ברכבת אל סבידור מרכז, נרד ונלך אל רציפי הקו האדום.

מסלולנו התחיל מתחנת הרכבת שבה עלינו (בת גלים במקרה שלי), עברנו את כל ארבעת השלבים הראשונים בתחנת בת גלים ועלינו על הרכבת במטרה לרדת בתל אביב סבידור מרכז.  ישר לשלב 5. איך אני מוודא שהגעתי לנקודה הרצויה?

הגעה אל רציפי תל אביב סבידור מרכז.
בואו נתחיל מהמובן מאליו. מנחם סבידור היה איש חשוב, אבל שמו לא צריך להתנוסס בכל מקום. מבחינתי זוהי תחנת "תל אביב מרכז" ע"ש סבידור. בשלטי ה"ברוכים הבאים לתחנת תל אביב מרכז" שמו יופיע, ואולי גם תהיה לו פינת הנצחה מיוחדת עם שלט הסבר על פועלו, אבל בשלטי הכוונת הנוסעים האינטואיטיביים שלנו שמו לא יסרבל לנו את הקריאה. 

זה נכון כמובן גם לתחנת "יצחק נבון" בירושלים (השם "האומה" היה הרבה יותר ברור ומתאים, אבל גם שם מעודכן כמו "שער העיר" עדיף על שם של נשיא לשעבר שלא מופיע בשום מקום אחר במרחב התחנה) זה נכון גם לחיפה מרכז השמונה ולמעשה זה כבר מבוצע כך בתחנת כפר סבא-נורדאו ע"ש אלככסנדר קוסטיוק, המאבטח שמנע בגופו פיגוע התאבדות בתחנה. אני מניח שדעתי על שמה של תחנת קרית מלאכי-יואב כבר מובנת לקוראים למרות שמדובר בסוגיה אחרת של שמות ארוכים אבל לא נסרבל את הפוסט.

כלל מספר 1: שם התחנה בשלטים חייב להיות קצר וקליט.

אבל יש עוד משהו שמפריע לי בשם התחנה
תחנת "תל אביב מרכז" לא יושבת במרכז תל אביב. אז זה שם מטעה. כאנקדוטה מעניינת נציין שהיא החליפה את "תל אביב צפון" שהיתה - ניחשתם נכון - במזרח! (תחנת בני ברק של ימינו). וכן שהיתה תחנה בשם תל אביב דרום שבאמת היתה בדרום.
אבל מסוף האוטובוסים הצמוד נקרא מסוף ארלוזרוב על שם הרחוב שיוצא ממנו מערבה ולתחנת הקו האדום במתח"ם קוראים "תחנת ארלוזרוב". בעוד גם עם זה יש קצת סיבוך (רחוב ארלוזורוב נגמר לפני ההגעה למתח"ם), זה כבר שם הגיוני יחסית שהתקבע בציבור.

כלל מספר 2: מתח"ם משולב מקבל שם אחד ויחיד לכל האמצעים העוצרים בו.

ההדמיה שלנו עכשיו תיראה ככה.

אותו היגיון של שם הרחוב החוצה כבר קיים ב"תל אביב - ההגנה" ו"תל אביב - השלום", ואני לא נכנס כרגע לדיון לגבי "האוניברסיטה-אקספו" הממוקמת בשדרות רוקח. אבל עכשיו יש לנו את מתח"ם ארלוזרוב ואת תחנת הרכבת ארלוזרוב בתוכו. כמה נפלא.

אגב, במקרים מסוימים השמות מרכז/צפון או שמות של מוסדות קבע סמוכים וכו' דווקא הגיוניים, לא תמיד צריך ונכון לחפש שם של רחוב. (לדוגמה באר שבע מרכז בהחלט מתאים וגם יבנה מזרח ויבנה מערב עושים שכל).

השלט בתמונה מעל הוא השלט שנשקף מהחלון למגיעים ברכבת, הוא צריך להיות קריא מכל חלון ולכן המרחק הרצוי הוא 15-20 מטר בין שלט לשלט, (היכן שיש דרגנועים  ומעליות יש התאמות הכרחיות בהנחיות השילוט, אך עדיין הוא צריך להיות במיקום בולט לכל מי שמסתכל מהחלון). כמובן שהכתוב בו חייב להיות זהה למפות הרכבת הרשמיות, לשילוט האלקטרוני ברכבת, ולמשודר לאפליקציות כדוגמת גוגל מפות.

ב. שילוט היציאה מהרציף

עברנו לשלב 6 - לאחר שהשלט הקודם עזר לי לרדת בתחנה הנכונה, אני צריך להבין לאן אני הולך מכאן.

בעולם יפני מתקדם, גוגל מפות כיוון אותי מראש לקרון הכי נכון לאזור היציאה שלי (כי הקרונות היו ממסופרים וגם בתחנות היו על הרצפה מספרים במקומות ההמתנה לקרון הנכון), אבל בפוסט הזה אני מתכוון להתמקד בMust have של מידע אינטואיטיבי לציבור - השלטים בגובה העיניים . ירדתי באופן אקראי במקום כלשהו ברציף. מה עכשיו?

מכל רציף בתחנות ארלוזורוב  יש נכון להיום שלושה דרגנועים - שניים לגשר המרכזי ואחד לגשר מודעי. לאן אני אלך?

השלט הזה שמקבל את פניי ומציין רק את המובן מאליו פשוט לא מספיק.

