בטח לא יפתיע אתכם שהפיד שלי בפייסבוק מלא בתכנים שקשורים לתחבורה ציבורית, ומאחר ותחבורה ציבורית הולכת יד ביד עם עירוניות לא יפתיע אתכם שהוא מלא גם בפוסטים מקבוצות כגון "עירוניות מתחדשת בישראל", "לקראת תכנון עירוני בישראל" וכיו"ב.
בשעה שכולנו עסוקים בדרגות שונות של חזרה לשגרה, קבוצות אלה רועשות וגועשות על מהפכה בערי העולם בעקבות הקורונה ויישומים נרחבים של עירוניות טקטית - שינוי מהיר של העיר לטובת הולכי רגל ורוכבי אופניים על חשבון רכבים פרטיים בכדי לאפשר את הריחוק החברתי הנדרש מאיתנו. כל פוסט שכזה מסתיים בשאלה - מתי בישראל?
עיריית תל אביב הרימה את הכפפה, ולאחר כמה ימים של רמזים שחררה תוכנית לעירוניות טקטית כזו ב-11 רחובות קטנים אך משובחים. לכבודה ולכבוד ההס"ק (הרגשת סוף קורונה) אנסה להסביר בפוסט זה מה זו עירוניות טקטית, מה עשו בעולם ומה עושים בתל אביב.
מה זו עירוניות טקטית?
הרכב הפרטי הוא המצאת המאה (ה-19), הוא הצליח לדחוק טכנולוגיות אחרות מהמאה ה-19 (רכבת, חשמלית, אוטובוס ממונע, אופניים) ולהפוך למונופול השולט ללא עוררין על תחום הניידות. הוא באמת המצאה נפלאה אבל לצערנו השימוש המרובה ברכב פרטי הציף מעל פני השטח גם חסרונות רבים. כבר בשנות ה-70 היה ברור שהרכב הפרטי לא יכול להיות כלי הניידות היחידי שלנו.
הקרקע היא מוצר יקר הנמצא במחסור בעיקר בערים, והרכב מעצם טבעו הוא מוצר בזבזני בקרקע. לפיכך הערים היו הראשונות שהבינו שהן חייבות לפתח אלטרנטיבות לפחות לחלק מהנסיעות. כך כל המוצרים המתחרים לרכב הפרטי "הוחזרו מהמתים" וקיבלו מתיחת פנים. הרכבות העירוניות והבינעירוניות הפכו למודרניות יותר ומהירות יותר, החשמלית הפכה ל"רכבת קלה", קווי האוטובוס החזקים ביותר הפכו ל-BRT, האופניים קיבלו שבילים ונתיבים ייעודיים להם והולכי הרגל קיבלו מדרכות רחבות יותר, כיכרות מזמינות ולעיתים אפילו מדרחובים.
אם זה נשמע לכם ורוד מדי אתם צודקים, לאורך כל השנים האלה הרכב הפרטי היה ונשאר דומיננטי. במקביל לכל המתואר לעיל המשיכו לסלול אוטוסטראדות בקצב, לבנות חניוני ענק ולתכנן יישובים ושכונות שפשוט אי אפשר לחיות בהם בלי שני רכבים. כל מה שנוכל לומר זה שהרכב הפרטי ניצח, אבל במרכזי הערים עדיין לא היה מדובר בנוק אאוט - ויש לפנינו עוד סיבוב.
התשתיות שדורש הרכב הפרטי מאד יקרות, וכשעיר כלשהי באה להחזיר את הגלגל קצת לאחור היא עבדה עם הכלים והאנשים שהיא הכירה במשך עשרות השנים בהן המילים "נגישות, ניידות ו"תנועה"" התכוונו בעצם ל"הנדסת תנועת רכב פרטי". התוצאה היתה שגם הפרויקטים שיועדו למשתמשי הדרך האחרים היו מאד יקרים, הן בכסף והן בזמן תכנון וביצוע. כך לדוגמה כל מדרחוב עבר תכנון מדוקדק של ריצוף וניקוז ותאורה שיתאימו למצבו החדש. הערים הצליחו לעשות מעט מדי בפרק זמן ארוך מדי, וזה השאיר יותר מדי זמן לוויכוחים ולבסוף גם לפשרות עם חסידי הרכב הפרטי. כל חניון שהפך לכיכר דרש "פיצוי" בדמות חניון תת קרקעי יקר וכל גשר שהוסר דרש "פיצוי" בדמות מנהרה תת קרקעית שתחליף אותו. העיר גילתה שעולה המון כסף להחזיר את רחובותיה להולכי הרגל והכל התנהל מאד לאט.
עד שעלה רעיון במוחו של מישהו שאמר - "הולך רגל יכול ללכת גם על אספלט, הוא בהחלט יכול להסתפק בתאורת הרחוב שתוכננה לרכב הפרטי וגם הניקוז עבד לא רע בעשרים השנה האחרונות, למה לא פשוט לתקוע כמה עמודים ולשים שלט "אין כניסה למכוניות?
