הירידה בנסועה בארצות הברית - גרף מעניין

פרסמתי כאן בעבר נתונים על השינויים שעוברים על ארצות הברית בעשור האחרון. מעוז הרכב הפרטי מתחיל לשנות כיוון.

אחת המגמות המדוברות ביותר בזמן האחרון היא הגעה ל"שיא הנסועה". הציבור האמריקאי עדיין מחזיק ברכבים רבים יותר מכפי שניתן לדמיין שצריך (850 רכבים לכל 1000 נפש) אבל נוסע בהם הרבה פחות מבעבר. הגרף שמצאתי באתר treehugger  ממחיש את שינוי המגמה בצורה מצויינת.

הגרף מראה בצורה מצויינת את העליה במיילג' (ק"מ רכב בתרגום לעברית) מ-1971 ועד 2005 ואת הירידה המתמשכת מ-2005 ועד 2013, ירידה בהיקף מצטבר של קרוב ל-10%. כמות הק"מ הנהוגים ברחבי ארה"ב יום יום שווה ב-2013 לכמות הק"מ שנהגו ברחבי ארה"ב יום יום ב-1995, וממשיכה לרדת.

העמודות האפורות מראות תקופות מיתון, ומעניין לראות שבכל תקופות המיתון הקודמות חלה ירידה, שנבלמה מיד עם היציאה מהמיתון וחזרה למגמת עליה.
במיתון האחרון, שנמשך מ-2008 ועד 2010 (היום וול סטריט שוב בשיא כל הזמנים...) חלה ירידה תלולה שאמנם התמתנה מעט בסוף המיתון אך המשיכה לרדת.
גם צורת הגרף לפני המיתון האחרון, משנת 2000 ועד 2008 מראה על הגעה ל"פסגה" ותחילת ירידה, כלומר הנסועה התחילה לרדת עוד לפני המיתון האחרון. כל אלה מחזקים את ההערכות שהמגמה הזו כאן כדי להישאר.

למה זה קורה?
התחבורה הציבורית בארה"ב אמנם משתפרת, אך לא בצעדי ענק כפי שהיינו רוצים לחשוב, ולמעשה עדיין אחראית להסעת כ-10% בלבד מנסיעות הנוסע (לעומת 23% אצלנו וכ-30-40% במדינות המפותחות באירופה. לכן בשיפור התחבורה הציבורית נעוץ רק חלק קטן מההסבר.
הסמארטפונים שחדרו לעולמנו ב-2007 אחראים לחלק נוסף מההסבר, והמידע המקוון על הגעת התחבורה הציבורית אחראי בוודאי לחלק נוסף, אך תופעה כזו דרמטית דורשת גם הסבר דרמטי.

השימוש ברכב הפרטי הגיע לקיצוניות בארה"ב, והשפיע בצורה ניכרת על שימושי הקרקע בארה"ב. בשיא פריחתו משנות ה-50 ועד סוף שנות ה-90 הוא הביא ליצירת פרברים דלילים בשולי הערים שמשכו את כל האוכלוסייה החזקה אליהם, ובמקביל משכו אליהם גם את כל התעסוקה החזקה. נושא זה של פירבור המגורים נדון רבות, אך דווקא פירבור המסחר והתעסוקה הוא זה שחתם את גורלם של הערים לשבט. נוצר מצב שנקרא בשפת מתכנני הערים "הדונאט" (תרגום ליידיש, "הבייגלה") בו מרכזי הערים התרוקנו לחלוטין מיושביהן ובנייני המשרדים עמדו נטושים בזמן שכולם גרו ועבדו מחוץ להם.
נוצר מצב אבסורדי בו האוכלוסייה הענייה גרה במקומות שאמורים להיות באופן מסורתי בעלי ערך הקרקע הגבוה ביותר, ועבדה בעבודות הכנסה נמוכה (ניקיון ושמירה) בבנייני משרדים קטנים חדשים ונוצצים שפוזרו בפרברים. התחבורה הציבורית לא נתנה מענה טוב (אם בכלל) לצרכים החדשים האלה ולמעשה נסעה כמעט ריקה.
לצערי בישראל גם לא נותנים דגש מספיק לתופעת פירבור המסחר ולהשלכותיה השליליות.