לפני שנדבר על התוכן בשלט, בואו נדבר על "מיקום הזהב"
המיקום של שלט ה"יציאה" הוא מושלם. ירדתי מהרכבת, הסתכלתי שמאלה וימינה לחפש את היציאה, ושם מול עיניי הוא היה.
אבל מה אם ירדתי רחוק יותר מהדרגנועים?

בעמוד הקרוב אליי ראיתי שעונים, אייקוניים ככל שיהיו, הם לא עוזרים לי. (אני בהחלט בעד קצת דקורציה בתחנות, פשוט לא ב"מיקום הזהב" של המידע).
בעמוד הרחוק יותר ראיתי את השלטים האלקטרוניים של הרכבות הבאות, ביחד עם מידע מאד חשוב של מספר הרציף. לא מידע חשוב עבורי כרגע, אבל עבור מי שבחר להחליף בתחנה הזו לרכבת לירושלים,. זה בדיוק המידע שהוא מחפש.

ועדיין לא כל המידעים נולדו שווים. ברציף עצמו  המידע של היוצאים מהרציף גובר על המידע של הנכנסים. מטרת העל היא שהנוסעים יפנו את הרציפים כמה שיותר מהר. לכן אותו מקום שתלוי מקורות התקרה בגובה העיניים לכיוון הדרגנועים שייך לנוסעים היוצאים.
הוא יכול לכלול גם את מספרי הרציפים בקצוות או בצד האחורי של השלט (מופנה למגיעים) אבל ככלל מיקום טוב יותר למספרי הרציפים ולשילוט האלקטרוני של "הרכבת הבאה" יהיה במקביל למסילה ולא בניצב לה (או לחלופין בניצב, אבל תלוי מהתקרה ממש קרוב למסילה ולא ממורכז באמצע הרציף).
זה פותר עוד בעיה. היום נוסע שיורד מהדרגנוע עוצר בדיוק בסוף הירידה כדי להסתכל על השילוט האלקטרוני ולראות מתי הרכבת הבאה שלו. לוקח לו זמן לפענח את השלט המורכב  ובכך הוא יוצר פקק קטן ובעייתי. גם על זה צריך לחשוב.

כלל מספר 3: מיקום הזהב לשלטים (במסלול ההליכה קצת מעל גובה העיניים) צריך להיות שמור לשלטים של המשתמשים הכבדים ביותר באותו מסלול הליכה.

ואיזה תוכן צריך להיות בשלט חוץ מ"יציאה"?
ראשית, בתחנת רכבת עם כמה יציאות כדאי לתת שמות ליציאות השונות. השם הרשמי הזה ישורשר לאפליקציות הניווט. אני כנוסע אראה את שם היציאה הנדרשת באפליקציה עוד בשלב תכנון המסע ואז ארים מבט ואראה אותו בשלט. היציאה עצמה תסומן במדויק באפליקציה ורק ממנה יתחיל מסלול הניווט הרגלי שלי בעזרתה הלאה. אראה דוגמה של זה בהמשך.

השמות הנפוצים בציבור כגון "גשר הבורסה"  קצת מבלבלים. וגם השילוט שתיכף נראה שהרכבת שמה בסוף הדרגנועים "לכיוון רמת גן" ו"לכיוון תל אביב" היו עושים שכל אם אלה היו היציאות היחידות, אבל היציאה לגשר מודעי מייצרת לנו קושי רב יותר. ולכן למרות שאפשר להשתמש בשמות כמו "יציאת רמת גן" (ויש לכך דוגמאות מהעולם), אני מעדיף במקרה של התחנה המורכבת שלנו להשתמש בשמות  של כיווני השמיים יציאה מערבית, יציאה מזרחית, ויציאה צפונית.
אבל, תגידו בצדק, הרגע ירדתי הלום שינה בעיר שאני לא מכיר, מאיפה לי איפה הצפון?
התשובה היא שמה שאתה צריך זה רק את השם האחד והלא מבלבל. ותיאור כיוון הוא פחות מבלבל משם כמו "יציאת מודעי", בטח ובטח בתרגום לאנגלית וערבית. לכן בחירה בשם "יציאת מודעי" זו לא טעות מהותית, פשוט לדעתי הפתרון הקצת פחות טוב למקרה הספציפי הזה.

זה ייראה בערך ככה

צילמתי מהקצה הדרומי של הרציפים (כי אמצע הרציפים בעבודות) אבל אני מקווה שהתמונה ברורה. צריך שלט כל 15-30 מ' כי מעל 30 מ' הנוסע מתחיל לחוות חרדת ניווט. השלט בכל מקום ברציף יראה את מה שנכון לאותו מקום בדיוק.

כלל מספר 4: השילוט מלווה את הנוסע עד היעד - במסלול הליכה רציף צריך שלט כל 15-30 מ' .השלטים צריכים להיות אחידים בעיצוב ולהשתנות רק בהוראות החיצים ותכולת המקומות אליהם הם מכווינים בהתאם למיקומם המדויק. במקרה של פניות וצמתים בדרך המרחק גם יכול וצריך להיות קצר יותר.