ומישהי אחרת הרהרה ברעיון ואמרה, נוכל גם להכריז על תקופת ניסיון של חצי שנה או שנה, ואם יסתבר שהרעיון שלנו לא כל כך טוב לאותו מקום נקודתי נוכל תמיד להסיר את העמודים וזה לא יעלה לנו כלום. הכרזה שכזו גם תעזור לנו לצלוח את ההתנגדות של בעלי הרכב וגם תעזור לנו לגלות תוך כדי הניסוי כמה דברים שצריך לשכלל כמו הזזה של העמודים קצת ימינה ושמאלה, תיקון של שעות פריקה וטעינה מותרות ודברים קטנים כאלה.
והשלישי (או השלישית) הוסיפו ואמרו, וזה ייתן לנו זמן ללמוד איך אנשים מתנהגים במרחב ולתכנן את הפתרון ארוך הטווח והיפה בצורה יותר מושכלת.
אמרו ועשו...
דוגמאות מהעולם
בשנים האחרונות החלו לזרום המון דוגמאות לעירוניות טקטית, סגירת הטיימס סקוור במרכז מנהטן למכוניות היא אולי המפורסמת שבהם. בהרצאה שנתנה ג'אנט סדיק-כהן, שהיתה אחראית התחבורה של ניו יורק היא הראתה המון דוגמאות פחות זוהרות אבל חשובות לא פחות לעירוניות טקטית בניו יורק, בדגש על הרחבת מדרכות על חשבון חניות והגדלת בטיחות במעברי חציה. גם פרויקט אוטובוסי ה"סלקט" של ניו-יורק ממוצב כעירוניות טקטית. מדובר בנתצ"ים שאינם ברמה של BRT, וכל יתרונם שהם נעשו במהירות יחסית על חשבון נתיבי רכב פרטי. כך גם העציצים ברחוב קינג בטורונטו שמנעו מהרכב הפרטי לדרוס את היורדים מקו החשמלית. הזכרתי אותם בכמה פוסטים בעבר.
אבל עיסוקנו בהתעוררות העכשווית, וזה מה שהניב לי הפייסבוק:
אותה טורונטו לקחה (באופן זמני) 3 נתיבים מהאוטוסטראדות החוצות את העיר והקצתה אותם לרוכבי אופניים, ראש עיריית לונדון, סדיק-קאהן (השמות לא מקוריים היום), אמר מפורשות שדרכה של לונדון להתאוששות לא יכולה להיסתם על ידי מכוניות, לכן העיר מקימה ומאיצה פרויקטים לשבילי אופניים ומרחיבה מדרכות.
גם בבוסטון, אחת הערים הכי ידידותיות להליכה בארה"ב הכריזו על הרחבת מדרכות והסדרת נתיבי אופניים. זה נראה ככה:
משלושה נתיבי רכב פרטי נשאר אחד, האופניים קיבלו נתיב והולכי הרגל קיבלו נתיב. מקור: כאן |
ברור שלא הכל יישאר אחרי הקורונה, חלק מוגדר מראש כזמני, אבל חלק לא. בתמונה מעל סביר שהמדרכה לא תורחב אבל נתיב האופניים יישאר. בוסטון כבר רכשה ניסיון עם עירוניות טקטית כשיצרה ב-2018 נתיב תחבורה ציבורית באמצעות כמה קונוסים ושלטים באחד הרחובות המרכזיים שלה. וזו נקודה מאד חשובה, רק ערים שכבר התחילו תהליכים יכולות לנצל את המשבר לקפיצת מדרגה. דעת הקהל נהיית חיובית יותר ויותר אחרי כל פרויקט מוצלח (ולהפך) אבל ההתחלה תמיד הכי קשה. הערים שמככבות פה עכשיו כולן בעלות ניסיון כלשהו ביצירת עירוניות נכונה.
במדריד הפקיעו רחובות שלמים לטובת רוכבי אופניים וכך גם ברחוב ריבולי בפריז (תלחצו על הלינק ותראו סרטון). זה כמובן אפשרי כשאתה חי בעיר שיותר מ-50% מהנסיעות בה מבוצעות בתחבורה ציבורית (בדגש על המטרו אבל לא רק), בפריז רחוב ריבולי הוא חלק קטן ממאמץ להרחיב את רשת שבילי האופניים ב-50 ק"מ תוך שבועיים.
מילאנו יצרה כמה וכמה שבילי אופניים טקטיים, בתמונה לפניכם תראו שביל שסומן על חשבון חניה. החניה הוזזה לנתיב נסיעה שהתבטל.
התוצאה, שביל אופניים על אבנים משולבות, לא אידיאלי אבל מאד מהיר לביצוע. עכשיו אפשר להיערך ברוגע לשלב הבא של מיסעה מתאים יותר לרכיבה.