לכל פעולה יש קונטרה, ולכל קונטרה יש רה-קונטרה
בעשור האחרון נמאסה צורת המגורים בפרברים על חלק גדול מהצעירים. הם, שגדלו שם, לא ראו בפרברים חלום שמתגשם אלא מציאות משעממת, כתוצאה מכך ניכרת תנועה ערה של חזרה לערים, האוכלוסיה הצעירה מעדיפה לצאת מהפרברים חזרה למקומות בהם הכל נמצא במרחק הליכה. בעקבותיהם נודדת גם התעסוקה האיכותית חזרה לעיר. תושבי הערים החדשים הם בעלי רכב, אך אינם צריכים אותו יותר לנסיעות ארוכות בין שכונות פרבריות לאזורי תעסוקה פרבריים, הם משתמשים בהליכה באופניים, ובתחבורה ציבורית לנסיעות קצרות ושומרים את הרכב לסופי שבוע וביקורים אצל ההורים בפרברים. בערים גדולות רבות נשמר שלד סביר יחסית של תחבורה ציבורית גם בשנים הקשות והוא כעת מתמלא לאיטו, ההשקעות מתמקדות במה שסקסי ובעיקר ברכבות קלות, אבל לא ירחק היום ויהיה צורך להשקיע גם בשדרוג רשתות האוטובוסים.

בהקשר זה מעניינת הדוגמה של סן פרנסיסקו, אשר שנים רבות לא הצליחה להתחרות בעמק הסיליקון העצום שנפרש לידה וכלל ערבוביה של בתי מגורים ומשרדים. בשניםה אחרונות יותר ויותר עובדים מעמק הסיליקון מעדיפים לגור בסן פרנסיסקו הרחוקה יחסית ולהשתמש בהסעות העובדים שמארגנות חברות ההיי-טק הגדולות מהעיר אל מקום העבודה. מספר חברות כבר הודיעו שהן חוזרות אל העיר בעקבות עובדיהן, וכדי לחסוך קצת בהוצאות ההסעות. שינויים לא קורים ביום אחד, אך המגמה כבר כאן.

ערים מסוימות חרטו על דגלן את העירוניות הבריאה, מדגישות את חשיבות ההליכה ברגל והרכיבה על האופניים לצד השימוש בתחבורה ציבורית, ועושות ימים כלילות לשדרג את המרחב הציבורי ולהעשיר אותו באוכלוסייה שתורמת להווי החיים העירוני (סטודנטים, אמנים ואנשים בעלי "רוח חופשית ויצירתית") מובילת המגמה היא פורטלנד מאורגון (בתמונה) אך היא כבר מזמן לא  לבד. גם הערים הגדולות כגון שיקגו, מיאמי ואפילו לוס אנג'לס עושות צעדים חשובים בכיוון זה. גם ניו-יורק, אשר מעולם לא סבלה מהתסמינים החמורים של תופעת הדונאט בזכות העוצמה של מנהטן, משקיעה עתה יותר מבעבר בחיזוק העירוניות הבריאה.

למעשה הירידה הגדולה שאנו רואים בארה"ב בשימוש ברכב פרטי, היא תנועת מטוטלת מהעליה הגדולה של השימוש ברכב פרטי שראינו עד כה. במקומות אחרים בעולם עם גידול מתון יותר בשימוש ברכב הפרטי, ועם פיתוח עקבי יותר של מרכזי הערים לאורך השנים, אין תופעת חזרה לעיר פשוט מכיוון שמעולם לא הייתה תופעת נטישה. לפיכך, כאשר ייסתם הואקום שנוצר במרכזי הערים האמריקאיות אולי תיעצר גם מגמת הירידה בנסועה וארה"ב תיישר קו עם מגמת העליה המתונה שמאפיינת את אירופה, הנובעת בעיקר מהגידול הקבוע באוכלוסיית הערים וציפוף האזורים הכפריים הסמוכים אליהם. גידול מאוזן ולא פראי.

כאשר זה יקרה תתפנה ארצות הברית לאתגר הבא שלה. ציפוף הפרברים והפיכתם לערים. ניצנים המבשרים את המהפכה הבאה כבר כאן.