למה בחרתי צהוב? לרכבת ישראל יש סכמת צבעים ברורה של שלטים כחולים כהים עם כיתוב לבן עבור מרבית השלטים ושלטים ירוקים עם רקע לבן עבור שלטי היציאה. כל עוד נשמרות הנחיות של ניגודיות טובה ונגישות ללקויי ראיה הצבע עצמו לא ממש משנה וגם בעולם אין אחידות. ההנחיות בישראל דורשות ששילוט יציאת החירום יהיה ירוק עם כיתוב בלבן והבחירה לעשות זאת בכל שלטי היציאה הרגילים חוסכת לרכבת ישראל שילוט כפול ולכן מאד הגיונית. יחד עם זאת, צהוב הוא הצבע המקובל במקומות רבים בעולם לשלטי הכוונה ליציאה וזה גם מה שראיתי ביפן (ושלטי הכוונה אחרים היו על רקע לבן). מאחר ורציתי להעביר תחושה של שינוי גדול מהמצב הקיים בחרתי בצהוב. אל תצלבו אותי על זה.

כלל מספר 5 - העיצוב והשמות שנקבעו  צריכים להישמר לאורך כל הדרך ולהיות אחיד בכל פלטפורמות צריכת המידע

מרגע שנקבע שם ליציאה (או ל"שער", גם זו טרמינולוגיה קבילה). ונקבע לה מיקום מדויק שגם הוא משודר לאפליקציות המידע. מתרחש הקסם האמיתי. האפליקציה אומרת לי מה לחפש. להלן תמונת "לפני-אחרי" המבוססת על נסיוני ביפן עם גוגל מפות. כך מה שנשאר לי זה להרים את ראשי ולאתר את השלט שילווה אותי כל 30 מטר עד היציאה הנכונה מהתחנה.

וכך ייראה עכשיו השלט שילווה אותי בקצה הדרגנוע (בפורמט "לפני אחרי")

שימו לב שעכשיו אחרי שיצאנו מהרציף רוב האנשים רוצים לצאת מהתחנה באחת מהיציאות אבל חלקם רוצים לעבור לרציף אחר כדי להחליף רכבת. האפליקציה כבר אמרה להם מאיזה רציף הרכבת הבאה שלהם. עכשיו שלט המידע אומר להם אם הם צריכים לפנות ימינה או שמאלה (וכן, אני כבר בעידן המסילה הרביעית באיילון :-). מיד אחרי שיפנו הם יראו את השילוט שמיועד לנכנסים שיגיד להם איפה לפנות שוב. הרצף הויזואלי נשמר.

שמח וטוב לב פניתי שמאלה לחפש את השלט הבא. זה מה שאני רואה היום.

כמו שהבנתם כבר, יש בגשר הזה היפוך תפקידים קפיטליסטי - "מיקום הזהב" של קו הראייה שלי מלא בפרסומות. ובגלל שמישהו נבהל מהביקורת על הקושי למצוא את הדרך לתחנת הקו האדום, הוא פוצץ את כל הדרך בעשרות שלטי הכוונה "לרכבת הקלה" בצד הגשר במיקום פחות טוב (ולגמרי שכח את מסוף האוטובוסים).  

כלל מספר 6 - פרסומות בשוליים ומידע במרכז

ההדמיה לכאורה ברורה מאליה, אבל כאן אני רוצה להוסיף עוד אלמנט מידע.
כשהיינו ברציף מה שהיה חשוב זה להכווין את כולם ליציאה מהרציף במהירות האפשרית, אבל עכשיו אני מוליך את האנשים ליציאה המערבית שתכלול בקרוב שני קווי רק"ל (אדום וסגול) בנוסף למסוף האוטובוסים.

פה חשוב לציין עוד לאקונה ישראלית שנובעת מחלוציות הרשת. הצבעים של קווי הרק"ל הם רק צבעים. הם דרך אחת חשובה לתאר אותם אבל בכל העולם נהוג להשתמש בנוסף לצבע גם ב"שם". לקו.
בפריז בקווי המטרו אלה מספרים בלבד (וקווי הרק"ל מקבלים את האות T לציון טראם ומספר), בניו-יורק אלה אותיות לחלק מקווי הסאבווי ומספרים לאחרים, בלונדון אלה שמות הלקוחים לרוב מהוויי בית המלוכה וביפן אלה שמות שכונות עיקריות שקווי המטרו משרתים, אבל בשילוט משתמשים באות הראשונה של השם באנגלית.

הסיבה לצורך ב"שם" לקו פשוטה - יש מספר מועט של צבעי יסוד, וכשהמערכת עוברת את ה-5 או 6 צבעים אנחנו מתחילים לגלוש לקו בצבע "ליים", "טורקיז" או "אפרסק" וזה מתחיל לבלבל, שלא לדבר על עיוורי הצבעים שבינינו.

מצורפת דוגמה משלט יפני, יש בה טוב ורע.

השיטה היפנית (והלונדונית) של שמות מלאים לקווי מטרו דווקא פחות מומלצת בספרות העולמית. אבל תראו את הלוגו הברור לקו ה-M (קו מארינוצ'י) ולקו ה-E (קו טואי-אואדו) בטוקיו. את האות המוקפת בצבע אני רוצה להעתיק. השיטה המקובלת בעולם היא אלפא נומרית - מספרים או אותיות. בירושלים ראינו את זה עכשיו עם L1 וL3. שמציינים מספרי קווי רק"ל (בסוף יהיו שם 8 קווי רק"ל ואולי גם שני קווי מטרו). אבל זכור לי שדניאל באייב בעצמו אמר שלדעתו ה-L בהתחלה מיותרת. היא נובעת בעיקר מחוסר היכולת כרגע לבטל קווי אוטובוס עם מספר זהה. הבחירה הירושלמית במספרים לקווים ולא באותיות גם נכונה. אני העדפתי אותיות לועזיות כי במידה רבה נת"ע כבר בחרה את זה בשבילי.