מקור: כאן |
וינה גם הפכה 22 רחובות למדרחובים, 18 מהם הוגדרו זמניים וארבעה כאן כדי להישאר., הם מצטרפים ל-3 מדרחובים שוהכרזו כבר ב-2018. גם ערים ענייות יותר כטיראנה שבאלבניה ואתונה ביוון הכריזו על תוכנית האצת שבילי ונתיבי אופניים.
ליאור שטייברג, מתכנן ערים שגר ברוטרדם, סיפר בראיון לאסף שטייברג מYNET על מיזם "רחוב חופשה" בו תושבים מחליטים על סגירת הרחוב שלהם לכלי רכב והעירייה נרתמת לביצוע.
ליאור שטייברג, מתכנן ערים שגר ברוטרדם, סיפר בראיון לאסף שטייברג מYNET על מיזם "רחוב חופשה" בו תושבים מחליטים על סגירת הרחוב שלהם לכלי רכב והעירייה נרתמת לביצוע.
ולא רק בערים אירופאיות עסקינן, בבוגוטה בירת קולומביה הוסיפו 80 ק"מ של שבילי אופניים ל-350 הק"מ הקיימים תוך שבוע,
ובתל אביב
העירוניות הטקטית לא נולדה עם הקורונה, עיריית תל אביב כבר נקטה בעבר כמה מהלכים טקטיים כשהמפורסם שבהם התרחש ממש בסוף 2019 כששוק לוינסקי נסגר למעבר כלי רכב באמצעות כמה עמודים.
עירוניות טקטית היא לא רק תחבורה. גם פיזור הכסאות והשמשיות ברחבת הקסטל ובעוד כמה מקומות בעיר נופלת להגדרה הזו. וכך גם לקיחת מקומות חניה לטובת הרחבת מדרכות, בין אם לישיבה או לחניית אופניים (פרויקטים שקרו בעבר באופן נקודתי) או להרחבה זמנית של שטח הישיבה של מסעדות כפי שנעמה ריבה צילמה ממש כעת וכפי שמיטל להבי משתפת בעמוד שלה.
מקור: כאן |
מקור: כאן |
11 רחובות קטנים יהפכו למדרחובים (או 13, תלוי איך סופרים). מדובר ברחובות קטנים אך עם חזית מסחרית שחלקם בכל מקרה היו אמורים להיסגר לתנועה או להיות מדוללים עם תחילת עבודות הקו הירוק/סגול בקרבתם (הארבעה, נג'ארה), וחלקם פשוט מאד מתבקשים כמו הרחוב הלא מוסבר שמבדיל בין שוק הכרמל לבין מגרש החניה שלו (רחוב דניאל), רחוב פלורנטין שתמיד מלא בהולכי רגל, או סמטת בית הבד שבכל מקרה לא באמת משמשת למעבר רכבים, ובעתיד הלא רחוק היא תהיה חלק בלתי נפרד מפארק המסילה.
המצקצקים יגידו שמדובר בשינוי קטן לעומת לונדון, פריז, או מילאנו שהוזכרו קודם. הם צודקים, אבל תל אביב מסוגלת לעשות את הצעד הקטן הזה רק בגלל שכבר פסעה כמה צעדים בכיוון העירוניות הנכונה, זה פחות מערים אחרות בעולם, אבל יותר מכל ערי ישראל במשולב. ועל כך שאפו.
זמן קצר לאחר מכן הודיעה העירייה על יצירת נתיב אופניים דו סיטרי בפינסקר, שבוצע תוך 4 שעות על חשבון נתיב רכב פרטי, והכריזה על עוד נתיב קצר אך חשוב ברחוב סלומון סמוך לתחנה המרכזית הישנה. זו למעשה פעם ראשונה בישראל שמיושם מסמך ההנחיות של משרד התחבורה בנושא (ותודה לטופז על הקישור). השביל כבר מעודכן במפה המצויינת של "רוכבים לעבודה" והוא נראה ככה.
צלם - אבי חי. מקור: YNET |
ומה עם ירושלים?
מרכז ירושלים הוא האזור העירוני השני בגודלו ובאיכותו במדינה אחרי מרכז תל אביב, וספציפית האזור של "המשולש הירושלמי" ממש מדהים, אבל עיריית ירושלים לא מחפשת פתרונות שגם יישארו כעיריית תל אביב. היא גם הכריזה על סגירת 13 רחובות כדי לעזור לעסקים שלאורכם להוציא כסאות לרחוב (החל מיום פתיחת המסעדות), אבל הגדירה מראש את הפרויקט כמוגבל מאד בזמן, (עד סוף הקורונה או גג עד אוקטובר) וגם הגדירה לפרויקט שעות מאד מוגבלות במהלך השבוע שנראות יותר כמו שעות הפתיחה של סניף הדואר הלא חביב עליכם. (כמה שעות בערב בימים שלישי וחמישי, או רביעי וחמישי), או שני ושלישי - כל רחוב והשעות שלו). זה קצת מרגיש כמו תרגיל ביחסי ציבור ולא כמו הדבר האמיתי אבל יחסית לדממה שנשמעת מערים אחרות גם זה משהו.