בתל אביב צריך לחשוב על פתרון דומה, אבל בעיקר בגלל עצלנות שלי וכדי לא להסתבך עם שלושת חלופות הקו האדום אחר כך (R1,R2,R3) החלטתי לתת לאדום את האות R ולסגול את האות P. גם כאן, האות עצמה והסדר הכרונולוגי פחות משנים, העיקר האחידות. זה גם יאפשר לכל אחד משלושת קווי המטרו לקבל אות אחת ברורה במקום להסתבך עם קידומות של L לרק"ל ו-M למטרו (בעיקר כי הקטע התת קרקעי של הרק"ל עשוי לבלבל את הנוסעים בין שני הכלים). 

יש אנשים שחושבים שבישראל לא כדאי להשתמש באותיות לועזיות כי לא כולם מכירים אותם. אני לא מסכים עם התזה הזו.

כלל מספר 7 - כל קו מטרו-רק"ל צריך גם צבע וגם אות או מספר מזהים

זה ייראה בערך כך, הוספתי גם את אייקון המוניות כי מאחר ויש רק יציאה אחת יש לי יותר נדל"ן על השלט.

ג'מיני, אמריקאי שכמותו, נתן לי את העיצוב הניו-יורקי ולא היפני וזרמתי איתו. בעיקר בגלל שזה גם הסימול שנת"ע משתמשת בו ברציפים שלה.

לכאורה זה גם המקום שבו אפשר לשים סימון של סרט אדום וסרט סגול על הרצפה, בדיוק מתחת לאותיות הR והP בשלט, כאשר אחת ל-30 מ' יופיע עיגול עם האות על הפס שלנו. מצד שני לשילוט רצפתי יש כללים נוספים ויכולות תחזוקתיות נדרשות גבוהות יותר (צריך גם פס הפוך מהרק"ל לרציפי הרכבת לדוגמה) וכמו שאמרתי בתחילת הפוסט, אני מתמקד בבסיס כרגע ולא אתעכב על סימוני רצפה. (אגב אין מניעה לשים פרסומות בצידי המעבר כדי לא לאבד הכנסות).

הגענו לקצה הגשר. אותו שלט בדיוק רק עם חץ נכון

פנינו שמאלה והמשכנו ללכת

עכשיו, אחרי שעברנו את השערים יש מקום להוסיף מידע על מיקומים של עוד שירותים שהתחנה מספקת ובראשם "השירותים". העתקתי את הלוגו היפני לשירותים שמוסיף, מלבד הסימון הפשוט והלא מתחכם של הגבר והאשה גם סימון צבע שמקל על ההתמצאות. כאן המקום לציין שאותו לוגו כמעט ללא הבדלים ובטח ללא התחכמויות מופיע בכל מערכות התחבורה הציבורית היפניות באופן אחיד. בין אם אתה בתחנת רכבת שולית ובין אם אתה בשינקאנסן. ואלמנט ההאחדה הזה כשלעצמו מאד חשוב לבן אדם שסה"כ רוצה לעשות פיפי אחרי נסיעה.

הכיתוב הגדול "שירותים" קצת מוגזם לצורך ההמחשה...

כלל מספר 8 - הפרדה ברורה בצבעים בין שלטי היציאה לשלטים אחרים

אגב אחרי שראיתם את ה"אחרי"

כך זה נראה היום. (זה לא שאין מקום לשלט ברוכים הבאים שכזה אבל לא כאן...)

וכך נראה שלט הכניסה לשירותים כיום, ליד שלט אוטובוסים אלקטרוני שאני מתקשה להבין אם הוא אי פעם תרם משהו למישהו במיקומו ליד השירותים.

נמשיך במסלולנו (לא תאמינו כמה שירותים לכל הכיוונים יש ברכבת מרכז...)

והגענו סוף סוף ליציאה. השארתי את השלטים הירוקים לפי ההנחיות אבל יש מצב שקצת הגזמתי עם הגודל של השלט עם שם היציאה. בכל מקרה הכוונה ברורה. הגעת ליציאה. מחיאות כפיים.

כלל מספר 9 - שערי כניסה ויציאה צריכים להיות בולטים (לנדמארקס)

אנחנו יוצאים לרחבה גדולה. סיימנו את שלב 6 ומצאנו את דרכנו החוצה. ואנחנו למעשה חוזרים לשלב 1 - איך אנו מנווטים את דרכנו ליעד הבא - תחנת הקו האדום.

ברחבה הזו אני מצפה לקיוסק מידע ברור שיסביר לי איפה כל דבר נמצא במתחם. המטרה של קיוסק המידע שונה מהמטרה של השלטים הגדולים. הוא נועד לאחוז קטן יחסית של אנשים שרוצים לעצור ולהתעמק, ולשפר את הבטחון העצמי שלהם בהתמצאות במרחב.

אבל, אני לא רואה כלום מלבד שלטים שהוצבו בחופזה כל שני מטר "לרכבת הקלה", אם אסתכל שמאלה, מעבר לטווח ההליכה והראיה הטבעי שלי, אראה את הטוטם הזה.

כשהציבו אותו לפני אי אילו שנים מאד התרגשתי. מתן האותיות לרציפי האוטובוסים היו חדשנות טובה. והטוטם הזה השלים את המהלך בצורה טובה לזמנו. אבל היום אני חכם יותר. לצפות מאנשים להסתכל כל כך גבוה  ולהבין אותו זה לא מספיק אינטואיטיבי.

בעיר קאנאזאווה ביפן, ביציאה מתחנת הרכבת למסוף האוטובוסים, ראיתי את עמדת המידע הבאה

העמדה ממוקמת בדיוק באמצע, היכן שחלק מהאנשים פונים שמאלה למסוף האוטובוסים, חלק ימינה למוניות ולחניה וחלק ישר בהליכה רגלית אל העיר.(אגב אם תהיתם מה זה הפסל הגדול האלכסוני, הוא פסל מיוחד שחברת הרכבות הזמינה שמציין את הכניסה למתחם תחנת הרכבת כנ"צ עירוני בולט).

העמדה מורכבת מ-3 מפות מוארות - באמצעה מפת התמצאות בקטע הזה של העיר עם הדגשה של תחנת הרכבת על שתי יציאותיה (אנחנו במערבית), מימינה מפת התמצאות ב"כיכר התחבורה המערבית" (ועוד יותר מימינה תראו את אותה מפה לא מוארת ועם תבליטים להנגשה לעיוורים). משמאלה של מפת ההתמצאות יש פירוט של קווי האוטובוס העוצרים בכל רציף ורציף (בקאנאזאווה אין מטרו ורכבות קלות).

כך נראה התרשים מקרוב

כך נראה פירוט האוטובוסים (רוב השירות העירוני דווקא נמצא מצידה השני של התחנה).

נשאר רק לאתר את המספר בו נמצא הקו שלכם, לראות איפה הוא בתרשים וללכת לכיוונו כשבדרך ילוו אתכם כל הזמן עוד שלטים. הייתי יכול לעשות פוסט שלם על פתרונות ההתמצאות המושלמים במסוף הקטן הזה.

הדבר שהכי אהבתי הוא השימוש בפרופיל המסגרת כדי להמשיך לתת את הwayfinding. לא יפתיע אתכם שמכל הכיוונים היו שלטים שממשיכים את חויית ההתמצאות, באותה שפה עיצובית. בין אם פנית ימינה או שמאלה אחרי שהתעמקת במפה.

אגב, ככה "קיוסק המידע" נראה מאחורה, תוכלו לראות את הכניסה לתחנת הרכבת מאחוריו (ואת הסבן-אילבן המתבקש). 

סילחו לי על שלא בניתי קיוסק מידע שלם למתח"ם ארלוזרוב. אבל זה מה שהייתי מצפה למצוא ברחבת היציאה מהתחנה.

כלל מספר 10 - קיוסקי מידע להתעמקות זה חשוב, אבל בנקודות מפתח במרחב (רצוי ברחבה שיש מיד אחרי שערי יציאה מרכזיים). מרבית השלטים פשוט צריכים לכוון אותך לשלט הבא שאתה כבר רואה במרחק.

אנו ממשיכים לחלק המושמץ של המעבר. בשמש ובגשם, ליד אתר עבודות ובהתחלה ללא שילוט בכלל. כאמור לאחרונה שמו שילוטים "לרכבת הקלה" שנגמרים באופן מפתיע באמצע הדרך.

זה השלט האחרון לרכבת הקלה...

ובכן, כאן אנחנו בבעיה. אין לנו את "מבט הזהב" כי אין תקרה שאפשר לתלות ממנה. אפשר לשים שילוטים בצד הדרך אבל זה לא בהכרח המצב הרצוי. אפשר לבנות קונסטרוקציות ברזל מעל הראש לתליית מידע - כי אם עושים את זה מעל אוטסוטראדות של חמישה נתיבים אפשר לעשות את זה גם מעל נתיב הליכה צנוע ולאור התלונות על המוצדקות על מחסור בצל אפשר לבנות ממש גג כמו שעשו לאחרונה ליד היציאה מעזריאלי. זו האפשרות המועדפת עליי ואותה אפתח. (וכן, אני יודע שעוד בטרם פתיחת הקו הסגול הולכים להתחיל לחפור את תחנת המטרו ולכן אף אחד לא ישקיע בזה, אבל תנו לי לחלום).

אל תצלבו אותי על מיקום לא מדויק כי בכל זאת זה כרגע אתר עבודות, אבל אני מקווה שהרעיון ברור. במיקום הנכון ביותר יש שלט ימינה למסוף האוטובוסים ולתחנות על נמיר, וכשנתקדם אל מיקום העליה על הקו הסגול יהיה שלט שבו יהיה ימינה לקו הסגול.

חדי העין שמו לב שבטוטם הישן האותיות של רציפי האוטובוסים היו צבעוניים (A אדום), B ירוק, C כתום, D (רציף ההורדה שכבר לא קיים) בתכלת וכל אותיות הרציפים ברחוב בסגול.  ואצלי הם לא. הסיבה היא שהכנסנו את מרכיב הצבע לרק"ל והוא סותר ומבלבל עם קידוד הצבע שנקבע לפני יותר מעשור למסוף. בעוד אין מניעה להשאיר את קידוד הצבעים ממש בתוך המסוף, בשלטים שמחוץ לו החלטתי שלא להתייחס אליו למניעת בלבול.

כלל 11 - תמיד תחשוב איך לא לבלבל את הציבור, לפעמים יש כמה מערכות של קודי צבעים, או כמה מערכות של מספרים או כמה מערכות של אותיות לועזיות. במרחבים מורכבים אין מנוס מזה. אבל תנסה להקטין את הבלבול עד כמה שאפשר

ממשיכים במסלול, חוצים את צומת הכניסה למסוף ואחריה חייבים עוד שלט הכוונה. ימינה לרציף C (קו 18 לדוגמה שיוצא מרציף C2), ישר לקו האדום ולשאר רציפי האוטובוסים. באזור הזה יותר קשה לעשות סככה מלאה ולכן הלכתי על קונסטורקצית ברזל שתשא את השילוט.

בעתיד (הרחוק מאד) תהיה כניסה למטרו M1 לפני מעבר החציה הזה, וממנו תהיה מנהרה שתוליך מתחת לקרקע אל הכניסה לקו האדום מעבר לכביש. בינתיים די ברור שהקונפליקט בין הולכי הרגל הרבים והאוטובוסים הנכנסים והיוצאים למסוף לא ממש מתפקד.

 ואז אנחנו מגיעים לצומת הגדול הזה.

מתכנני התנועות במרחב של נת"ע דמיינו לעצמם שכל האנשים יפנו שמאלה, יחצו את הכביש הפחות ראשי ואז ייכנסו לקו האדום מכניסה A. בפועל, כרגע בהיעדר שילוט מכווין, כמעט כולם ממשיכים ישר, חוצים את רחוב על פרשת דרכים ונכנסים דרך כניסה B עם הפרגולה המפוסלת היפה שלה. זה גם יותר אינטואיטיבי, וגם יש לחוצים גל ירוק ברמזור (וגם אלה שתי חציות ולא שלוש) ולכן למרות שזה כביש ראשי הוא יותר נוח לחציה. 
היתרון שלנו בבואנו לשלט "מחדש" אזור שפעיל כבר שלוש שנים הוא שאנחנו יכולים להתאים את השילוט למה שאנשים בכל מקרה עושים ולסמוך על חוכמת ההמונים. אומנם לעיתים מטרת שילוט ההכוונה הוא לשכנע אנשים לבחור בדרך אחת על פני האחרת, אבל לא תמיד.
אנחנו לא שולטים בהמלצות האפליקציות שאמורות להכווין את הנוסע המזדמן לכניסה A או לכניסה B וכדי למנוע בלבול צריך לכוון לשניהם. אגב, לא תאמינו כמה אנשים שאלו אותו בצומת הזו איפה הכניסה לרק"ל.

כלל 12 - תמיד תבחן איך אנשים מתנהגים ואם צריך תעדכן את סכמת השילוט בהתאם. (אגב, תמיד צריך לתחזק ולתקן וללמוד ולשפר, זה אף פעם לא זבנג וגמרנו)

כל השלטים שעשינו עכשיו הם דו כיווניים, כלומר בחזור לכיוון הרכבת הנוסע שעובר מהרק"ל לרכבת יראה את ההכוונות הנכונות לו באותה שיטה.  אבל בפינת המדרכה הזו מגיעים אנשים מכל ארבעת רוחות השמיים - מה עושים?

הפתרון בהקשר הזה הוא שלט מרובע. זה יכול להיות סוג של טוטם (עמוד) עם ארבע פיאות וזה יכול להיות שלט בסגנון הזה שצילמתי בצומת בתוך השוק בקאנאזאווה. (לא שלט תח"צ)

מאחר ואנחנו בחוץ ובלי תקרה שמאפשרת תלייה אבחר כאן בטוטם, אבל רציתי שתכירו גם את האפשרות התלויה. ראיתי גם גרסה עגולה שלה שטיפלה יפה מאד בצומת בתוך מעבר תת קרקעי מורכב עם יותר מארבעה כיווני הגעה.

הטוטם שנבנה לא צריך להיות גבוה ושובר צוואר ויש לו מטרה אחת. להעביר את אותו מידע שהיה עד עתה בשלטים רחבים, תוך שמירה כמה שאפשר על מבט הזהב למרות צורתו המאורכת.

כאן, יכולות ההדמיה שלי ושל ג'ימיני הגיעו לקיצם, אני מציג הדמיה שאני לא מרוצה ממנה, אבל היא מעבירה את הרעיון באופן כללי.

עיריית תל אביב יזמה הצבת שלטי wayfinding משלה במרחב.
אלה שלטים מאוד דקורטיביים ויפים המושפעים מלונדון והם מיועדים גם להכוונה בסיסית ברחוב לאתרי תיירות ולמוקדים עירוניים.  הנה דוגמה שנמצאת כמה מטרים מערבה מאותו צומת.

אחרי כל מה שלמדנו? מה דעתכם על השלט הזה?

דעתי היא שהוא עשוי לשמש תוספת נחמדה, אבל הוא בעיקר מנסה לא להתבלט במרחב. קל מדי להתעלם מקיומו. זה שלט שאתה אמור לעצור לידו לרגע ולקרוא אותו (הפונטים קטנים) ואם כבר עצרת אתה מוזמן גם להתעמק במפת ההתמצאות (שעוזרת לאחוז קטן מאד מהאנשים). הוא בהחלט מספיק בהכוונה של תיירים מפארק המסילה לכיוון מגדל שלום או מגן הפסגה לנמל יפו, אבל בתוך מתח"ם גדול שעיקר התנועות בו הם מעבר בין אמצעים הוא פשוט לא מספק את הסחורה.

ועוד משהו, ראיתי כמה כאלה מפוזרים במרחב אבל לתחושתי הם לא "מלווים אותך". וזה הדבר החשוב ביותר בהכוונת נוסעים איטואיטיבית. בדיוק כמו הסימונים בשבילי הטיול שהחברה להגנת הטבע מסמנת ושכולנו מכירים, גם השלטים צריכים ללוות אותך עד לקצה המסלול. לא להיות מוצבים איפה שבמקרה היה נוח להציב אותם.

שמחים וטובי לב החלטנו לחצות את הכביש ישר (לכניסה B) ואנחנו עוברים סוף סוף לשלב הבא במסע שהוא למעשה השלב  השני מתוך השישה. אנחנו מחפשים אישור שהגענו למחוז חפצנו. ככה נראה היום הצד השני של מעבר החציה.

ברשותכם אני מתעלם מהפיתול המיותר (מטעמי אבטחה) שמכריחים את כולם לעשות כאן. הייתי שמח בדיוק כמוכם לראות את גדר הזכוכית מוסרת.

כלל 13 - כניסה לתחנה צריכה להיות לנדמארק.
הסככה הלבנה היא בהחלט כזו, אבל מי שמגיע לרק"ל בפעם הראשונה לא יודע שהיא קשורה לרק"ל. לכן לידה יש טוטם כניסה בולט. מטרתו לא להכווין אלא להצהיר "הגעת ליעד".

אבל, מתכנני נת"ע החליטו מסיבותיהם שלהם על טוטם דו מימדי. הוא מצהיר את זה למגיעים ממזרח וממערב אבל אנחנו הגענו מדרום. ואנחנו רואים את הפרופיל הדק שלו.

ככה הוא נראה "מהכיוון הנכון". אפשר לראות שהוא לא מספיק בולט ולא מעביר את המסר של "הגעת ליעד" גם בזווית הצילום הזו.

פה אפשר לשאול עוד שאלה. בהדמיה הקודמת שעשיתי השתמשתי בלוגו רכבת ישראל עם חץ לכיוון הרכבת. ללמדכם שאם הייתי מתכנן את השלטים בכיוון ההליכה השני (מהקו האדום לרכבת) כנראה שלוגו רכבת ישראל היה מלווה אתכם כל הדרך עד ההגעה לתחנה עצמה. שם הייתם נתקלים בלוגו ענק שמכריז על כך שהגעתם למקום הנכון.

רכבת ישראל עשתה עבודה טובה בהטמעת הלוגו שלה. ובעוד הוא לא מוכר כמו לוגו האנדר-גראונד של לונדון, הוא מספיק מוכר כדי להשתמש בו בשילוט הכוונה אינטואיטיבי. לעומת זאת השם "דנקל" והלוגו חסר המעוף שנבחר לא נקלטו בציבור ככאלה. אחת הסיבות היא שגם הטוטמים חיוורים משהו. לכן לא השתמשתי בלוגו של דנקל עד עתה (אולי זו היתה טעות). 

ביקשתי מג'מיני לשפר את הנראות של הטוטם והנה ההדמיה הראשונה שג'מיני נתן לי. (במיקום הטוטם הקיים אבל יש לי מחשבות גם על מיקום יותר נכון מבחינת קווי ראיה).

אפשר לפתח את נושא הלנדמארק יותר  כמו עיגול אדום בולט (עם R) שתלוי מהסככה הלבנה בדיוק מעל הכניסה וכו' אבל אפסיק כאן.

מרגע שאנחנו בטוחים שהגענו למקום הנכון. נשאר לנו רק להגיע לרציפים
השיטה של נת"ע התבססה על כל העקרונות הנכונים אבל היתה מינימליסטית. הם עשו עבודה טובה בתכנון תוואי ההליכה. הוא אמנם מפותל שלא לצורך, אבל לא מבלבל אותך. ולכן אם ברור לך שיש לך רק דרך אחת להתקדם, אין צורך בשילוט הכוונה

כאן אני חלוק בדעותיי עם עצמי. האם נכון לשים כאן שילוט או לא? זה בכל מקרה יהיה שילוט די טריוויאלי "לרציפים שמאלה וליציאה ימינה). ואסתטיות גם אומרת לא להעמיס בשילוט מיותר. אני נוטה לקבל את דעת מתכנני השילוט של נת"ע שכאן אין צורך בשלט.

כאמור, השילוט צריך להיות פשוט - לרציפים. לא היו מזיק פה עיגול אדום עם האות R (לעידן של ריבוי הקווים הוא חשוב) אבל חוץ מזה הוא מושלם.

וכאן לקוח דווקא מתחנת קרליבך בשערים, פה כמובן חסרים גם עיגול אדום עם R וגם עיגול ירוק עם G, אבל חוץ מזה הוא מושלם.

ושוב מתחנת ארלוזורוב בירידה לדרגנועים

וכשירדתי אני צריך להבין לאן לפנות. גוגל מפות הפנה אותי לכיוון בת ים - מצאתי אותו בקלות

אבל, אם אני חוזר רגע לגוגל מפות. אני נאלץ להדגיש עוד פעם את הקשר האמיץ בין המידע בשטח למידע באפליקציה. זה מה שקיבלתי בחיפוש בגוגל מפות

כבר אמרנו שהוא לא יודע מאיזה יציאה של תחנת הרכבת אני יוצא ואיפה היא נמצאת, אבל גם חסר לו מידע לגבי שם הכניסה שממנה אני נכנס לתחנת ארלוזרוב וחסר לו גם את מספר הרציף. במקרה הזה - רציף 2. (ביפן היה כל המידע הזה אז האפשרות הטכנית קיימת).
יותר גרוע - מאחר ולקו האדום אין שם עדיין, אבל כנראה אי אפשר לתת לשם הזה שדה ריק, הקו האדום מציג רק את מספר החלופה (1) וזה מייצר בלבול. יש ויכוח האם בכלל נכון להציג לציבור ובמידע את החלופות התפעוליות (1,2,3) או רק את שמות תחנות המוצא והיעד שלהם אבל לזה לא אכנס עכשיו. ברור שמה שצריך להיות מוצג לי זה פשוט R, ורק אחר כך להיות כתוב יותר בקטן אם לקחת את R1 או את R3.
אני גם די בטוח שאפשר לשנות את הריבוע האדום לעיגול אבל זה בקטנה.

תאמרו - מי מסתכל בפירוט, אני מסתכל רק במפה. ובכן - ככה היא נראית - תשתדלו שלא לבכות.

לתחנת סבידור יש שלושה נ"צ שונים המקודדים בגוגל מפות. שניים!!! ביציאת מודעי (אחד נקרא תחנת רכבת תל אביב סבידור מרכז  ומסווג כשירותי רכבת, השני נקרא "תחנת רכבת סבידור מרכז - טרמינל צפוני" ומסווג כשירות הסעות) והשלישי נקרא תל אביב סבידור. נמצא במרכז הרציפים (כמו שצריך) ומקודד כתחנת רכבת (כמו שצריך). התוצאה היא שבכל חיפוש שכולל את המילה "מרכז" גוגל מכוון אותי לגשר מודעי ומשם מנסה להתחיל את מסלול ההליכה שלי.

לתחנת ארלזורוב של הרק"ל יש נ"צ אחת בלבד בכניסה A, ורשת דרכי הולכי הרגל במרחב כנראה בקושי מקודדת.

איך זה היה לו היינו בטוקיו?

היינו מקבלים את המסלול המדויק משער היציאה עד לשער הכניסה. רק צריך לקודד הכל נכון. חשוב לזכור את זה.

גוגל מפות יודע לכוון אותנו ממרכז הרציפים אבל מודע למגבלותיו ולא מנסה לכוון אותנו במפה בתוך קומפלקס תחבורה מורכב הכולל גם מעברים בין קומות. (הוא כן יידע לתת הנחיות כתובות אם יוכנסו לו). במקום זה במפה הוא מציג קשת של נקודות ממרכז הרציפים עד ליציאה שהוא ממליץ עליה. לכן חשוב לשים בגוגל מפות את מיקום היציאות המדויק עם אותו שם שמופיע בכל שלטי ההכוונה.

מהיציאה הוא יסמן לנו את מסלול ההליכה על גבי המדרכות ושבילי הולכי הרגל המקודדים. שימו לב שיש גם שכבת מעברי חציה שאפשר (וצריך) לוודא שנמצאת אצלו.

מסלול ההליכה יוביל אותנו לכניסה המומלצת לפי האלגוריתם. אבל בדיוק בשביל חשוב שכל הכניסות יקודדו. ממנה הוא יסמן לנו שוב קשת קטנה למרכז הרציף וזהו. החיים פשוטים יותר כשהשילוט הפיזי והשילוט הדיגיטלי מדברים באותה שפה.

נחזור לקו האדום - לא התעמקתי בדרך חזרה אבל ככלל גם שילוטי היציאה וההכוונה ליציאות השונות די ברורים (וכן, יש מה לשפר, ברור, אבל סה"כ הם בסדר), בין היתר אפשר לראות איך הבחירה באותיות אנגליות ליציאות (שם יציאה אלפא-נומרי) מסייעת ביצירת השילוט הנכון וביצירת ההכוונה הנכונה.

אני חוזר לנקודה מתחילת הפוסט. זוכרים שציינתי שהבחירה של רכבת ישראל בצבע ירוק להכוונות היציאה סה"כ הגיונית, ושאני מציג את הצהוב בעיקר בשביל להבליט שינוי...  אז בנת"ע הבחירה בשילוט לבן על רקע אפור יצרה להם בעיה מול ההנחיות לשילוט יציאה ירוק. ולכן נוצר כפל שילוט. לי זה לא מפריע אבל לאחרים זה כן. (יש פלוס ומינוס לכל בחירה)

כאמור, על אף השילוט הברור, אני מעדיף שתהיה סכמת עיצוב אחידה לרכבת ישראל, לרק"ל ולתחנות האוטובוסים המרכזיות. לא טרחתי לעשות כאן הדמיה של שינוי שלט היציאה לכיתוב שחור על רקע צהוב כי הפוסט מתארך וצריך לסיים אבל אני מקווה שהמסרים הועברו. יש כאלה גם שיגידו ששוני עיצובי כלשהו בין מערכות שונות בתכלית (רק"ל ורכבת כבדה) הוא בעל ערך של הכוונה איטואיטיבית משל עצמו. מעניין מה אתם חושבים.

לסיום המסע הגעתי לרציף המיוחל ונשאתי עיני אל השילוט הדינמי שעוזר לי להבין מתי הרכבת הבאה. כאמור כבר יש שימוש בעיגול האדום עם האות R. הנה ההוכחה. כך אנחנו סוגרים מעגל עם אותו סימון שנתקלנו בו לראשונה בתוך תחנת הרכבת הכבדה וליווה אותנו עד כאן. 

מקווה שנהניתם מהמסע ואולי, כמוני, גם למדתם הרבה בדרך וגם נשארו לכם הרבה שאלות פתוחות.